כשמשפחת גולדברג-פולין סוף-סוף נכנסת לבית ההספדים בהר המנוחות, זה מרגיש כאילו כולם מפסיקים לנשום. הקהל משתתק ומפסיק לשיר במכה אחת, כאילו שמענו כולנו קול מסתורי מלמעלה פוקד עלינו, בת קול שיצאה מצמרות הברושים שמקיפים אותנו. כשהאנשים שאהבו את הירש יותר מכל אחד אחר נכנסים לרחבת ההספדים הקטנה והמגודרת בסרטי ביטחון, אפשר כמעט לשמוע סיכה נופלת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
מוזר שכולנו שותקים ביחד, כי בשלב הזה עומדים בשטח הנרחב שמסביב אלפים רבים של אנשים. הדוחק כל כך קשה שבכל פעם שסובבתי את הראש אחורה ראיתי עוד ועוד ראשים שהשתרעו מאחוריי בים אינסופי. חלק מאלו שבאו כבר לא מצאו מקום בשטח עצמו, אז הם נאלצו לטפס למעלה ולהיעמד בבית הקברות שמשקיף על הרחבה. משם הם עמדו וצפו על הלוויה, משתדלים מאוד לא להישען על המצבות שמאחוריהם, כי מצבה זה לא שולחן פיקניק של קק"ל.
"כל הכבוד לירושלמים", אמרתי לרן שעמד וניסה להשיב לעצמו רוח עם הכובע שלו, "כל העיר הגיעה לפה, וראית איך בדרך לכאן הם עמדו עם דגלי ישראל?" זה ריגש אותי כל כך, לראות איך תושבי הבירה, אנשים עקשנים אבל גם מלאים בנשמה, יוצאים ונעמדים ברחובות שמקיפים את הר המנוחות ומחכים שהמכונית של האבלים תחלוף כדי לנפנף בדגל. ובכל זאת, ברגע שהמשפחה מגיעה, כולנו משתתקים יחד. קהל של אלפים עומד עכשיו בדממת קודש מוחלטת וצופה במשפחת גולדברג-פולין נכנסת פנימה, לרחבה שליד בית הטהרה. תופסת את מקומה במערכה האחרונה בחייו של הירש.
במשך שעה ארוכה עמדנו פה וחיכינו שהלוויה תתחיל, באחד הימים הכי לוהטים שירושלים, המלכה הסדיסטית והיפה, יודעת להגיש למעריציה בספטמבר. מאט, קצין התקשורת האמריקאי של המשפחה שמלווה אותם במסירות מאז ההתחלה, הודיע שהמשפחה מתכננת לצאת מביתה ב-14:45, עכשיו 16:20 והם עוד לא הגיעו. ובכל זאת, אף אחד לא התלונן, האהבה שהמשפחה הזו זוכה לה כל כך גדולה שאנשים לא חושבים על עצמם, רק עליהם, וכמה זה נורא שזה הסוף הרע שהם קיבלו.
לאורך כל הזמן שעמדנו חשבתי רק מחשבה אחת שהכאיבה לי מאוד: "בבקשה, אלוהים, בבקשה, שסיבת העיכוב היא לא שמישהו מבני המשפחה מתפרק לרסיסים בבית". אני מכירה את זה ממשפחות שכולות אחרות, איך כמעט תמיד מישהו מהמשפחה קורס לפני היציאה, לא מסוגל ללכת אל המכונית ולנסוע, כי לצאת לדרך זה להכיר בזה שכן, זה באמת קורה. היום הוא באמת נקבר באדמה. המחשבה שרייצ’ל בוכה וכואבת עד שהיא פשוט לא מצליחה להגיע לבית העלמין גומרת אותי. פעם, כשהייתי אחת ממיליוני העיתונאים שראיינו אותה והתאהבו בה, היא סיפרה שבכל פעם שנהיה לה קשה בישיבה היומית שלהם בבית על איך מחזירים את הירש, היא הייתה עולה למעלה, לחדר השינה, ופשוט "צורחת את נפשי לתוך החולצה שלי". מה קורה לה עכשיו, אחרי שהוא נרצח? איזו חולצה גדולה מספיק כדי לצרוח אליה כאב כזה?
בינתיים, קבוצת השכנים והחברים של ג'ון ורייצ'ל מקהילת בית הכנסת "הקהל" בירושלים, קהילה דתית אנגלו-סקסית ברובה, פרצו בשירה ספונטנית. בהתחלה הם שרו את "אחיי ורעי", אחרי זה עברו ל"מי האיש החפץ חיים", ושרו את זה כל כך ממעמקי הנשמה שמשהו, כנראה איזה מיתר יהודי קדום בי, התעורר מעצמו וגרם לי להצליח לשיר חצי מהמילים שלא היה לי מושג שאני יודעת בעל פה. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בלוויה הזו, שהיו בה כל כך הרבה רגעים של בכי בטן. כשהקהילה המדהימה הזאת עמדה ושרה בפה אחד את המזמורים שאולי הם שרים כולם ביחד בשבתות. בחגים.
"אולי הם שרו את השיר ביום החג ההוא, לפני 11 חודשים", אני חושבת, "כשהירש יצא מהבית למסיבת הטבע שלו, לא לפני שהלך עם אמא ואבא לבית הכנסת". וכשהוא יצא, הוא הספיק לתת לאמא נשיקה. זה מה שרייצ'ל סיפרה שהחזיק אותה כל החודשים שהיא חיכתה לו. הזיכרון של הירש מחבק אותה, הריח הזה שהיה בשיערו של בנה הגדול והיפה. ועכשיו, כשהקהילה שלהם מזמרת על "מלאכי עליון" בתחנונים לרק טיפה אחת של חסד, אני חושבת שהאנשים האלו הם פשוט הביטוי הכי מואר של היהדות.
הקהילה הזו מייצגת את כל מה שהייתי רוצה שהיהדות שלי תהיה. מכאן צמח הירש, פה המשפחה שלו מצאה נחמה בתקופה האיומה שהם עברו. זו זכות גדולה לעמוד ולהתפלל פה ככה בשירה, שמצטרפת לשירה של החברים של הירש, אוהדי הפועל ירושלים. אם זה קיטשי ותמים לרצות שכל המדינה תהיה ככה, אז אני לא רוצה להיות מפוכחת.
הביטוי הכי מואר של היהדות הוא גם משפחת גולדברג-פולין. משפחה הומנית ונוטת חסד שתמיד חינכה את ילדיה לחשוב על האחר, לא משנה אם הוא יהודי או לא. והנה הם נכנסים, בדיוק באמצע המחשבה הזו, כמו איזו המחשה עגומה של הביטוי "צדיק ורע לו". הם משפחה כל כך קטנה. אבא ג'ון ואמא רייצ'ל ושתי הבנות שלהן, ליבי ואורלי. ואולי בגלל זה כולנו השתתקנו עכשיו, בגלל חסרונו הצורח, הנורא, של הירש.
ועכשיו הם מתקרבים לרחבה, ג'ון נכנס ראשון, גבוה ורחב כתפיים ומזוקן. הוא שולח יד לאחור, לרייצ'ל, היא נראית כל כך כחושה אחרי 11 חודשים של מאבק שאי-אפשר שלא לחשוש מהשבריריות שלה. היא נראית ברגע זה כאילו שהיא עשויה רק מצער ואוויר. לא שזה חשש אמיתי. כי בשלב הזה כולנו יודעים, רייצ'ל גולדברג-פולין היא טיטניום בדמות אישה. כוח שאידיוט מי שמנסה לעמוד מולו. עשויה כולה מהחומר הקשיח והבלתי מנוצח הזה שממנו עשויים מנהיגים אמיתיים. אם להיות כנים, נדמה לי שהרבה אנשים הגיעו לפה רק כדי לשמוע אותה מדברת. מהשנייה שבה היא נאמה לראשונה באו"ם, הבנו שהיא מצליחה לבקבק בכמה מילים מדויקות את הרגשות הכי קשים.
אני נזכרת בסיפור שסיפרה לנו כשראיינו אותה כמה חודשים אחרי שהירש נחטף. על איך יום אחד, לפני המון שנים, כשעוד הייתה מורה לתנ"ך מירושלים, היא החליטה ללכת ולבקר לאות הזדהות במאהל של משפחת שליט. גלעד היה עדיין חטוף אז בעזה, וההורים שלו אביבה ונועם ז”ל הקימו אוהל מחאה מול ביתו של ראש הממשלה. כשרייצ'ל נכנסה לאוהל, הוא היה יחסית ריק. נועם ישר האיר לה פנים ודיבר איתה, אבל בזווית העין היא ראתה דווקא את אמא של גלעד, אביבה, יושבת בפינה ונראית עייפה ומובסת, "ואני זוכרת שריחמתי עליה אז", רייצ'ל אמרה בכנות הלא-מתפשרת שלה, "וישר שנאתי את עצמי, באיזו זכות את מרחמת עליה? כי לרחם בעיניי זה דבר לא יפה, יש בזה חטא". אחרי זה היא המשיכה להחמיר עם עצמה, ואמרה שכשהיא יצאה היא בכתה כל הדרך וחשבה רק מחשבה אחת: מזל שזה לא קרה לי. היא לא הייתה צריכה להסביר מעבר לזה, הבנתי שהיא תוהה אם המחשבה הזו גרמה אולי לאלוהים להעניש אותה. כבר אז רציתי לצעוק לה שלא, שלא מגיע לה עונש כזה. ועכשיו? אביבה ונועם לפחות זכו לחבק שוב את הבן שלהם, לקבל אותו בחזרה בחיים. ג'ון, רייצ'ל והבנות קיבלו את העינוי הכי גדול שאפשר להעביר יצור אנושי.
4 צפייה בגלריה
רייצ'ל וג'ון גולדברג פולין. קיבלו את העינוי הכי גדול שאפשר להעביר יצור אנושי
(צילום: עמית שאבי )
בהתחלה הם רק ידעו שהירש נחטף ולא היה להם מושג אם הוא שרד את הפציעה הקשה שלו - יד שמאל שנקטעה - בחיים. אחרי זה חמאס פתאום פירסם סרטון שלו, והוא לא נראה הכי טוב שם, אבל הוא היה בחיים. זה היה באפריל 2024, ואין ספק שעם כל התסכול הזה של לראות את הירש כל כך קרוב אליהם וכל כך רחוק, זה נתן למשפחה הרבה תקווה. ועכשיו התברר שהתקווה הזו הייתה סרק. דרכו האכזרית של הגורל לנפנף לך מול העיניים בפרס כאילו עוד שנייה תקבל אותו ואז לגזול אותו ממך ולרסק אותך לרצפה.
אם רייצ'ל רוצה לצרוח מזעם כמונו, פשוט לנופף באגרופים אל השמיים על העוול הזה שפקד דווקא את בנה החכם, שאהב ספרים ומוזיקה ולנסוע בעולם, היא לא מראה את זה עכשיו. מאופקת ואסופה היא מהלכת ברחבה בין המשפחה והמקורבים, יפה עד כאב בשיערה הכסוף שאותו הפסיקה לצבוע מאז שהירש נחטף, כי נשבעה לעצמה שלא תתאפר ותתקשט עד שיחזור. הדבר הראשון שרייצ'ל עושה אחרי שהיא מנשקת את קרובי המשפחה שלה זה לגשת לאישה מתולתלת שיושבת על כיסא פלסטיק לבן ברחבה. האישה הזו היא אביבה סיגל, החטופה שחזרה משבי חמאס. רייצ'ל מחבקת אותה, כמעט תומכת בה ולא ההפך, והחיבוק הזה גורם לי לפרוץ בבכי גדול עוד יותר, כי ככה נראית עדינות נפש. איך זה שעוד נשאר לה מקום בלב שלה להכיר בכאב של אישה אחרת? איך היא שמה לב שיושבת פה חטופה שחושבת על מה יהיה עכשיו עם בעלה שעדיין נמצא בשבי, ועוד יושבת בשורה השלישית?
כשרייצ'ל עולה לדבר הדבר הראשון שהיא עושה זה להודות לאלוהים על שנתן לה בן כמו הירש. "איך מכל האמהות", היא אומרת, "זכיתי דווקא אני במתנה יפה כמו הירש? בוודאי עשיתי משהו בגלגול קודם, ואיזה משהו מופלא הייתי צריכה לעשות כדי שאזכה בו".
ג'ון עולה להספד שלו, ולפני הכל מציין את ההורים של ענר שפירא ובן זוסמן ז"ל שנמצאים כאן. אומר תודה להורים שגידלו את החברים הטובים של הירש, להזכיר לכולנו את הגבורה של בן שנפל בקרב, את אומץ ליבו המטורף של ענר, שעמד קרוב להירש במיגונית המוות ופשוט זרק בידיים חשופות את הרימונים שהושלכו החוצה. אחר כך הוא מספר כל כך יפה על הבן הסקרן והחקרן שלו, שלא הפסיק לשאול אותו שאלות. "הוא היה המורה שלי", הוא אמר וסיפר איך הוא המטיר עליו שאלות פילוסופיות עוד כשהוא היה בן שלוש.
אבל גם אצלו, המילה "סליחה" מופיעה די מהר. הוא מבקש סליחה מהירש, וזה כמעט בלתי נסבל לשמוע. כי הגבר הזה קרע את ים סוף בשביל להשיג בחזרה את בנו. הוא ורייצ'ל נסעו לכל העולם ונפגשו עם נשיא ארה"ב וראשי ממשלה וישבו באולפנים של אן-בי-סי וסי-אן-אן כל כך הרבה פעמים שהם כבר הכירו את הצלמים בשמות. ועכשיו, הוא זה שעומד פה ומתנצל על שלא עשה מספיק. "סליחה, הירש", הוא אומר, "כי אני יודע שאם זה היית אתה שיוצא להציל את החטופים - אתה היית מצליח".
האמת היא שאני זאת שצריכה לבקש סליחה. אני זו שהפסיקה ללכת לכיכר החטופים כי היו שם יותר מדי שלטים פוליטיים וכי אני מאמינה שזה רק מפלג את העם ועושה נזק. אני זאת שלא עשתה מספיק, אני ואולי רובנו. אני מרגישה כל כך חוטאת וצבועה, עומדת פה במקום הכי קרוב לגדר שמיהרתי לתפוס בלי שום קרבה אמיתית, כמו איזה עיט שבא לחוג מעל הכאב שהוא לא עשה מספיק כדי למנוע.
אני מסתכלת על רייצ'ל, היא יושבת על ספסל המתכת הפשוט, עיניה נעוצות במרחק, מקשיבה לג'ון האהוב שלה. הם בכלל לא היו אמורים לעלות לארץ, שני אלו, חיו בנוחות ובבית גדול בארה"ב עד שיום אחד רייצ'ל ישבה וחשבה מה היא תקנה לג'ון ליום הולדת 40. ואז עלתה בה המחשבה שלג'ון כבר יש הכל, כל מה שגבר מצליח שחי בארה"ב יכול לרצות, הדבר היחיד שאין לו זה את הגשמת החלום שמלווה אותו מהשנייה שהיא פגשה אותו. לעלות לישראל. וזה מה שהיא העניקה לו. את עצמה, מסכימה לעבור לירושלים, כשכל חייה הנעימים ארוזים בכמה מזוודות והיא נאלצת להיפרד מכל החברים. היא בטח גם חששה להירש בן השבע שכבר היה בבית ספר ולא ידע מילה בעברית. אבל כמו שג'ון אמר בהספד: "אמרתי להירש: 'אולי לקראת העלייה כדאי שנשנה לך את השם, הירש זה שם קצת מוזר בשביל ישראלים, מה דעתך על צבי?' אבל הירש ענה לי בביטחון: 'אני הירש, והישראלים יתמודדו עם זה'". והוא צדק, כי הילד הכריזמטי הזה שלו נהיה פופולרי מהר מאוד בכיתה. והסליחה הזו, שג'ון מבקש, איך אפשר לא למות קצת כששומעים אבא שמבקש סליחה אחרי שעשה הכל, חוץ מלנסות לחצות את הגבול לעזה. פשוט עומד לו בהר המנוחות בלב מדינה שהמילה סליחה בה נהייתה נדירה, כי זה אות לחולשה או לאשמה, ומבקש מבנו שנרצח שיסלח לו, במקום להאשים.
כשרייצ'ל עולה לדבר הדבר הראשון שהיא עושה זה להודות לאלוהים על שנתן לה בן כמו הירש. "איך מכל האמהות", היא אומרת, "זכיתי דווקא אני במתנה יפה כמו הירש? בוודאי עשיתי משהו בגלגול קודם, ואיזה משהו מופלא הייתי צריכה לעשות כדי שאזכה בו".
4 צפייה בגלריה
האפיפיור נפגש עם נציגי משפחות החטופים. רייצ'ל הגיעה לכל מקום כדי להילחם על חזרת בנה והחטופים
(צילום: יאיר רותם)
לפני כמה חודשים ראיתי סרטון של רייצ'ל מהביקור שלה אצל האפיפיור ברומא עם עוד משפחות של חטופים. כולם ישבו בנימוס ובהדרת כבוד. בכל זאת, האפיפיור. אבל לאמא קטנת הקומה וענקית הרוח של הירש זה לא הזיז. בסרטון רואים אותה מגיעה עד לכס המלכות של מנהיג העולם הנוצרי, אומרת לו כמה מילים עם הקסם האישי הטבעי שלה ואז שולפת את הטלפון שלה במין "חוצפה" יהודית ומראה לו את סרטון החטיפה של הבן שלה. כל מי שראה את הסרטון יודע עד כמה הוא בלתי אפשרי לצפייה מרוב שהוא אכזרי. בסרטון רואים את הירש נגרר החוצה ממיגונית המוות בעוטף, ידו קטועה לחלוטין. אני לא חושבת שכל ימי חיי אני אשכח את ההבעה על פניו. ואת כל הזוועות האלו רייצ'ל הראתה לאפיפיור. שיראה הכל, שיידע מה קרה לבנה האהוב בשעה שהוא יושב על כיסאות מלכות, לבוש בשמלה רקומה מזהב. זה היה הרגע הכי מלא באהבת אמא טהורה שראיתי בחיי.
כמעט שנה היא נלחמה. בכל עצרת שהופיעה בה, בכל נאום מול פרלמנט, היא תמיד סיימה במשפט אחד: "אנחנו אוהבים אותך. תהיה חזק, תשרוד, תישאר בחיים". זה הפך לשיר קטן, לדקלום שאנשים זיהו איתה, והייתי רוצה לדמיין שהייתה להירש גישה לרדיו או לטלוויזיה, שהוא שמע את אמא שלו מפצירה בו שישרוד והקשיב לה כמו בן טוב. נשאר חזק, שרד, שמר על עצמו כמו שאמא אמרה. זו הסיבה שכל הלוויה הפכה לקונצרט של השתנקויות ויבבות עכשיו, כי יש להירש כזו אמא וכזה אבא וכאלו אחיות שעשו הכל בשבילו, וגם הילד המתוק שלהם שבתוך האדמה היה חזק ועשה הכל כדי להישאר בחיים. ובסוף בא מחבל וסיים את זה בדקה. כל הרוח האנושית הזאת, שינק מהבית, לא עזרה לו מול תת-אדם שכל מה שעמד לצידו זו גישה לנשק.
אבל פה, ברגע זה ממש, הכל מסביב הוא אהבה, והכוח שלה הוא מפעים ממש. זו האהבה של המשפחה להירש, הילד שלהם, שהיו לו את השאלות הכי טובות וגאוניות. וזו האהבה של ליבי ואורלי, האחיות היפות שסופדות להירש ומתפרקות כשהן מדברות על החוט השקוף הזה שמחבר בין אחים. וזו אהבה לארץ הזאת, כמו שיש לקהילה הזו ולבן וענר ולהורים השכולים שלהם, שבכל זאת מצאו בעצמם כוח לבוא ולעזור למשפחת גולדברג-פולין במה שיכלו. כשג'ון אומר בשקט: "זהו, אנחנו מצטרפים למשפחה שלכם, של ההורים השכולים", הוא לא אומר את זה במרירות, אלא באהבה שלמה. זה כבוד בשבילו, להימנות עם המשפחה החדשה הזו. כי אם כבר נגזר עליו להיקרע מרוב כאב, אז לפחות כשהוא מחובק על ידי כאלו אנשים נהדרים. וזו האהבה לחיים. יש פה כל כך הרבה אנשים צעירים, חלקם במדים, חלקם בבגדים צבעוניים, שבוכים על הירש אבל הם גם צוחקים ביניהם. מחליפים ביניהם, כמו מטבעות חדשים וזוהרים, את החוגים שבהם הם לומדים באוניברסיטה ואת התוכניות למחר. ויש גם את אהבת האלוהים, הבורא, יסלח לי כשאגיד שהוא ממש לא הצטיין עם הירש, אבל עם הקהל הזה אני לומדת להרכין ראש ולקבל את מה שאני לא מבינה. ואת אהבת הפועל, שאיכשהו האוהדים הכי שריריים ולא מגולחים שלה הם אלו שהכי בוכים עכשיו כמו תינוקות בצל הברושים.
"איך זה יכול להיות שזו הייתה הלוויה כל כך עצובה של משפחה מדהימה ובכל זאת אני יוצאת מנוחמת קצת", אני אומרת לרן כשאנחנו מתחילים במסע הטיפוס הארוך לחניה. הוא שותק ונותן לי יד, מנסה להשאיר את הזיכרון של הקהילה הזאת, המשפחה הזו, האהבה הזו, שהלוואי שכל המדינה הייתה נדבקת בה, רק עוד קצת בתוך האצבעות הדביקות מזיעה.
