ירושלים טבעה אתמול בדמעות. הצועקים, הדוממים, המתפללים, המתחננים – כולם בוכים. הדמעות זלגו בגשר המיתרים ובקריית הממשלה, בבגין ובכביש מספר אחת, בהר הרצל ובשכונת בקעה. שניים מבניה של ירושלים נרצחו באכזריות בשבי אחרי ששרדו שם כמעט שנה שלמה. אורי דנינו, ששב לתופת בנובה בגבורה בלתי נתפסת בניסיון להציל את חבריו ונחטף; והירש גולדברג-פולין, שנחטף קטוע יד ממיגונית המוות. הירש היה החטוף "שלנו". בכל הדלקת נרות ראיתי לנגד עיניי את אימו, רייצ'ל, צועקת מחלון ביתה את ברכת הכהנים בתקווה שהיא מעניקה לבנה מידה של כוח ושמירה. גם אנחנו התפללנו. כל משחק כדורגל בו התנוססה תמונתו המחייכת החזיק עבורנו את התקווה שהנה, עוד מעט הוא יגיע אל היציע וירים את ידיו אל על. גם את זו הקטועה. העיקשות של האוהדים הזכירה לנו מה הכוח המרפא של ערבות הדדית.
רייצ'ל וג'ון הם אנשים עדיני נפש שבחרו להעתיק את חייהם הנוחים מארצות-הברית לטובת החיים המסוכנים בישראל. הם הגשימו את חלום קיבוץ הגלויות ועלו לארץ. חיו חיי תורה ומעשה, וחינכו ילד למופת. אף על פי שהירש כבר לא היה דתי, הוא הקפיד ללכת עם אביו לתפילת השבת – כדי שלא ישב לבד. בשמחת תורה, לפני שיצא למסיבה, הגיע לרקוד בבית הכנסת. המסורת והמצוות לא היו סיבה לפיצוץ או מריבה, המשפחה הצליחה להחזיק את המתחים ולדעת שהבית הוא ערך עליון.
מרגע שנכפה עליהם לצאת למסע המופרע להצלת בנם – בני הזוג פולין עשו את המלאכה הקשה בסיזיפיות ואצילות. הנאומים של רייצ'ל מעל לכל במה בעולם היו קול יהודי ומוסרי צלול ואיתן והיא הפכה לדמות מהפנטת. הייתה זו רייצ'ל שאמרה בכנות שהמחיר של עסקת חטופים הוא גבוה, אבל המחיר של הפקרתם גבוה יותר, כי לא נזהה עוד את עצמנו כחברה. ג'ון ורייצ'ל, ההורים של הירש, מסמלים את כל מה שישראל רוצה להיות. כל מה שישראל יכולה להיות.
הטראומה הבוערת מזכירה את כל הטראומות כולן – את ההפקרה ב-7 באוקטובר, את ערלות הלב שמבדילה בין דם לדם בקרב הקורבנות, את המחדל המתמשך של העקורים, את עוול השוויון בנטל, את הסינטטיות שמעדיפה טקס מוקלט והודעה מוקלטת אחרי אסון לאומי במקום אמפתיה ואנושיות
אל מול הזוג הזה, כמו במראה שחורה, רציחתם של ששת החטופים בשבי מסמלת את ההתפרקות של החברה הישראלית. הטראומה הבוערת מזכירה את כל הטראומות כולן – את ההפקרה ב-7 באוקטובר, את ערלות הלב שמבדילה בין דם לדם בקרב הקורבנות, את המחדל המתמשך של העקורים, את עוול השוויון בנטל, את הסינטטיות שמעדיפה טקס מוקלט והודעה מוקלטת אחרי אסון לאומי במקום אמפתיה ואנושיות. כל אלה אחרי שעוד לפני 7 באוקטובר היינו מפוררים מבפנים, כשהמתחים בינינו הכריעו אותנו.
הרצח של הירש, עדן, אלמוג, אורי, כרמל ואלכס ריסק אותנו פעמיים: כי הוא תזכורת לכל מה שכואב פה, וכי הוא נבואה לכל מה שעוד עתיד להתפרק. בלי ערך הרעות, בלי הערבות ההדדית, בלי חברה מלוכדת, למקום הזה אין זכות קיום. זה סוד החוסן שלנו, וזו גם נקודת התורפה. הרעות הזו נדרסה בשנתיים האחרונות פעם אחר פעם אחר פעם. רצח החטופים היה מכה אחת יותר מדי.
ירמיהו הנביא מתאר את רחל אימנו ממררת בבכי כשבניה יוצאים אל הגלות."ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל-בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל-בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ", אבל אז מגיעה ההבטחה האלוהית: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ...ְושָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב." עבור הירש, ילד של אור אהבה ושלום, זה כבר מאוחר מדי. אבל עבור מי שעוד שם, שורד בשבי אויב, יש תקנה. עלינו להוכיח לעצמנו כי יש שכר לפעולתם של רייצ'ל וג'ון. שלמדנו מהם משהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.09.24
