בשבת ההיא, בחמש וחצי לפנות בוקר, התעורר קאי לבאן בבכי. הוא היה אז בן עשרה ימים בלבד. יממה וחצי אחרי הברית. אמו, איימי, הוציאה אותו מהעריסה שבחדר השינה שלהם, המשמש גם כממ"ד, ועברה איתו לסלון ביתם השכור שבקיבוץ נירים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איימי הניקה את קאי בסלון, ואז החזירה אותו לעריסה שבממ"ד, שבו ישן אוריאל, בעלה. "הלכתי לשתות, ובדיוק כשחזרתי לממ"ד התחיל צבע אדום", היא משחזרת. "קראתי לאמא שלי, דבורה, שישנה בחדר העבודה שלנו, ותפסתי את למון, הכלבה שלנו. אמא שלי עוד ניסתה לתפוס את מיקי, הכלב שלה, שהתחבא מתחת לספה. אמרתי לה 'לא נורא, עשר דקות ונצא'. זו הייתה השגרה שהכרנו. כשמתחיל צבע אדום מסתגרים בממ"ד ואחר כך יוצאים וממשיכים את החיים. עברו עשר דקות וזה לא נגמר. אזעקה רדפה אזעקה, בומים בשרשרת, כבדים מתמיד. התחלנו להבין שזה לא צחוק מה שקורה פה".
בחלומות השחורים ביותר היא לא העלתה בדעתה שהמחבלים יגיעו עד אליהם, יירו בזכוכית המשוריינת של הממ"ד וכשלא יצליחו לפרוץ אליו - יבעירו את ביתם. במשך שמונה שעות הם התבצרו שם. איימי ואוריאל החזיקו את ידית הדלת בכל כוחם בזמן שדבורה מינץ, אמה, אספה לחיקה את נכדה קאי, והרגיעה אותו כשבכה. "אני מניח שהמחבלים ראו שלוש אפשרויות", אומר אוריאל. "הם קיוו שנישרף עם הבית; או שניחנק מהעשן; או שבגלל העשן נקפוץ החוצה דרך חלון הממ"ד, ואז הם יתפסו אותנו. שום דבר מהדברים האלה לא קרה".
מי הגה את הרעיון להניח את קאי, תינוק בן עשרה ימים, על אדן החלון?
"בסיטואציה כזאת אין הגיגים", אומר אוריאל, "אנשים פועלים מתוך אינסטינקט, אבל זה היה הרעיון של איימי".
"לא שלי", היא מוחה, "אורון, הכבאי, שהיה איתי על הקו במשך שלוש שעות, אמר לי 'תנסו לתת לתינוק כמה שיותר אוויר נקי'. מזה הבנתי שחייבים לשים אותו על אדן החלון כדי שיקבל חמצן. אין לי מושג מה עבר לי בראש כשהתחלתי לצלם את קאי בפוזה הזאת, עם הראש חצי בחוץ. אני מניחה שאמרתי לעצמי שאם לא נצא מזה בחיים, לפחות תהיה עדות למה שקרה ולכמה שניסינו להציל את קאי".
"בסוף, קאי הציל אותנו", אומר אביו.
למה הכוונה?
איימי: "בעצם, זו הייתה מלחמה כפולה, נלחמנו כדי לא לתת לקאי למות וגם כדי לא להשאיר אותו יתום. זה היה נורא. ניקיתי לו את הפיח מהפה ומהאף, תינוק כזה קטן... הוא היה שחור. הרוק שלו היה שחור, הייתה לו נזלת שחורה. אף אדם לא אמור לעבור דבר כזה עם תינוק שרק עכשיו נולד, ואני, עם התפרים והכאבים... אבל מי חשב על זה? חשבתי רק על איך לשרוד. אם לא בשבילנו אז בשבילו".
עכשיו, בבניין חדש בבאר-שבע, בשכונה שאליה פונו רוב תושבי נירים, קאי זוחל על הרצפה, מחפש את כדור הפלסטיק שחמק מבין ידיו, מגרגר בהנאה וצוחק בקול. ב-27 בספטמבר הוא יהיה בן שנה. רק בן שנה. קאי עדיין לא יודע שתמונתו, שכוב על אדן חלון הממ"ד, הפכה אותו לאחד מסמלי הטבח האכזרי של 7 באוקטובר.
"מבחינתנו – ניצחנו", אומר אוריאל, "הנה קאי, עוד מעט בן שנה, גדל, משחק, מחייך. השבוע, ב-1 בספטמבר, הוא נכנס לפעוטון בדירת קרקע עם חצר, ובטח יכיר חברים חדשים".
7 צפייה בגלריה
“אמרתי לעצמי שאם לא נצא מזה בחיים, לפחות תהיה עדות לכמה שניסינו להציל אותו“. קאי על חלון הממ“ד, בתמונה שצילמה איימי (צילום: באדיבות המשפחה)
"אנחנו עדיין חוגגים לו יום הולדת מדי חודש, ב-27", מספרת איימי, "ומדי חודש, ב-27, אני אומרת 'הנה עבר עוד חודש שלא היה אמור להיות לאף אחד מאיתנו'. כמו מתנה".
איימי לבאן, 31, ילידת אילת, מדברת עם קאי באנגלית. היא בתה של דבורה מינץ, שלפני ארבעה עשורים עלתה ארצה מפרוור של לונדון ומאז עובדת באילת כמורה פרטית לאנגלית. רק השבוע חזרה איימי לעבודתה כמורה לחינוך גופני, בבית הספר מרחבי אשכול.
אוריאל לבאן, 31, יליד ארגנטינה, מדבר עם קאי בספרדית. "הוריי מאוד ציונים", הוא מספר, "כל אחד מהם הגיע לישראל בגיל 18, הם גרו בצפון, הביאו את אחי הגדול, יותם. אחר כך, מסיבות שונות, הם חזרו לבואנוס-איירס, שם נולדתי וגדלתי במוסדות חינוך יהודיים. כשהייתי בן עשר הוריי עשו עלייה שנייה – ישר לקיבוץ נירים".
עבודתו של אריאל כמדריך קפוארה (לצד טיפול בהידרותרפיה) הפגישה בינו לבין איימי לפני שמונה שנים. "כסטודנטית לחינוך גופני במכללת קיי עברתי לגור בבאר-שבע, ועם הזמן חברה מאילת עברה לגור איתי. היא חיפשה כאן מדריך לקפוארה, מצאה את אוריאל וביקשה ממני לבוא איתה לאימון. לי אישית לא היה שום קשר לקפוארה. שיחקתי סופטבול בנבחרת ישראל ובנבחרת של אילת. בעבר שלי יש תחומי ספורט ואמנויות לחימה אחרים. חגורה שחורה בקראטה ובקרב מגע, ובצבא הייתי לוחמת מג"ב".
איימי: "ברגע שהמחבלים ירו בדלת נפל החשמל והמצלמה הפסיקה לעבוד, אז לא ראינו אותם, אבל שמענו אותם נכנסים. נראה לי שזה טוב שלא ראינו אותם, אילו ראינו אותם אולי היינו מפחדים מדי ולא היה לנו אומץ לעמוד ולהחזיק את דלת הממ"ד. אוריאל ואני היינו חייבים לפעול בכלל בלי רגש, במוד של משימתיות"
אבל הקשר הזוגי נולד דווקא אחרי שסיימה שלוש שנות לימודים בבאר-שבע, וחזרה לאילת. "הסטאז' חייב אותי לעשות גיחות לבאר-שבע, ולילה אחד בשבוע ישנתי על הספה בסלון של אוריאל. כשהתחילה הקורונה הגיחות נפסקו, אבל הוא ושני חבריו באו לחופשה קטנה באילת והתארחו אצלי. משם הכל התגלגל".
לפני קצת יותר משנתיים הם התחתנו ואחרי תקופה קצרה באילת עברו לקיבוץ נירים. יומיים לפני 7 באוקטובר, בחגיגת ברית המילה לקאי, הם חגגו אירוע נוסף – קבלתם הרשמית לקיבוץ שבו גדל אוריאל מגיל עשר ועד צאתו לנח"ל.
איימי, העובדה שהקיבוץ נמצא שני קילומטרים מהגדר לא הרתיעה אותך?
"כשהתארחנו אצל הוריו של אוריאל חוויתי את הקיבוץ כמקום פסטורלי ונהניתי מאוד. רציתי לחיות ולגדל משפחה בשקט הזה. ידעתי שמדי פעם יש צבע אדום, אבל זה לא הלחיץ אותי מפני שבכל בית יש ממ"ד".
בחזרה לבוקר 7 באוקטובר ולממ"ד הפרטי שלהם. "אוריאל ואני ישבנו על המיטה שלנו והתחברנו לקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ. בהתחלה אנשים זרקו בדיחות כמו למה סגרו לנו את הבריכה, זו הייתה השבת האחרונה של פעילות הבריכה, לפני שהיא נסגרת לחורף".
אוריאל: "בנירים אנשים רגילים לזה, לא לוקחים את זה קשה מדי".
איימי: "אבל אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע צעקות בערבית, לא 'אללה אכבר', אלא דברים אחרים. מלא צעקות. והיו המון בומים, גם יירוטים וגם נפילות. כמות פסיכית, בדיעבד התברר שהיו פגיעות ישירות בבתים".
7 צפייה בגלריה
“מבחינתנו - ניצחנו“. איימי ואוריאל עם קאי בחגיגה שנערכה בקיבוץ ב-6 באוקטובר | צילום: באדיבות המשפחה
אוריאל: "בשלב הראשון הבנו שיש מחבלים בקיבוץ, די מהר הבנו שהלחימה מתנהלת ממש מחוץ לבית שלנו. אלוף משנה אסף חממי ז"ל, גיבור ישראל, ושני לוחמים מהחפ"ק שלו נהרגו בקרבות הבלימה כאן והגופות שלהם נחטפו לעזה".
איימי: "ישבנו על המיטה עד שירו לנו על החלון של הממ"ד. הזכוכית המשוריינת עצרה את הכדורים, אבל נשאר בה סימן. קאי היה בעריסה שלו, רחוק מהחלון, אז הנחנו עליה כמה כריות, כמו אוהל שיכסה אותו, וירדנו לרצפה".
איימי: "כשקאי התחיל לבכות מהרעש אמא שלי דחפה לו אצבע לפה. אז אוריאל קלט שהמחבלים עומדים מול דלת הממ"ד. כשהחזקנו את הידית מבפנים הרגשנו מכה חזקה"
אוריאל: "מרגע לרגע, ההתכתבויות בקבוצת הוואטסאפ הפכו ליותר ויותר רציניות. כשחברים דיווחו שהם שומעים צעקות בערבית ויריות כבר לא ענו להם ב'תפסיקו להלחיץ'. איימי ואני הבנו שעלינו להתכונן לתרחיש שהמחבלים ינסו לחדור אלינו הביתה, אבל היינו תמימים; חשבנו שאם נסגור את דלת הממ"ד ונשמור אותה סגורה לא יקרה לנו כלום".
איימי: "כמה דקות לפני שהם פרצו אלינו הביתה אמרתי לעצמי 'יש לנו מצלמה בבית, אני אפעיל אותה בסלולרי ואז נהיה מוכנים, נראה אותם מגיעים'. הפעלתי את המצלמה, הסתכלתי ופתאום הרגשנו שכל הבית רועד ובמצלמה ראיתי שדלת הכניסה שלנו חוטפת הדף. הבנו שהם לא הצליחו לפרוץ את דלת הכניסה ולכן ירו במנעול הדלת".
כמה מחבלים פרצו לבית שלכם?
"ברגע שהם ירו בדלת נפל החשמל והמצלמה הפסיקה לעבוד, אז לא ראינו אותם, אבל שמענו אותם נכנסים. נראה לי שזה טוב שלא ראינו אותם, אילו ראינו אותם אולי היינו מפחדים מדי ולא היה לנו אומץ לעמוד ולהחזיק את דלת הממ"ד. אוריאל ואני היינו חייבים לפעול בכלל בלי רגש, במוד של משימתיות".
בינתיים, אמה של איימי תפסה את קאי והתיישבה איתו באחת מפינות החדר, בין הארונות. "כשקאי התחיל לבכות מהרעש היא דחפה לו אצבע לפה", משחזרת איימי, "ואז אוריאל קלט שהמחבלים עומדים מול דלת הממ"ד. כשהחזקנו את הידית מבפנים הרגשנו מכה חזקה".
איך אחזתם בידית במשך שמונה שעות?
"אוריאל ישב מול הדלת והחזיק אותה הכי חזק שאפשר, שבועיים אחרי זה עוד כאבה לו היד. אני באתי מהצד, טיפסתי על שידה והוספתי שתי ידיים מעליו. זה היה מאבק מטורף, הם ממש-ממש ניסו לפתוח את הדלת. היא הייתה קצת בעייתית. ביומיום, בכל פעם שניסינו לסגור אותה, היא נתקעה למטה. גם באותה שבת היא נתקעה, וזו הסיבה שהם התקשו לפתוח אותה. המחבלים הצליחו לפתוח איזה סנטימטר, חריץ קטן".
אוריאל: "וכשהם הבינו שהדלת לא תיפתח – הם עברו לשרוף את הבית. שמענו אותם צועקים, שוברים דברים, שוחטים את הבית".
איימי: "קודם הרגשנו את החום, הריח והעשן. דרך החריץ הקטן של הדלת ראינו את הלהבות בסלון. ואז התחיל מה שאני קוראת לו 'המשחק לחיים'. הדבר הראשון שעלה לי לראש זה להתקשר למד"א, והם חיברו אותי למכבי אש. היה שם לוחם אש, אורון כהן, שהיה איתי על הקו כמעט במשך שלוש שעות. כשפגשנו אותו, כחודשיים אחרי 7 באוקטובר, אורון סיפר שעבורו זה היה אירוע חריג. הוא קיבל אלפי שיחות והנוהל היה לתפעל, לנתק ולעבור לשיחה הבאה. כששמע שאנחנו בממ"ד עם תינוק בן עשרה ימים הוא לא הפסיק לתדרך אותי, 'תעשו ככה, תנסו ככה', ובמקביל הוא עלה מול הצבא ומול המשטרה והתחנן שיבואו לחלץ אותנו. שלחתי לו תמונות מעודכנות של מצב העשן בממ"ד, אורון שאל אותי שוב ושוב אם אפשר לראות את התקרה. העשן עולה למעלה, עם כל הרעלים, וכשהוא מכסה את התקרה סכנת החנק גוברת".
אוריאל: "כל עוד הזכוכית המשוריינת הייתה מוגפת היינו בטוחים מחדירה, כי אף אחד לא יכול לפתוח את החלון הזה מבחוץ. כשהחדר התחיל להתמלא בעשן נאלצנו לפתוח את החלון עם הזכוכית המשוריינת ולהישאר רק עם חלון הברזל, שניתן לפתיחה מבחוץ ואפשר גם לירות עליו, אבל לא הייתה לנו ברירה. אילולא פתחנו את הזכוכית המשוריינת החדר היה מתמלא בעשן עד לרמה קטלנית".
איימי: "ברגע שפתחנו את הזכוכית המשוריינת הגדלנו את הסכנה לחיינו, אבל יכולנו לעשות את המשחק הזה של קצת לפתוח את החלון, לשחרר עשן ולסגור אותו במהירות כשראינו מחבלים שמתקרבים. בכל פעם ששמענו בום או צעקות בערבית, סגרנו מהר וחזרנו לרצפה. עשינו את זה במשך יותר מארבע שעות, בתורנות. כשכבר היינו ממש תשושים ולא היה לנו כוח להניח את קאי על החלון ולהוריד אותו מהר, פשוט השכבנו אותו על אדן החלון".
אוריאל: "כל אחד מאיתנו עשה את זה. פעם אני החזקתי את קאי על אדן החלון ופעמיים איימי החזיקה אותו. כל אחד מילא את התפקיד שלו. שרדנו בממ"ד כמשפחה, כיחידה אחת. היה בינינו שיתוף פעולה של מעבר למילים. כשהסתכלנו זה לזה בעיניים ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. היו מעט שיח והרבה פעולה, הרבה אקשן ומעט מאוד רגש".
למה?
"הרגש היה עלול לשתק אותנו. הרגש היה מגביר את החרדה ולא היינו מצליחים לתפקד. בסיטואציה כזאת, הרגש נדחק. לא חושבים על מה יהיה ולא חושבים על כמה אנחנו מפחדים, מתרכזים במחשבות על אילו פעולות צריך לעשות כדי להינצל. אני קורא לזה ‘ראש משימתי’, למי עוד אפשר להתקשר, מי צריך לנשום עכשיו, מי על הדלת של הממ"ד, מי על החלון, מתי אפשר לפתוח ומתי חובה לסגור. דברים כאלה. רק בסוף האירוע הרגש חזר".
איימי: "גם אני השתדלתי לנטרל את הרגש, אבל ברגע ששמענו את מיקי, הכלב של אמא שלי, צורח, הוצפתי ברגש. הזעקות האחרונות של מיקי פירקו את אמא שלי לגמרי. היא פשוט ויתרה על החיים. היא נשכבה על רצפת הממ"ד ואיבדנו איתה קשר. מדי פעם קראתי לה כדי לוודא שהיא עדיין איתנו, חיה ונושמת. מדי פעם נגעתי בלמון, הכלבה שלנו. המזל הגדול הוא שגם אמא וגם למון היו רוב הזמן על הרצפה ושאפו פחות עשן. זה מה שהציל אותן".
בשלב הזה הם החלו לשמוע רעשים משונים בתוך הבית. "בדיעבד נודע לנו שהתקרה התפוררה ורהיטים התפוצצו", אומרת איימי, "אבל המשכתי להחזיק את הידית עד שהיא הפכה לחמה מדי, ואז עטפתי אותה עם איזה בגד והמשכתי להחזיק. ככה שיחקנו בלפתוח-לסגור והתחלפנו בתפקידים. כשהחזקתי את הדלת אוריאל תפס את העמדה של החלון, עם קאי, וכשחטפתי מכת עשן רצתי לנשום עם קאי בחלון ואוריאל החזיק את הדלת. באיזשהו שלב כבר לא יכולנו לזוז מרוב עשן. והיה חם נורא. ניקינו את עצמנו במגבונים, מזל ששידת ההחתלה של קאי הייתה בממ"ד. קאי היה כבר שחור מפיח".
אוריאל מספר שאיימי גם הניקה את קאי בממ”ד הלוהט. היא עצמה לא זוכרת את הרגעים האלו. "גם רגעי הבכי שלו בממ"ד כאילו נמחקו לי, רק כשהשמיעו לי את ההקלטה – השיחה הטלפונית עם אורון הכבאי – שמעתי שקאי בכה. מה שאני כן זוכרת זה שבאיזשהו שלב פשוט נגמר לי הכוח. אמנם אני ספורטאית לשעבר, אבל בואי, הייתי עשרה ימים אחרי לידה. כבר לא יכולתי להרים את קאי, וגם אוריאל נחלש. לא יכולנו להמשיך את המשחק של לפתוח חלון, לתפוס את קאי מהבגד, כמו שמרימים שקית קניות, לשים אותו על אדן החלון ופתאום להרים אותו, לסגור חלון ולהניח אותו על המיטה. הייתי גמורה".
אז מה עשית?
"פשוט הנחתי אותו על אדן החלון. מתחת לראש שלו שמתי איזה בגד כדי שלא יחטוף מכה. וככה הוא שכב ונשם".
לרגע לא חשבתם לצאת? לברוח?
אוריאל: "רק בהתחלה שקלנו את זה, כי כתבו לנו בוואטסאפ 'תנסו לצאת, אולי תברחו לבית של שכן’".
7 צפייה בגלריה
“הבנו שקרה להם משהו נורא“. יגב בוכשטב ז“ל ורימון קירשט, השכנים שנחטפו (צילום: מהאלבום הפרטי)
איימי: "ואני ישר אמרתי שזה לא יקרה. לא נצא, כי בטוח שהם אורבים לנו בחוץ. באחת ההצצות ראיתי שאצל השכנים שלנו, רימון ויגב קירשט-בוכשטב, הדלת פתוחה. היו להם חמישה כלבים, וישר הבנתי שאם הדלת פתוחה והכלבים לא בחוץ זה סימן שקרה משהו נורא. או שהם מתים או שאני לא יודעת מה. קיבלנו החלטה חד-משמעית להישאר בבית, בממ"ד שלנו".
אוריאל: "שלחתי לרימון הודעה, וכשלא הייתה תשובה דאגתי להם. בדיעבד התברר שהם נחטפו לעזה. רימון חזרה בחיים ויגב חזר כגופה".
בכל אותן שעות, הוריו של אוריאל שהו בממ"ד ביתם ("בצד השני של הקיבוץ, עשר דקות הליכה") עם אחיו יותם וגם עם סבתא שלו, שהגיעה מארגנטינה לרגל ברית המילה של קאי. "לבית של הוריי המחבלים לא הגיעו, היה להם מזל", הוא אומר. "לפעמים אני חושב שמה שעבר עליהם היה לא פחות קשה ממה שאנחנו עברנו. אמנם הם לא היו צריכים להחזיק את הדלת ולהתמודד עם מחבלים, אבל הם ידעו שאנחנו והנכד הראשון שלהם נחנקים מעשן".
איימי: "באיזשהו שלב אמא של אוריאל רצתה לצאת ולבוא אלינו. אח שלו עצר אותה".
אוריאל: "גם יותם, אחי, תרם לעובדה שניצלנו. הוא דיבר איתי כל הזמן, שעות, וכשאמרתי 'די, אני עייף, אני מנתק', הוא לא הסכים לנתק".
וביניכם, דיברתם?
אוריאל: "לא הרבה, לא יותר מדי, חסכנו במילים לא רק כדי להמעיט ברגש, היינו חייבים לנשום, לאגור כוחות, החמצן בחדר מוגבל כל עוד לא פותחים את החלון. אני זוכר שברגע מסוים שמעתי אותך אומרת שאנחנו נשרוד את זה".
שמונה שעות אחרי שהתבצרו בממ"ד, בסביבות שלוש בצהריים, איימי ואוריאל קראו בקבוצת הוואטסאפ שסוף-סוף הגיעו לקיבוץ חיילים. "שמענו צעקות", משחזרת איימי, "אבל בעברית. פתחנו את החלון וראינו חיילים. נופפתי להם עם איזה בגד ושמעתי אותם אומרים 'הם שם, בחלון'. חזרתי לנשום. ידעתי שהם מחפשים אותנו. הם ידעו שבממ"ד שלנו יש תינוק".
אוריאל: "בדיעבד התברר שהיה סביבנו הרבה רעש, במובן החיובי. מורה שעובדת עם איימי ביקשה את המיקום שלנו ושלחה אותו למי שצריך, תלמיד שלי שמתנדב בכבאות הרים טלפונים, גם הכבאי שהיה איתנו בטלפון עלה כל הזמן מול הצבא והמשטרה והתחנן שיבואו לחלץ אותנו. גם כיתת הכוננות של הקיבוץ ידעה שאנחנו שם, אז החיילים האלה קיבלו את המסר מהרבה כיוונים".
איימי: "מכיתת הכוננות הודיעו לנו שהם ממש מחוץ לבית שלנו, ובדיוק כשפתחנו את החלון שמענו יריות וצעקות 'מחבל'. אחד מהם צעק לנו להתכופף, התחיל קרב יריות, ואחרי שהמחבל חוסל האנשים שלנו חיפשו עוד מחבל, שברח. כשהגיעו למסקנה שהאזור ליד הבית שלנו בטוח יחסית, הם שברו את התריסים של החלון והוצאנו אליהם את קאי. התחננו שפשוט ייקחו אותו, ומישהו מכיתת הכוננות תפס אותו. אחריו יצא אוריאל, ואחריו עזרתי לאמא שלי לצאת. החלון היה גבוה, אז שמתי קופסה קשיחה מתחתיו, אמא טיפסה החוצה והאנשים שלנו תפסו אותה.
"יש סרטון שבו רואים אותי מרימה את למון לחלון ואומרים לי 'לא, לא, לא, תשאירי אותה בממ"ד'. למה? ‘כי אין לה רצועה ולא נוכל לשמור שהיא תישאר איתנו’. מה יכולתי לעשות? אמרתי ללמון שאני מצטערת מאוד על זה שאני לא יכולה לקחת אותה איתי, הנחתי אותה על המיטה שלנו, נתתי לה נשיקה ולא ידעתי אם אראה אותה שוב".
החיילים ליוו את בני המשפחה למקלט הסמוך. "הם פתחו איזה צינור ונתנו לנו לשטוף את הפנים. היו לנו פגיעות בעיניים מהעשן והפיח, הכל שרף וכאב. משם לקחו אותנו לאולם הספורט, שגם הוא ליד הבית, אבל הוא היה נעול ולא הצליחו לפרוץ את המנעול. כשהגיעו עוד חברים מהקיבוץ עברנו לחדר האוכל, והביאו לנו משהו לאכול, עוגיות, מיץ. בדרך מאולם הספורט לחדר האוכל ביקשתי ממישהי, אמא של תלמיד שלי, שתיקח ממני את קאי בגלל שראיתי מטושטש ופחדתי ליפול איתו. כשהגענו לחדר האוכל, התיישבתי להניק אותו. אחר כך עברנו למועדון שבו חגגנו את הברית של קאי, מצאו בלון חמצן וחלקנו אותו בינינו".
התחנה הבאה הייתה בית החולים סורוקה. "בדרך, אוריאל ואמא שלי ראו גופות בצידי הכביש. אני ראיתי מטושטש. בסורוקה אמא שלי ואוריאל קיבלו ליווי למיון, ואני קיבלתי ליווי מאחות שביד אחת תפסה את קאי, ביד השנייה תפסה בזרועי והוליכה אותי איתו למיון ילדים. מצאו לי מיטה באיזה חדר צדדי, לא רחוק מקאי, והצוות של מיון ילדים התחיל לטפל בי. נתנו לי חמצן, לקחו לי דם לבדיקות גזים ורעלים, ופתאום, משום מקום, הגיע אליי קול מוכר. עוד לא ראיתי, רק שמעתי קול וזיהיתי אותו".
זו הייתה יפעת בורשטיין, שמתגוררת בקיבוץ ועובדת בסורוקה כמיילדת. "בית החולים הסכים שקאי יהיה בהשגחתה כדי שאפשר יהיה להעביר אותי למיון הרגיל. יפעת קילפה ממני את הבגדים המסריחים, במחלקת הילדים מצאו לי את הבגד במידה הכי גדולה, ואחרי שהחליפה לי בגדים נפרדנו. היא נשארה עם קאי ואני הועברתי למיון, שם שוב נתנו לי חמצן ושוב לקחו ממני דם, וגם לקחו את אוריאל ואותי לרופא עיניים".
אוריאל: "החלק הכי חיצוני של העין נשחק מהחום ומהעשן. שמו לנו טיפות לאלחש את המקום, קיבלנו משחות, ולא היינו אמורים לשהות בבית החולים שלושה ימים, אבל המצב של קאי דרש אשפוז ונשארנו איתו".
איימי: "הצוות המדהים של מיון ילדים המשיך לטפל באוריאל ובי למרות שלא היינו מאושפזים. דאגו לנו לאוכל, באו להזליף לנו טיפות עיניים, כשבאמצע הלילה היה לי קוצר נשימה מתנדבת לקחה אותי למיון עם בלון חמצן. כשיצאנו מבית החולים נתנו לנו במתנה את השמיכה של קופת חולים כללית שבה כיסו את קאי, כי לא היה לנו כלום בשבילו. מלא מתנדבים מצאו לנו בגדים לקאי וגם סלקל, וכשהגענו לבית של אחותי קורין, במודיעין, קיבלנו עגלה מתרומות של אנשים טובים. בעלת חנות בגדים במודיעין פתחה את החנות במיוחד עבור אמא שלי, שיצאה מהממ"ד בפיג'מה".
דבורה, אמה של איימי, טוענת שהיא לא זוכרת דבר מ-60 שנות החיים שעברו עליה עד ל-7 באוקטובר. "אוריאל טוען שאני חלק מסיפור הניצחון שלהם, אבל לדעתי הוא מגזים. ממה שהבנתי, טיפלתי בקאי רק בשעתיים הראשונות, כשהפציצו את הבית והוריו החזיקו את הדלת. כששמעתי שהכלב שלי נשרף התנתקתי מהחיים, כאילו שלא הייתי שם, אין לי מושג לאן עפתי. שלחתי הודעות פרידה לכל החברים שלי, וגם לאמא שלי כתבתי שאנחנו הולכים למות. רק כששמעתי את הצעקה של אוריאל 'כן, אנחנו פה!' חזרתי לחיים. עד לאותו הרגע לא חשבתי שיש לנו סיכויים".
אחרי יומיים של התאוששות בבית אחותה, החליטה איימי לרדת לאילת, שאליה פונו תושבי נירים. "הרגשתי שאני חייבת פינה משלי כדי להשתחרר. העמסנו את כל התרומות שקיבלנו ויצאנו לאילת, עם קאי ועם למון".
למון? מתי היא חזרה לחייכם?
"ביום שאחרי, יום ראשון, הוריו של אוריאל מצאו את למון ליד ביתם. היא הצליחה לצאת מהממ"ד, כנראה טיפסה על המדרגה ששמתי לאמא שלי, ואחרי שקפצה מהחלון היא רצה אליהם. איזה מזל".
ארבעה חודשים היו באילת, במלון המלך שלמה, לשם פונתה קהילת נירים. "עד שהגענו אנשים לא באמת ידעו מה קורה איתנו", היא מסבירה. "הם קיבלו עדכון שאיימי ואוריאל בסדר, אבל לא ראו את קאי".
בהמשך, עברו חברי נירים לבאר-שבע "במסגרת פינוי קהילתי, שהוא ההתארגנות הרשמית של הקיבוץ במימון המדינה", מסביר אוריאל. "במקביל, המדינה איפשרה למפונים להתפנות באופן עצמאי, ומי שפחות התאים לו לגור בבאר-שבע, מכל סיבה, לקח את הכסף והלך לשכור דירה ברחבי הארץ. אנחנו רצינו להמשיך להיות חלק מהקהילה".
הבית שלהם בנירים, שבו הספיקו לגור קצת יותר משנה, כבר איננו. נהרס. "הספקנו לחזור אליו כמה פעמים, פעם כדי לפגוש את מס רכוש ולהבין מי נגד מי, פעם כדי לפנות ופעם כדי לצלם את מה שנשאר", מספר אוריאל. "בכל פעם שהגענו הגג היה קצת יותר נמוך, זה כבר היה לא בטיחותי להיכנס לשם. הרסו אותו, כל השכונה נהרסה במטרה לבנות אותה מחדש".
תחזרו לשם?
איימי: "כשחילצו אותנו מהבית הבוער אמרנו שלא נחזור לנירים לעולם, אבל עברו שבוע ועוד שבוע ועם הזמן היחס שלנו השתנה. זה הבית שלנו. אנחנו אוהבים את החיים בנירים ואת הקהילה. מה עוד שהמחבלים הגיעו למקומות אחרים, רחוקים, ומכאן נובע שהבעיה היא לא בקיבוץ".
אוריאל: "זה לגיטימי לומר 'לא נחזור לנירים כי אנחנו לא מרגישים שם בטוחים', אבל האמת היא שהיום אין שום מקום שבו אפשר להרגיש ביטחון מלא. ואם זו המציאות, אולי כדאי לבחור את מקום המגורים לא לפי רמת הביטחון, אלא על פי שיקולים אחרים. אנחנו ממשיכים לחשוב ולהתלבט. נראה לי שבסופו של דבר יש יותר סיבות להישאר מאשר ללכת".
איימי: "אנחנו רוצים לחזור לקיבוץ, אנחנו רוצים לתת לזה צ'אנס, אולי נקציב לעצמנו תקופת ניסיון. אם יהיה לנו טוב נישאר, ואם לא – נתחיל לחפש".
החזרה לשגרה קשה במיוחד עבור דבורה, אמה של איימי. "לפני חודשיים נאלצתי לחזור לעבודה כמורה פרטית לאנגלית בגלל שהביטוח הלאומי הפסיק לשלם לי את הקצבה, למרות שיש לי אישור של פוסט-טראומטית ולמרות שאני עדיין מטופלת. אין לי כוח להילחם. ב-1 ביולי חזרתי לקבל תלמידים, רק שניים-שלושה ביום, ליותר מזה אני לא מסוגלת. מי שמת - מת, הוא לא ממשיך את החיים בתוך השחור, עם הענן הכבד הזה מעל הראש. אני, שנשארתי בחיים, כל הזמן חושבת מה היה אם, ואם ואם. אני יודעת שזה לא טוב לחשוב ככה, אבל זה לא בשליטתי".
איימי ואוריאל מקפידים על שגרת טיפולים. "כל טיפול נותן עוד קצת חוזק וחוסן. יש פסיכולוגית שמלווה אותנו מאז שהגענו לאילת", היא מספרת. "בהתחלה המפגשים שלנו היו משפחתיים מפני שהיא מתמחה בגיל הרך ורצינו לדעת איך קאי מגיב, שאין איזו טראומה שחילחלה פנימה. בהתחלה קיבלנו הוראה מאוד פשוטה - לא לתת לו לבכות. לגשת אליו ברגע שהוא מתחיל לבכות. עכשיו זה כבר לא ככה, עכשיו הפסיכולוגית אומרת 'תנו לו לצרוח, הוא יירגע', אבל את ההוראה הזאת אני לא מסוגלת למלא. קאי לא בוכה יותר מחצי דקה".
את מודעת לעובדה שקאי כבר מוכר בישראל בתור "התינוק מאדן החלון"?
"למה רק בישראל? קאי שלנו מוכר בכל העולם", היא מחייכת, "והכינוי הזה ילווה אותו כל החיים. ברור שהייתי מעדיפה שלא יזכרו אותנו, אבל יש אנשים מדהימים שהסיפור שלנו באמת נכנס להם ללב".
