ונדליץ אשר במדינת ברנדנבורג בגרמניה היא עיירה בת 25 אלף תושבים, מהסוג שמדריכי תיירות מתפייטים נוהגים להצמיד לה את הכינוי "ציורית". רק 35 קילומטר צפונית לברלין, חצי שעת נסיעה, מגיעים לעולם אחר: יערות ירוקים, שקט פסטורלי ושבילי אופניים שלווים. "כאן גרים בעיקר אנשים שגדלו פה וחזרו אחרי הלימודים והקריירה להזדקן פה, מי שנשאר במזרח אחרי האיחוד, משפחות שעובדות בברלין ורוצות קצת שקט, או עשירי ברלין שצריכים מקום שקט לסוף שבוע או לקיץ", אומרת קת'רין ברוזובסקי, בעלת משרד נדל"ן ברחוב הראשי של העיירה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אלא שאלו בדיוק גם הסיבות שבגללן יש לוונדליץ עבר אפל. לא רחוק מכאן נמצאת למשל הווילה של הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, ובקרבתה בקתת הציד והבונקר של אריך הוניקר, מנהיג מזרח-גרמניה והאיש שאחראי להקמת חומת ברלין הידועה לשמצה.
אבל הם לא הטריגר שבגללו ונדליץ עלתה לכותרות בחודשים האחרונים. הסיבה לכך מצויה עשר דקות נסיעה בהמשך הכביש שמוביל לעיירה, על גדות אגם בוגן. שם מופיעה לפתע תחנת אוטובוס נטושה, כולה עטויה סטיקרים וכתובות נאציות באותיות גותיות. אחר כך מוסך גדול, שבו שכן צי רכבי פאר שחורים, מעוטרים בדגלי צלב הקרס, חלקם בעלי גג נפתח, כדי שיוכל לנופף להמונים בהתקהלויות הענק שאירגן. אחריו מבנה שבו שוכנו שומרי ראשו. ואז היא מתגלית: וילה רחבת ידיים, פאר הארכיטקטורה של שנות ה-30. 1,600 מ"ר במפלס מוארך אחד, קירות שהיו פעם לבנים, גג רעפים מחודד, ופתח כניסה שמעליו מתנוססת הכתובת "בוגנזי", השם הגרמני של האגם הסמוך. זו וילת הקיט של יוזף גבלס, שר התעמולה של הרייך השלישי ואחד האנשים המקורבים ביותר להיטלר.
גבלס קיבל את השטח במתנה ממדינת ברלין ב-1936, סיים את בניית הווילה ב-1939, השתמש בה לצרכיו האישיים עד שב-1943, אחרי שביתו בברלין הופצץ על ידי בעלות הברית, עבר לשם עם אשתו מגדה וששת ילדיהם. הם גרו שם, עד שבימיו האחרונים של הרייך החליטו לעבור לבונקר של היטלר בברלין. לאחר שהיטלר ואשתו הטרייה אווה בראון התאבדו, גבלס הספיק להיות הקנצלר למשך יום אחד. אז הוא ומגדה הרעילו את ששת ילדיהם, והתאבדו גם הם.
בינתיים, הווילה עברה מדיקטטורה אחת לאחרת. הסובייטים, ששלטו בשטח של העיירה ונדליץ אחרי המלחמה, בנו בקרבתה ארבעה מבנים עצומים בשטח כולל של כ-40 דונם. הקומפלקס האדיר שימש כמרכז לימודים, מעונות ומרכז תרבות לצעירי מזרח-גרמניה, כדי שיספגו היטב את עקרונות הקומוניזם.
ההיסטוריונית קלאודיה שמיד-רטשן: "אם אתה שואל אותי מה הפתרון הכי טוב, כהיסטוריונית אני אומרת שצריך לתת את המקום הזה בחינם לישראלים שבאו לגור בברלין, לאות סולידריות. שיעשו מועדון תרבות, מסיבות טכנו, לצד תצוגות שמסבירות מה היה פה"
מאז גם הדיקטטורה הסובייטית קרסה, ובינתיים כל המבנים – וילה נאצית אחת וארבע מפלצות בטון סטליניסטיות – עמדו בשיממונם כמונומנטים לכמעט שישה עשורים של עריצות. הנכס הוחזר לבעלות מדינת ברלין, שלא ממש ידעה מה לעשות בו. ב-25 השנים האחרונות המתחם כולו נטוש ומוזנח. בינתיים הטבע תובע את שלו בחזרה: עצי האשור גדלים פרא, שיחים ועלי סרפד ענקיים מטפסים על הקירות, עובש וריקבון על הקירות. דליפות הגשם גרמו להחלפת הגג בעלות של ארבעה מיליון יורו. הכל מתפורר, על חשבון הציבור.
במאי האחרון, לשר האוצר החדש של מדינת ברלין, שטפן אברס, נמאס. המדינה מוציאה מדי שנה כרבע מיליון יורו רק על התחזוקה של המתחם ועל אבטחתו, בעיקר מפני חבורות ניאו-נאצים שמבקשות להגיע למקום. "אנחנו מציעים לכל מי שרוצה את הנכס לקבל אותו במתנה ממדינת ברלין", הצהיר השר. "אם הניסיון הזה ייכשל, נצטרך להרוס את המתחם".
ואז התחיל הבלגן.
לכאורה, דיל פשוט על השולחן: שטח ענק של כ-170 דונם, מבודד, באמצע ריאה ירוקה של עצים ומים, חצי שעה מברלין, והכל בחינם. נדל"ניסטים היו אמורים להסתער על ההצעה הזאת. אבל הרשויות הגרמניות בעצמן לא ממש יודעות מה צריך להיות הייעוד של המתחם הזה. יש כאלו שטוענים כי צריך להרוס הכל ולהקים במקום מיזם חדש, למחוק לגמרי את העבר; מולם זועקים כל אלו שמשוכנעים כי מדובר באתר היסטורי שחייבים לשמר. אבל אם חייבים לשמר, אז למה שיזם ייקח את השטח? הרי מוזיאון הוא לא עסק רווחי, וחוץ מזה, השיפוץ של המקום יעלה מיליונים רבים. מעל לכל מרחף עוד חשש מצמית: שהמקום ייפול לידיהם של גורמים מהימין הגרמני הקיצוני, שיהפכו את המקום לאתר עלייה לרגל ופולחן לגבלס. "העבר הנאצי של המקום יכול להוביל לשימוש לא ראוי בו", הזהיר השר אברס כשהודיע על האולטימטום.
החשש הזה לא מופרך. בעבר ניסו למכור את האזור. "היחידים שהגיעו עם הצעות כספיות רציניות היו אוליגרך רוסי, שרצה להקים מרכז חינוך פרטי אבל לא יכול היה להוכיח לגרמנים את מקור הכסף שלו", אומרת קלאודיה שמיד-רטשן, היסטוריונית מהעיירה ונדליץ. "והגיעו גם אנשים מהרייכסבורגר, ארגון ימני שאינו מאמין במשטר ובחוקה הגרמניים, וכמה מאנשיו עומדים לדין בימים אלו על ניסיון להפיל את המשטר. בברלין לא יודעים אם לייעד את השטח מחדש, או לעלות עליו עם בולדוזרים כדי לחסוך בעלויות. מנגד עומדים היסטוריונים ואקדמאים שמתנגדים להריסה ולפגיעה בתרבות הזיכרון של גרמניה. מדובר בשטח שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו, שהוא כל כך מוכתם שאף אחד לא מוכן לקנות אותו. אפילו בחינם".
אבל כדי להבין עד כמה פיסת האדמה הזו טעונה ברגשות ובהיסטוריה, צריך לחזור יותר ממאה שנה אחורה. במקור השטח הזה היה בכלל שייך, איך לא, ליהודי עשיר בשם פרידלנד. ב-1913 מדינת ברלין רכשה ממנו את האדמה. שמיד-רטשן: "היא קנתה את השטחים הללו משתי סיבות, שהן חזון קדימה של מאה שנים: היא מאמינה שברלין המתועשת זקוקה לחגורה ירוקה מסביבה; והיא חושבת על היום שבו אוכלוסיית ברלין תתפח בצורה כזו, שתצטרך למצוא פתרונות דיור מחוץ לעיר".
אבל גרמניה שוקעת במלחמת העולם הראשונה, אחר כך במיתון הכבד ובשנים של אי-יציבות פוליטית. ואז מגיעים הנאצים. גבלס הוא אחד מהאנשים החזקים ברייך, ומנגנון התעמולה הענק ורב-העוצמה שלו חולש על כל ענפי התרבות והתקשורת בגרמניה. מדינת ברלין מתרשמת מאוד מהישגיו, ומחליטה ב-1936 להעניק לו מתנה: את שטח האדמה שליד אגם בוגן. גבלס מחליט לבנות שם את וילת החלומות שלו. בינתיים, כשהוא לא בדירתו בברלין עם אשתו הטרייה מגדה (השניים נישאו ב-1931), גבלס מתגורר בבקתת עץ במתחם. שם הוא מבלה עם המאהבת שלו, השחקנית הצ'כית לידה בארובה. אגב, שנתיים אחרי מגדה תגלה את דבר הרומן ותפנה להיטלר בדרישה להתגרש מגבלס. היטלר, שלא רצה סקנדל בצמרת המפלגה, הורה לשר שלו לנתק יחסים עם השחקנית, ושלח איום לא מרומז לבארובה באמצעות הגסטפו. זה עבד, כמובן, אם כי לגבלס היו בהמשך עוד כמה מאהבות אחרות, וגם מגדה לא ממש שמרה על נאמנות.
כשלא היה בין זרועותיה של בארובה, גבלס היה מעורב מאוד בבניית הווילה שלו. הוא רצה להעפיל על הווילה של גרינג השכן, והקים בית בן 30 חדרים ו-40 משרדים, חלונות שירדו בלחיצת כפתור אל מתחת לרצפה, 60 טלפונים, אולם קולנוע בן 525 מקומות ישיבה מרופדים עם הכנה לאוזניות, עיטורי תקרה מעץ, וכל לוקסוס אוונגרדי וטכנולוגי אחר שאיפשרה התקופה, פלוס בונקר כמובן. "כל כך נוח פה שאתה יכול לחשוב שאתה חי בזמני שלום", אמר גבלס על המקום ב-1943.
כשהושלמה, הווילה שימשה את גבלס לאירוח בכירי המפלגה, אמנים ושחקני קולנוע. אבל הוא גם עבד בה. לא ניתן היום להיכנס לתוך הווילה, אבל כן הצלחתי לסייר מבחוץ ולהציץ פנימה מבעד לקרשים החוסמים את החלונות לשני חדרים: האחד הוא החדר שבו הייתה בנויה אח גדולה ובו ישב גבלס עם אלברט שפר ב-1944 ותיכנן עימו את שיפוץ ערי גרמניה אחרי המלחמה. מימינו, בחדר הסמוך, חדר העבודה של גבלס, עם נוף מדהים לאגם, הוא כתב את היומן שלו ורבים מהנאומים שלו. כאן, למשל, נכתב "נאום המלחמה הכוללת" שגבלס נשא בפברואר 1943.
"הווילה בכלל לא שלו. היא מומנה על ידי קרן תעשיית הסרטים בברלין (כשר תעמולה, גבלס גם ניהל את תעשיית הקולנוע של גרמניה – ז"א)", אומר פיטר לונגריך, היסטוריון ממינכן שכתב ביוגרפיה על גבלס. "גבלס אהב שפע ולוקסוס בחייו הפרטיים. הוא היה משתמש בווילה בעיקר כדי לארח חברים ואנשים מהצמרת הנאצית. הם היו באים לייעץ לגבי החומרים שהפיץ בתוכנית הרדיו השבועית שלו".
אבל החיים הטובים עמדו להסתיים. ב-1945, כשבצמרת הרייך כבר היה ברור שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה, גבלס והשכן שלו, גרינג, בחרו בשתי דרכים שונות. "גרינג הורה להרוג את כל החיות בחווה שלו, כדי שלא יישאר אוכל לרוסים; פוצץ את הווילה שלו ואז הלך לשאת ולתת עם הבריטים", אומרת ההיסטוריונית שמיד-רטשן. "אבל גבלס הוא אידיאולוג. הוא השאיר את הווילה שלמה ונסע לברלין, שם הוא, אשתו וששת ילדיהם מתאבדים בבונקר של הפיהרר".
הווילה שורדת בשלמותה, ולזמן קצר משמשת כבית חולים של בעלות הברית. אבל מהר מאוד הנכס מולאם על ידי המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית, והופך למרכז לימוד של ארגון הנוער של המפלגה. פה יגדלו מנהיגיה הצעירים של מזרח-גרמניה והעולם הקומוניסטי בכלל. באמצע שנות ה-50 הארכיטקט הרמן הנזלמן, מי שאחראי לשדרות קרל מרקס המפלצתיות בברלין, הקים את ארבעת המבנים של בית הספר. כשסיים, הקומפלקס היה יכול לאכלס 800 סטודנטים צעירים מכל העולם, שקיבלו קומוניזם ישר לווריד.
"הייתי קומוניסט במערב-גרמניה והארגון שלח אותי ללמוד שם ב-83’-84'", מספר דטלף זיגפריד, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימוד גרמניה באוניברסיטת קופנהגן, שכתב ספר על המתחם. "זו הייתה חוויה מדהימה של לימודים, שיחות, פעילויות, מסיבות ומפגשים עם אנשים מכל העולם. אני זוכר את המקום כמאוד מבודד, באמצע היער. מאוד הפתיע אותי עד כמה המזרח-גרמנים העריצו מותגים מערביים כמו קוקה-קולה, שאנחנו בזנו להם. אנחנו במערב באנו לשם כמהפכנים, רצינו להחליף את הקפיטליזם בסוציאליזם. המזרח-גרמנים הגיעו לשם כדי ללמוד איך לארגן מסגרות".
ידעתם משהו על הווילה שם?
"לא ידענו כלום על הווילה ועל העבר שלה. כל מי שדיברתי איתו מאותה תקופה לא ידע, למרות שהיה ברור שהיא בנויה מתקופה אחרת. זה היה משונה מאוד בדיעבד, כי המזרח-גרמנים תמיד הצביעו על המערב כנאצים, והווילה הייתה יכולה לשמש לתעמולה עבורם כדי להראות ההבדל. אבל הם לא אמרו לנו כלום".
בתחילת שנות ה-90, אחרי נפילת החומה ואיחוד הגרמניות, השטח חזר שוב לבעלות מדינת ברלין. בארבעת הבניינים החדשים מתגלים עשרות מכשירי האזנה שהובילו היישר אל משרד הפנים המזרח-גרמני, כי קומוניזם-קומוניזם, אבל פיקוח צריך. בהתחלה יש ניסיונות להשתמש במקום: “דויטשה בנק” מתיישב במתחם; אחר כך ארגון סוציאלי להדרכת עובדים; היו שם מסעדות, מלון ועידות, אפילו ניסיונות למיזמי חיי לילה. כלום לא עבד. הנכס ננטש לחלוטין לפני כ-25 שנה, ומאז רק מתפורר ועולה כסף למשלם המסים הגרמני. הרבה כסף.
הנדל"ניסטית קת'רין ברוזובסקי מעריכה שכרגע השווי של השטח נמוך מאוד. "כ-600 יורו למ"ר. אבל זה רק בגלל שמדובר במקום עזוב ומוזנח, בלי תשתיות ובלי תחבורה ציבורית או אינטרנט. משקיע שייכנס לשם וישפץ, יקבל ערך של שטח צמוד לאגם, שזה כמעט 8,000 יורו למ"ר. אפילו אם תוריד את השטחים שמיועדים לשימור ולייעור, אתה מקבל נכס בשווי של מאות מיליוני יורו".
אבל לפי הערכות, שיפוץ והכנה של הנכס לייעוד אחר גם עלולים לעלות למשקיע העתידי מיליונים רבים של יורו. בין הפונים למדינת ברלין לגבי הנכס היה גם הרב מנחם מרגולין מבריסל, יושב ראש הארגונים היהודיים באירופה. יש לו הצעה מעניינת: "פנינו עם רעיון לבנות מרכז חינוכי נגד אנטישמיות ונגד הסתה, כמה הן מסוכנות וגורמות גם לאנשים נורמטיביים לעשות דברים נוראים".
ומי יממן את זה?
"נקווה שהממשלה, וארגונים שעוסקים בזיכרון השואה ובחינוך נגד הסתה ואנטישמיות. אנחנו עסוקים בלנסות לגייס גם תורמים יהודים כדי לשפר את הסיכויים שלנו מול מדינת ברלין".
זו לא הפעם הראשונה שאתר נאצי הופך לאתר זיכרון. בית הולדתו של היטלר באוסטריה הפך למרכז לזכויות אדם, לאחר שהיה לאתר עלייה לרגל לניאו-נאצים. גם הווילה בוואנזה, שם התקיימה הוועידה המפורסמת שבה נידון “הפתרון הסופי”, הפכה – אחרי לא מעט ויכוחים – לאחת מאנדרטות הזיכרון המפורסמות והמתוירות בברלין.
"זו שאלה גדולה עבור הגרמנים", אומרת ההיסטוריונית שמיד-רטשן, "לשמור או להרוס מבנים שקשורים לתקופה הנאצית, ובמקרה הזה גם לשלטון הקומוניסטי, ועוד בתקופה הזו, כשהימין הקיצוני בגרמניה עולה. צריך לחשוב כמה לשמור וכמה להתחשב בצורך של הערים שבהן המקום נמצא. האם הריסה היא מחיקת ההיסטוריה, או שיש דרכים אלטרנטיביות לזכור את המקום הזה? גם ביד ושם אין יותר קורבנות, אבל הם חיים באינטרנט. האמת והעובדות ההיסטוריות כבר כתובות. אז לדעתי זה לא נורא אם יהרסו את המקום".
אוליבר בורכרט, ראש העיר ונדליץ, דווקא חושב שאסור להרוס את כל מה שבמתחם. "אסור לדבר על הריסה", הוא אומר, "כי אז הימין ישתלט על זה, ערך הנכס יירד וזה לא יעשה צדק עם החשיבות ההיסטורית שלו".
אז מה כן?
"צריך טרנספורמציה. משהו שיהיה מנוגד לעבר ההיסטורי של הבית והצל שלו, אבל עדיין יצליח לשקף אותו. צריך שיהיה פה מקום שישלב בין הבניינים כך שישמשו לחינוך לדמוקרטיה, מרכז מחקר וקמפוס וששאר השטח יהיה לשימוש פרטי כמו מלון, מרכז שיקום והבראה או משהו דומה. זה מבנה בעל חשיבות היסטורית וארכיטקטונית, ואנחנו צריכים ללמוד איך להסתדר עם ההיסטוריה. אי-אפשר ואסור להרוס את ההיסטוריה".
את החשש שארגונים ניאו-נאציים ינסו להשתלט על המקום, הממשל של מדינת ברלין ניסה לנטרל: מי שירצה לקבל את השטח, כך נקבע, יהיה חייב להגיש תוכנית מפורטת מה הוא מתכנן לעשות במקום ולשמור על התוכנית הזו במשך עשור, לא משנה מה יקרה. "אז השאלה היא מה קורה אחרי עשר שנים", אומרת שמיד-רטשן. "ארגוני ימין קיצוני יכולים להכין תוכנית נפלאה, לממן יזם קש, ואחרי עשר שנים לקחת את המקום ולהפוך אותו למרכז חינוך ללימודי ימין קיצוני. בגלל זה אני חושבת שזה הכל בולשיט. אף אחד לא יהרוס את הבית הפרטי היחיד שיש כנראה, שמקושר לעליית הנאצים. כלום לא יקרה".
"מדובר במקום של תעמולה, מיזנתרופיה, עיוות מילים, זירת פשע", אומר העיתונאי שטפן ברקהולץ, שגם הוא חיבר ביוגרפיה על גבלס. "חייב להיות פה מקום עם קונספט, עם עדיפות למוסד חינוכי. הריסה תהיה סקנדל, מחיקת התזכורת לדורות הבאים. זה יהפוך לשטח הפקר שתמיד יהיה כבוש על ידי זיכרונות, ואז זה הופך לשאלה - מי מספר אותם, מי משתלט על הנרטיב".
מה אתה מציע?
"אנחנו חייבים להפוך את המקום ההיסטורי החשוך הזה, לעתיד מואר שיאיר את ההיסטוריה ויזהיר מפניה את הדורות הבאים. אבל נראה שברלין רק רוצה שהדשא הפרוע יצמח ויסתיר את המקום ואת ההיסטוריה שלו. אסור לנו לשכוח מה קרה פה: מכניזם של שני משטרים פרנואידיים. אסור שהדשא הפרוע יסתיר את זה".
אז ברור מה לא, אבל מה כן? "אנחנו נסכים שאילון מאסק יקים שם את אוניברסיטת טסלה", אומר ראש העיר בורכרט, "אבל הוא לא יקים שם מפעל לטסלה, ואנחנו לא נאשר לאף יזם לבנות שם אלפי יחידות דיור. ברמה האוטופית, היינו רוצים אקדמיה לדמוקרטיה, קמפוס למדעי ההתנגדות לדיקטטורות, והכל במימון הממשלה".
והווילה? תיהרס?
"מבחינתנו אין שום סיכוי. יש גם ככה הרבה בעיות בעולם שמכסות על העבר, ואז הוא נעלם ואי-אפשר ללמוד ממנו. ויש את האפשרות הכי הפוכה מאוטופית, שבה הימין זוכה בבחירות והופך את המקום למרכז לימוד אידיאולוגי".
אנחנו יושבים בבית קפה איטלקי על גדות האגם. "הילדים של גבלס נסעו על הכביש הזה עם הכרכרה בדרכם לבית הספר", אומרת שמיד-רטשן, ואחר כך מצביעה על חנות סמוכה. "ופה הם היו אוכלים גלידה".
גם עכשיו ילדים אוכלים פה גלידה בשלווה, משפחות מדוושות על אופניים מסביב לאגם, והרוח מביאה אל המקום עשרות גולשים על גלשני רוח. זהו יום קיץ חמים בבועה הירוקה מסביב לברלין, ונדמה שרק למעטים זה משנה מי גר כאן, בווילה ליד. אבל זה רק על פני השטח. מי שיצמיד את אוזניו לקרקע יכול לשמוע את רקיעות הפחד: בעוד שבועיים יתקיימו כאן הבחירות לפרלמנט מדינת ברנדנבורג, ולפי הסקרים, מפלגת הימין הקיצוני, “אלטרנטיבה לגרמניה”, אמורה לזכות במרבית המושבים, עם כמעט 25 אחוז מהקולות. אם ברלין חשבה שהדשא העזוב, מראית הפסטורליה, ההזנחה, העובש והטחב יכסו על ההיסטוריה של המקום, באה ההיסטוריה ודרשה את שלה.
מה יהיה עם הווילה? שמיד-רטשן חושבת שכרגע, כלום. "אף אחד לא בא 25 שנה ואין סיבה שמישהו יבוא עכשיו. זה תיאטרון אבסורד של שריפת זמן ואנרגיה. זה מקום אבוד".
ולך יש רעיון אחר?
אם אתה שואל אותי מה הפתרון הכי טוב, כהיסטוריונית אני אומרת שצריך לתת את המקום הזה בחינם לישראלים שבאו לגור בברלין, לאות סולידריות. שיעשו מועדון תרבות, מסיבות טכנו, לצד תצוגות שמסבירות מה היה פה".
