דווקא מי שרוצה כאן שלטון אחר, דווקא מי שיצא להפגין, דווקא מי שרואה בעיניים נכוחות את הפגיעה האדירה בישראל תחת הממשלה הנוכחית – חייב להקשיב לטענות של אלה שחושבים אחרת. המאבק למען החטופים, הם טוענים, מקשיח את ליבו של הארכי-רוצח יחיא סינוואר. שביתה כללית במשק? הוא מתמוגג. שדה התעופה נסגר? נהדר. וכאשר המגזימים גם קוראים לנתניהו "רוצח" – התענוג מושלם. לסינוואר. לא לישראל. עם קריאות כאלה, מה לנו כי נלין על קריאות דומות מצד אנטישמים בקמפוסים בארה"ב. הרי חודשים ארוכים טענו שקריאות כאלה הן תמיכה בחמאס. אז למה גם המחנה הציוני האמיתי, שרוצה שינוי, משמיע קריאות כאלה?
ההפגנות לא מדגדגות את קצה הציפורן של נתניהו ולא משנות את דעתם של תומכיו. נכון, רוב הציבור, לפי רוב הסקרים, מאס בו. אבל לא בגלל ההפגנות. בגלל הכישלונות
קל מאוד לזלזל בסוכני הכאוס. הם אבודים. אבל יש רבים אחרים, גם בין תומכי נתניהו. הם מהססים. והם חשובים. הכי חשובים. ודווקא משום כך צריך להודות: ההפגנות ביום ראשון בערב היו מרשימות. מאות אלפים יצאו לרחובות. גם אני חשתי חובה להיות שם. כאבתי עם המשפחות. אבל להפגנות הענק הללו יש שני כישלונות ענקיים. ראשית, הן לא מדגדגות את קצה הציפורן של נתניהו. שנית, הן לא משנות את דעתו של אדם אחד מתומכיו. נכון, רוב הציבור, כולל רוב מצביעי הקואליציה, לפי רוב הסקרים, מאסו בנתניהו. אבל לא בגלל ההפגנות. בגלל הכישלונות. ועדיין, יש כעשרה אחוזים של מהססים. אנשי מרכז. בעיקר מרכז-ימין. הם בין המחנות. ולמרות שהמצב מחמיר, אפשר כבר לזהות זחילה קטנה, עדיין לא משמעותית, לכיוון נתניהו. 40 המנדטים של בני גנץ התנדפו ברוח. גוש האופוזיציה נחלש. לא התחזק.
גם אני חטפתי. וגם אני חייב בחשבון נפש. הנה מה שכתב לי שלשום אחד משרי הממשלה, שבדרך כלל, למרות המחלוקות, אנחנו שומרים על אפיקי תקשורת ענייניים והוגנים: "לסגת מפילדלפי מיד ולהיכנע לסינוואר? אני שמח שלפחות ירדת מהגדר, מהעמדה הכביכול מאוזנת. אתה איש שמאל מובהק. אהוד ברק וחבריו מוסרים לך חיבוק גדול". אחרים כתבו לי, כמו שהם כותבים כבר הרבה זמן, שאנחנו בכלל פועלים בשירות סינוואר.
אין קשר ל"שמאל" ו"ימין", עניתי לידידי השר. הביקורת על התגובות הכל כך הססניות לאיראן, ואחר כך לחיזבאללה, היא לא "שמאל". זו ביקורת על רפיסות, על חולשה ועל איבוד הרתעה. והפגנות המחאה נובעות מכך שכל יום שעובר תחת שלטון נתניהו הוא עוד יום של שקיעה לישראל. הלוואי שלא הייתה קריסה, ולא צפון מופצץ ונטוש, ולא שפל מדיני, ולא סנקציות, ולא עיכובים במשלוחי נשק. ובכלל, נתניהו הוא זה שהציג הצעה להפסקת אש, שכוללת את פינוי פילדלפי, ובישיבת הקבינט ביום חמישי בלילה הוא זה שהכשיל אותה בעצמו. האם, שאלתי את השר, הוא הציג לכם את ההצעה המקורית? התשובה ידועה. שלחתי לו את הסעיף המפורש שבו נתניהו מציע את הנסיגה המלאה. הוא לא ענה. וזה מעניין, משום שכל עיתונאי או חוקר שהתאמץ מצא את ההצעה המקורית ככתבה וכלשונה. אבל נתניהו הסתיר את ההצעה שלו עצמו מהשרים. הוא יודע למה. כך שהבעיה היא לא בהפגנות ולא במה שמישהו כותב, אלא במה שנתניהו עושה. לא המפגינים בחרו באסטרטגיה שהובילה לשפל הגדול. לא המפגינים החליטו על הבלגה שכולה חרפה בצפון. לא האופוזיציה החליטה לדשדש ארבעה חודשים לפני הכניסה לרפיח. לא הקפלניסטים גרמו לעצירת משלוחי נשק. לא התקשורת גרמה לקריסת הצפון.
צריך להקשיב לביקורת. משום שהמחאה הצודקת תיכשל אם היא לא תשכנע את המהססים
ועדיין, צריך להקשיב לביקורת. משום שהמחאה הצודקת תיכשל אם היא לא תשכנע את המהססים. למשל, פוסט של אחד, יונתן מלך, איש ימין, שניסה להסביר לדוברי המחאה ולרבים אחרים היכן הם טועים שוב ושוב. הוא שאל: "כשאיש ימין אמר לאנשי שמאל, בתקופת הרפורמה, 'בג"ץ הוא דיקטטורה', זה גרם לכם לנסות להקשיב לטיעונים שלו?" התשובה ידועה. ו"כשאומרים לאיש ימין", המשיך מלך, "'אם הרפורמה תעבור נהיה דיקטטורה פשיסטית', הוא משתכנע?" להיפך. הוא מתנתק.
פה ושם, יורשה לי להודות, גם אני חורג מהשיח הראוי. הרי החלק החרדי-לאומני בקואליציה, שהוא אנטי-ציוני בעליל, מוציא גם אותי מדעתי. ובוודאי שכך כאשר זה החלק שמכתיב את מדיניות נתניהו. ובכלל, יום ראשון היה אחד הימים הקשים מאז החלה המלחמה. שש גופות של חטופים שנרצחו רק בסוף השבוע. עוד שלושה שוטרים שנרצחו בפיגוע. עוד חייל שנהרג בעזה. ועם חוסר האונים, באחד הימים השחורים מאז 7 באוקטובר, גם עינב צנגאוקר קראה לביבי "רוצח". זה היה בעידנא דריתחא. זו הייתה זעקת כאב. אבל זו טעות. זה בדיוק מה שאסור למחאה לעשות. צנגאוקר עצמה, תושבת אופקים, הצביעה כל חייה לנתניהו. אבל עם כל הכאב, ויש הרבה כאב, כדאי לזכור: ההקצנה רק מרחיקה את המהססים. היא מועילה רק לנתניהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.09.24
