כשסיפרתי אתמול לאישה צעירה על מציאת גופתה של כרמל גת, היא צעקה. זו הייתה צעקה קצרה, פתאומית, של כאב. של תדהמה. היא לא מכירה את כרמל. לא ראתה אותה מעולם, חוץ מאשר בתמונות שתלויות בכיכר החטופים, בשלטי חוצות, בתקשורת. אבל כשיש מספר גדול כל כך של חטופים, הנטייה היא לחשוב רק על מישהו או מישהי אחת. לזכור את השם, להכיר את הפנים, לדעת את הסיפור האישי, לדאוג לו, להתפלל למענו, לצפות לו או לה שיחזרו. אחרת אי-אפשר לתפוס את גודל האסון. להכיל את עומק השבר.
כרמל גת, עם פניה המוארות והחיוך הממיס, שהעבירה בשבי לחטופים אימוני יוגה ומדיטציה, נגעה בנשמותיהן של נשים רבות בנות גילה. כמו שאימהות לילדים קטנים לא יכולות למחוק מזיכרונן את שירי ביבס עוטפת בחיקה את הג'ינג'ים הקטנים ומובלת לעזה. או אימהות ואבות לצעירים ולצעירות שמזדהים עם רייצ׳ל וג'ון גולדברג-פולין, אימו ואביו של בנם היחיד, הרש.
לכל איש יש שם. לכל איש יש את שם החטוף או החטופה שלו.
1 צפייה בגלריה
מימין למעלה: הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות המשפחה )
עצב גדול שרר אתמול במדינה, שהעצב הוא המצב הכי נוכח בה מאז 7 באוקטובר. עד כמה שנראה שאנחנו מוכנים לבשורות קשות כאלו - עדיין אנחנו נדהמים ומופתעים. אבל זה לא היה רק עצב; זה היה זעם. זעם שהיה כבוש כל כך הרבה חודשים ואתמול גדשה סאתו. אולי בגלל הטרגיות שבסופן של שישה חטופים צעירים, שעברו סבל בלתי נתפס במשך חודשים והחזיקו מעמד, ולבסוף חוסלו מירי קצר טווח על-ידי חמאס כיממה לפני שגופותיהם חולצו.
תחושת ההפקרה, צריבתה של ההחמצה, רגשות האשם שמלווים אותנו מאז 7 באוקטובר והכעס על התנהלותה של הממשלה, שהציגה שיא של עליבות, אטימות ורפיסות ביום חמישי בלילה, כששמונה שרים הרימו את ידם וגזרו גזר דין מוות על החטופים. לא חשוב איך ינסו לסובב את זה, יש רק משמעות אחת למחטף של נתניהו בקבינט, לפיו צה"ל יישאר בציר פילדלפי, בניגוד לעמדותיהם של שר הביטחון וראשי מערכת הביטחון ובעד עמדת ראש הממשלה, שהכריז שהוא החליט שהוא נשאר בפילדלפי. והמשמעות היא קריסת העסקה ונטישת החטופים לגורלם. לא צריך לשמוע יותר מאשר את דבריו של שר הביטחון באותו דיון, כשהטיח בנתניהו שהוא יכול לקבל את כל ההחלטות, ויכול גם להחליט להרוג את כל החטופים.
מי אתם, אלה שהעדפתם את השארת כוחות צה"ל בציר פילדלפי על פני חייהם של החטופים, באיזה בית גדלתם? מאיפה ינקתם את הערכים שלכם?
מתי שמענו דיאלוגים כאלה בין ראש ממשלה ושר ביטחון, ועוד בזמן מלחמה? מי אתם, אלה שהעדפתם את השארת כוחות צה"ל בציר פילדלפי על פני חייהם של החטופים, באיזה בית גדלתם? מאיפה ינקתם את הערכים שלכם? מתי הרגשתם לאחרונה תחושות כמו חמלה, אמפתיה, צער אמיתי, משתק, ומי אתם שתחליטו מי לחיים ומי למוות, שתלחצו על ההדק ברולטה הרוסית הזאת?
לא נשכח לעולם את שמות השרים שהפקירו את החטופים למותם בהצבעה: ישראל כ"ץ, אבי דיכטר, בצלאל סמוטריץ', מירי רגב, יריב לוין, רון דרמר ואלי כהן. עלובי נפש, שמכרו את נשמתם כדי להישאר בשלטון, כדי לשמור על כיסאו של האחראי הראשי לטבח ולמחדלי המלחמה שלאחריו.
הרי כל מי שעיניו בראשו מבין שכמעט שום דבר מהיעדים שהוצגו לפנינו בתחילת המלחמה לא התממש. חמאס אולי הובס - אבל לא מוטט, הניצחון לא מוחלט, והחטופים נמקים במנהרות חמאס. שלא לדבר על אלפי העקורים מבתיהם ועל חבלי ארץ שנשרפו והושמדו ללא הכר. בקבינט ביום חמישי התקבלה עוד החלטה שמשתמעת מההצבעה: להעדיף את המלחמה בעזה על יתר החזיתות, לקדש את ציר פילדלפי כאילו היה בראש יעדי המלחמה. לכן אי-אפשר היה שלא להשתכנע שוב, שנתניהו מעוניין בהמשך המלחמה מסיבות פוליטיות, תוך כדי סיכון ביטחון המדינה.
"הזדעזעתי עד עמקי נשמתי על הרצח בדם קר של שישה מחטופינו", אמר נתניהו בסרטון מוקלט מראש. באמת, אדוני ראש הממשלה? הזדעזעת עד עמקי נשמתך? מה חשבת שיקרה, כשאתה עושה כל דבר כדי לטרפד עסקה, או שלא חשבת? שוב לא ידעת? ומה תגיד עכשיו, שלא אמרו לך? שלא משכו בדש מעילך?!
ומה תגיד רעייתך שרה, שבמקום להפעיל עליך לחץ, כמו שכל אישה הייתה עושה כשמדובר בצעירות שנאנסות בידי חמאס, בזקנים כמעט בגיל של האבא שטיפלה בו באחרית חייו - מתים בשבי. כמו שכל אמא לבנים בגיל של בניה הייתה עושה. מה תגיד שרה, שמלווה בצלם צמוד כשהיא נפגשת עם משפחות חטופים, אבל לא נוקפת אצבע כדי להשפיע על שחרורם? מה היא תגיד למשפחות החטופים, איך הוא יכול היה לדעת, הרי לא אמרו לו.
משהו קרה פה מאז הפרסום על רצח החטופים. הכעס והתסכול יצאו לרחובות. אפילו יו"ר ההסתדרות התגייס למחאה. אבל אם זה יהיה ערב חד-פעמי - לא תהיה לזה משמעות
משהו קרה פה מאז הפרסום על רצח החטופים שעות ספורות לפני מציאתם. הכעס והתסכול יצאו לרחובות. מאות אלפים מכל רחבי הארץ יצאו אתמול מהבתים. אפילו יו"ר ההסתדרות זיהה את הסנטימנט והתגייס למחאה.
אם זה יהיה ערב חד-פעמי - לא תהיה לזה משמעות.
אבל יכול להיות ששישה חטופים צעירים, שהחזיקו מעמד כמעט 11 חודשים ונרצחו באכזריות יממה לפני שגופותיהם התגלו - יביאו לנקודת מפנה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.09.24
