כבר 11 חודשים שרס"ל ניקול צ'רנר, סוהרת ששרדה את הטבח בנובה, מתקשה להירדם. במשך היום צ'רנר בת ה-24, תושבת הקריות, ממשיכה לתפקד כסוהרת – או בשם המקצועי המעודכן, לוחמת כליאה – באגף הנוח'בות בבית המעצר קישון, ומנסה לשמור על שגרה, עד כמה שאפשר לשמור על שגרה בעבודה מול מחבלים. "אבל בלילות", היא מספרת, "בלילות זה מגיע".
מה את מרגישה?
"אני רואה מולי שוב ושוב את הפרצופים של המחבלים. אני זוכרת פרצוף אחד ספציפי, של מחבל עם סרט ירוק על הראש, בעל עיניים מפחידות ומטול אר-פי-ג'י ביד, שירה לעברנו מאחור. זה דבר שרודף אותי כל הזמן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ניקול הייתה חלק מקבוצה של 20 חברים שירדו לדרום כדי לחגוג מסיבת יום הולדת לאחד מהם. נסעו לנובה לרקוד קצת. 14 מהחברים נרצחו, שניים נחטפו לעזה ועדיין שם. ניקול ועוד שלושה חברים, הצליחו להיחלץ. הידיד שהסתתר עימה בתוך שיח קוצני הפך מאז לבן זוגה. "ועכשיו", היא מספרת, "אני מפקחת על הרוצחים המתועבים האלה אצלי באגף".
רס"ל תהילה וקנין, בת 22 וחצי, תושבת הדרום, משרתת כסוהרת באגף הנוח'בות בכלא נפחא. בשבת השחורה וקנין הייתה בממ"ד עם משפחתה, כשלפתע שמעו פיצוץ אדיר וחשו שהכל סביבם רועד. רקטה ששוגרה מעזה ולא יורטה על ידי כיפת ברזל, הרסה את ביתה. רק בנס, היא ובני משפחתה יצאו משם ללא פגע. תהילה פונתה מהבית, רק כדי לגלות בהמשך כי חברת הילדות הכי טובה שלה, הפרמדקית עמית מן ז"ל, נרצחה באכזריות בקיבוץ בארי. גם תהילה רואה יום-יום את המחבלים ולא יכולה שלא לתהות: האם מישהו מהם היה זה שרצח את חברתה עמית?
6 צפייה בגלריה
רס"ל ניקול צ'רנר, רס"ל תהילה וקנין, רס"ר ספיר דיין ורס"ל אריאל ישיבר
(צילום: דנה קופל)
בעוד ניקול וחבריה מנסים להימלט מהטבח בנובה ותהילה ומשפחתה עומדים המומים מחוץ לביתם החרב, הסוהרות רס"ל אריאל ישיבר (25) מעוטף עזה ורס"ר ספיר דיין (28) מירושלים, היו במשמרת בכלא שקמה באשקלון. משמרת שבת רגילה, שהפכה למשמרת בלהות: עשרות רקטות נורו על האזור, אזעקה אחרי אזעקה, לחץ, היסטריה, ובתוך כל אלו הן אמורות לשמור גם שהאסירים יהיו בטוחים מצד אחד, ושלא יפרצו מהומות מצד שני. בסביבות השעה 16:00 לערך, כשהיה נדמה שהמטח שוכך, הם התחילו להגיע: ראשוני מחבלי הנוח'בה שנלכדו חיים בשטח ישראל. "ואנחנו ממש מזהות ביניהם חלק מהמחבלים שראינו במשך כל אותו יום בסרטוני הזוועות, עומדים פה, לפנינו, פנים מול פנים", אומרת אריאל.
ארבע סוהרות צעירות שחוו את 7 באוקטובר על בשרן, שאיבדו חברים וחברות, שראו בעיניים שלהן את אכזריות המחבלים. ועכשיו הן אלו שאחראיות על כליאתם, וניצבות יום-יום מול המפלצות שעשו את כל זה. השבוע הפגשנו אותן לשיחה טעונה. מצד אחד, הן כמובן מחויבות לשמור על החוק, הכללים של שב"ס והמקצועיות שלהן כסוהרות; מצד שני, הצלקות שלהן טריות, הטראומות פתוחות, הכל נורא כואב, נורא אישי. "אז אני מעדיפה להתמודד איתם, מאשר לבכות", אומרת ניקול. "זה כדי שלא אצטרך לפחד מהם כל החיים".
כי?
"כי לעמוד מולם בלי לפחד, כשהכוח נמצא בידיים שלי - זה מחזק אותי".
ניקול צ'רנר הייתה עייפה במיוחד באותו יום שישי. היא לא ממש רצתה לנסוע לנובה, אבל החברים שיכנעו אותה. "היו לי שם הרבה חברים מהילדות, חברים מהכיתה, חברים מכל החיים", היא מספרת. אז היא נסעה בכל זאת. אבל בשלב מסוים במסיבה העייפות ניצחה, וניקול נרדמה בקרוואן. ב-4:30 אחד הידידים שלה העיר אותה. בחוץ המסיבה הייתה בעיצומה. היא עשתה סיבוב בין הדוכנים, אפילו קיבלה עיסוי באחד מהם, והתאוששה קצת. ברקע המוזיקה ממשיכה, החברים רוקדים, אנשים יפים, שחוגגים את החיים.
ופתאום, המוזיקה נעצרה.
"בהתחלה חשבנו שיש בעיה בגנרטור", היא משחזרת. "ואז התחלנו לשמוע פיצוצים מטווח קצר, ושם נכנסתי לפאניקה. הודיעו בכריזה לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש. רצתי לקרוואן עם הידיד שלי וזוג חברים, כדי לתפוס מחסה. היו שם כבר זוג חברים שלנו, יונתן אזולאי ז"ל שנרצח אחר כך, וחברה שלו. ואז עוד מלא אנשים שהתחילו להיכנס לקרוואן".
6 צפייה בגלריה
אתר ההנצחה בשטח הפסטיבל. "בהתחלה חשבנו שיש בעיה בגנרטור, ואז התחלנו לשמוע פיצוצים מטווח קצר"
(צילום: רויטרס /Tyrone Siu)
המחבלים כבר הגיעו למתחם המסיבה ויריות החלו להישמע. גם הקרוואן החל לספוג קליעים. "הם פגעו במזגן. בשלב הזה הייתה לי הרגשה רעה ואמרתי שאני רוצה הביתה. אספנו מהר את כל החפצים שלנו, ויצאנו. זה היה דקות ספורות לפני שהמחבלים פרצו לקרוואן ורצחו שם את כולם. נכנסו ארבעתנו לרכב. כל אזור החניה היה מלא במכוניות, פקקים של החיים. לקח לנו כמעט חצי שעה להגיע לכביש, ואז חברה התקשרה ואמרה שיש מחבלים מחוץ למסיבה ושרצחו את החברה שלה.
"בינתיים כולם מנסים לצאת מהפקק, ואנחנו פתאום רואים אנשים שחוזרים בחזרה, עם מכוניות מנוקבות בכדורים. ואז, שוב אזעקה. השוטרים כרזו שנצא מהרכבים ונשכב על הרצפה. זה מה שעשינו. שתי דקות אחרי, ירו עלינו אר-פי-ג'י והאוטו שלנו התפוצץ. אני נפצעתי ברגליים מהרסיסים, ותוך כדי מנוסה נפלו לי הכפכפים ונשארתי יחפה. ארבעתנו רצנו לכיוון השדות, לכיוון מין דיונות כאלה. וכל הזמן המחבלים יורים עלינו ואנחנו רואים אנשים נופלים".
אז מה עשיתם?
"התפצלנו. אני והידיד שלי פנינו לכיוון אחד, שני החברים לצד שני, ובדיעבד הם חולצו לפנינו, למושב פטיש. באו מולנו אנשים בריצה ואמרו שיש מחבלים, ראינו שיח קוצני וקפצנו לתוכו. זה היה באמצע השטח, בין בארי לרעים. עברו לנו מחבלים מעל הראש, וכנראה לא שמו לב אלינו. כיסיתי את עצמי בחול, כי דיממתי מהחתכים ברגליים. נשארנו שם במשך עשר שעות. הייתי פצועה, צמאה ועייפה. שמענו משם גם המון צעקות אונס של בנות".
ניקול משתתקת לרגע. "לא הייתה לנו הרבה סוללה בסלולרי וגם לא קליטה", היא ממשיכה. "שלחתי הודעות פרידה לאבא שלי. כתבתי לו שאני אוהבת אותו, וזהו. הוא חייג כמה פעמים וביקש שאשלח לו מיקום. הוא ניסה לבוא, אבל הצבא לא איפשר לאיש להתקרב לאזור. שלחנו לשני החברים שלנו מיקום, והם העבירו לאל"ם (מיל') ליאון בר ז"ל ,שהציל עשרות אנשים בשבת ולמחרת נרצח בהיתקלות עם מחבלים. הוא הגיע אלינו עם ג'יפ שהיו עליו כבר מלא אנשים, וחילץ אותנו למקום מבטחים.
"חיכינו שם לרמי דוידיאן ממושב פטיש, שחילץ גם המון אנשים באותו יום. הוא לקח אותנו למושב מסלול. שם הטענתי את הנייד שלי ושלחתי הודעה לאבא שלי. רק אחרי חמש שעות הגיעו אוטובוסים שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם הגעתי הביתה ב-1:30 לפנות בוקר".
"איך שהגעתי הביתה ישר חיפשתי את החברים שלי. ראיתי מלא פוסטים של נעדרים, כולל פוסטים עליי"
מתי הבנת מה עלה בגורל חברייך?
"איך שהגעתי הביתה ישר חיפשתי את החברים שלי. ראיתי מלא הודעות של נעדרים, כולל פוסטים עליי. הזמר אושר כהן, שהוא ידיד שלי, העלה פוסט, וגם חברים שחיפשו אותי ולא ידעו איפה אני. לאט-לאט התחלתי לאסוף מידע. אליה כהן נחטף. שני גבאי ז"ל, שהייתה חברה מאוד טובה שלי, נרצחה. מוריה רביב ז"ל, חברת ילדות, נרצחה. די-ג'יי מתן אלמלם ז"ל נרצח. וגם התאומים אושר ומיכאל וקנין, החברות זיו פרנקל ולין דפני, יונתן אזולאי ז"ל ועוד. היה גם ידיד שלי, בר קופרשטיין, שנחטף, ואביב אליהו ז"ל, המאבטח שהציל המון אנשים ונרצח ואני מכירה את אחיו".
קשוח.
"זה משא מאוד כבד", היא מרכינה ראש. "אבל לא נתתי לעצמי ליפול וכבר למחרת חזרתי לעבודה, לבית מעצר קישון. וגם לשם הגיעו הנוח'בות".
יש מצב שנמצאים שם הרוצחים של החברים שלך מנובה?
"אני בקישון בכוונה לא נכנסת לסיפורים שלהם, כדי שזה לא יעשה לי רע יותר. האמת? אני גם לא מעוניינת לדעת".
בשעה שניקול הסתתרה פצועה ויחפה בתוך השיח, ומחבלי נוח'בה התרוצצו סביבה, טבחו ואנסו, הסוהרות ספיר דיין ואריאל ישיבר, שהיו במשמרת, מצאו עצמן תחת מתקפת טילים על כלא שקמה. "ירו לעברנו 75 טילים באותו יום, שחלקם נפלו בקרבת מקום, בניסיון לפגוע בכלא", אומרת ספיר. המחבלים ידעו היטב למה הם מטווחים את המתקן: בשקמה יש אגף לאסירים ביטחוניים, שחלקם הגדול כלואים לתקופות ארוכות, כלומר עם דם על הידיים. הכלא כולל גם מתקן חקירות של שב"כ. מה שספיר, אריאל ואיש בכלא לא ידעו, זה שההפצצה הזו הייתה אמורה להיות רק ההתחלה. התוכנית של חמאס הייתה שחוליה של 23 מחבלי נוח'בה ואחר כך חוליה נוספת יגיעו לכלא. החוליה הראשונה תחדור פנימה, תרצח סוהרים ותשחרר את האסירים; השנייה תגבה. אבל למרבה המזל המחבלים בחוליה הראשונה טעו בניווט, נתקלו באזור יד מרדכי בכוח מג"ב, ורובם חוסלו.
ספיר: "התחילו האזעקות. אנחנו רגילות לזה שם, אבל לא בסדר גודל כזה. כעבור 20 דקות מודיעים לנו מהמשל"ט שמתנהל אירוע חריג. אני נבהלתי מאי-הידיעה. עשיתי סיבוב מהיר באגף לראות שהכל בסדר וכולם נמצאים בתאים, ונכנסתי לבדוק מה קורה ברשתות החברתיות".
אריאל: "באותו בוקר הייתי סמלת משמרת. אני מנסה לצאת מהחדר כמה פעמים כדי להגיע לאגפים, אבל בכל פעם שפתחתי את הדלת, הייתה אזעקה. מעבר למלחמה, יש לי משימות שוטפות ואני צריכה להמשיך לתפקד ולתפעל את הכלא. יש למשל אסירים חולים, שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים כמו אינסולין".
אז מה עושים?
ספיר: "רצים בין אזעקה לאזעקה. אני נצמדת לקיר, שוכבת על הרצפה עם הידיים על הראש, מדלגת ממקום למקום וממשיכה משם למרחב מוגן".
אריאל: "הוצאתי אסיר לטיפול במרפאה. איך שאנחנו יורדים מהאגפים - התחילה אזעקה, שנינו רצנו בספירנט חזרה לאגף, פעם או פעמיים עד שהצלחנו להגיע. התברר שהרופא של הכלא, ד"ר מיכאל מורחזנוב ז"ל, לא הגיע לעבודה. חשבנו בהתחלה שהוא מתעכב בגלל הטילים, ואחרי כמה שעות שלא היה ממנו מענה, הקפיצו לשם את רופא היחידה. רק כמה ימים אחרי התברר שד"ר מורחזנוב היה בדרך לעבודה כשמחבלים רצחו אותו. הוא היה איש ממש טוב".
האסירים בכלא הבינו מה קורה בחוץ?
"יש להם בתא רדיו וטלוויזיה. הם יכלו לטלפן ולדבר עם בני המשפחה (בטלפון הציבורי – ש"מ), אבל הפחד לא פסח גם עליהם. כולם הבינו שמדובר במצב חירום והיו ממושמעים".
ומתי אתן קלטתן מה קורה בחוץ?
"התחלנו לראות בטלגרם את כל סרטוני הזוועות שהמחבלים העלו, וגם אלה שתושבים צילמו. זה היה מפחיד, לא תיארנו לעצמנו שחלקם ייפלו בסוף בידיים שלנו".
למה צפית בסרטונים הקשים האלה?
"כי ככל שאני יותר רואה, ככה אני מרגישה יותר בשליטה. זה בגלל תחושת הניתוק שהייתה לנו כשהיינו פה, באגפים, לעומת מה שקרה בחוץ. לא ידענו לאן המחבלים מתכוונים עוד להגיע. עשינו הערכות מצב עם הפיקוד שלנו, והכנו את עצמנו לכל תרחיש אפשרי. החל מחדירת מחבלים למתקן ועד לפגיעה בו כתוצאה מנפילת טיל".
"ככל שאני רואה יותר אני מרגישה יותר בשליטה. עשינו הערכות מצב עם הפיקוד שלנו והכנו את עצמנו לכל תרחיש אפשרי. החל מחדירת מחבלים ועד לפגיעה במתקן כתוצאה מנפילת טיל"
לקראת אחר הצהריים, ספיר, אריאל וכל שאר צוות הכלא קיבלו פקודה להתכונן לקליטת כמות גדולה של עצירים. אלו היו המחבלים הראשונים שנשבו בשבת השחורה על ידי כוחות הביטחון הישראליים. אריאל: "הייתי חייבת רגע ללכת לשער, כדי לראות אותם במו עיניי. חיכיתי להם בכניסה עם כל הכוחות. היינו עשרות סוהרים עם וסטים, אלות וקסדות. הגיעו מלא טרנזיטים. אני פותחת את הראשון, ורואה אותם יושבים שם חצי עירומים ועם כיסויי עיניים. מסתכלת, ואומרת לעצמי: 'אלה אותן מפלצות רעות שראינו בסרטונים כל היום'. אחרי שאת רואה בסרטון את התצפיתנית נעמה לוי עולה לטנדר כשמכנסיה מוכתמים בדם, או את שני לוק מובלת לעזה בטנדר על ידי המחבלים בתמונות שביזו את גופתה, ואז רואה אותם פה - רק אז את מתחילה לעכל כמה חמור המצב".
לא פחדתן מהם?
ספיר: "זה לא מפחיד, כמו שזה נתן לי את הסטירה שאני צריכה להתמודד עם המרצחים האלה, לבלוע את הרוק אחרי שראיתי את הסרטונים הקשים ואת כל מה שהלך שם בחוץ. במהלך קליטת הנוח'בות הודיעו לי שאחי מוקפץ למילואים, מה שרק הוסיף לסערת הרגשות שלי מולם".
איך מתמודדים?
"זה קשה. נושמים עמוק".
ספיר ואריאל משתתפות בבידוק הביטחוני ("תפסנו שם מחבל שבחיפוש התברר כי הסתיר סכין בישבן"), ובקליטה של המחבלים. העובדה שהן נשים, הן מספרות, דווקא היוותה בעיניהן יתרון בסיטואציה.
ספיר: "בחורה אצל ערבים זה לא כמו אצלנו. ואם בחורה מובילה אותך, או שמה עליך אזיקים, זה שיא ההשפלה עבורם".
אריאל: "אז אנחנו אוהבות לעמוד דווקא מולם. הם הרגישו חוזק מול האחיות שלנו, והיום התהפכו היוצרות ואנחנו אלה שחזקות עליהם".
"אנחנו אוהבות לעמוד דווקא מולם. הם הרגישו חוזק מול האחיות שלנו, והיום התהפכו היוצרות ואנחנו עלה שחזקות עליהם"
היום אתן יודעות אילו פשעים ביצעו אלו שכלואים באגף שלכן?
ספיר: "כן. אנחנו יודעות הכל. יש כאלה שאת יודעת שאנסו ורצחו".
ויש כעס כלפיהם? רצון לנקמה?
ניקול: "קודם כל, אני מאוד שמחה שהם מאחורי סורג ובריח. בא לי לעשות להם המון, אבל אני מקצועית ויודעת לשלוט בעצמי ולהפריד בין הרגש לעבודה. אני נושמת עמוק, ממש עמוק לפני כל מפגש כזה איתם".
ספיר: "ברור שיש בי רצון לנקמה, כי את יודעת בדיוק מה הוא עשה. אבל מצד שני אני מראה לו שזה לא שובר אותי".
מתי כן נשברים?
"למשל, כשאני לוקחת נוח'בה לטיפול רפואי. אז ממש שורף לי הלב לדעת שיש חטופים וחטופות במנהרות, שלא מקבלים כדורים ולא מקבלים טיפולים ולא מקבלים יחס של בני אדם, אם הם בכלל עדיין בחיים. והנה, אני לוקחת מחבל לטיפול. אבל אני יודעת פה שאין לי ברירה. אני לומדת לנתק את הרגש מהמקצוע, עושה את המוטל עליי ונושכת את השפתיים".
תוך כדי הראיון, אני רואה שתהילה וקנין לא עוזבת את הווטסאפ. כשאני שואלת למה, היא מספרת שהיא בדיוק מתכתבת עם אחת מהאחיות של הפרמדיקית עמית מן ז"ל, שנרצחה בקיבוץ בארי. עמית הייתה חברת ילדות קרובה מאוד של תהילה. "עמית כתובה אצלי עדיין בטלפון בתור 'חברה שלי'", היא מצביעה על הצג. "אני לא מסוגלת למחוק את ההודעות ממנה, את השיחות והתמונות, וכבר קרה כמה פעמים שיצא לי בטעות לשלוח לה הודעה. עמית הייתה כמו אחותי, מגיל חמש. היינו ממש קרובות. גדלנו יחד, למדנו באותו בית ספר. אהבתי אותה מאוד. זה לאכול בשבתות יחד, להיות אחת עם השנייה בכל המצבים. כל זיכרונות הילדות שלי הם איתה. זה ים ואוכל, עמית עומדת בסלון של המשפחה שלי ושרה. היה לה קול מושלם. יחד חגגנו ימי הולדת וחגים.
"אני הלכתי להתנדב במד"א בזכותה. זאת הייתה הדרך שלנו להיות ביחד. בשלב מסוים הדרכים התפצלו: היא נהייתה חובשת והלכה לקורס פרמדיקיות, ואני התגייסתי לשב"ס. היא דגלה בערך החיים. הייתה עוצמתית. עשתה כל דבר במטרה להציל חיים. אם יש מישהי שתרוץ לתוך האש כדי להציל, זאת היא".
בבוקר 7 באוקטובר, עמית מן, שהייתה בכוננות בבארי, יצאה למרפאת השיניים של הקיבוץ. שם, תחת אש, טיפלה בפצועי הקיבוץ שהגיעו אליה, עד שהמחבלים הגיעו גם למרפאה. תהילה, שכאמור ביתה נהרס מטיל, לא ידעה שבאותן שעות ממש חברתה הטובה עמית מצילה חיים, ונאבקת על חייה שלה.
6 צפייה בגלריה
תהילה וקנין (מימין) עם חברת הילדות, הפרמדיקית עמית מן ז"ל, שנרצחה בבארי
(צילום: מהאלבום הפרטי)
מתי הבנת שעמית נרצחה?
"בשבת שלחתי לה הודעה: 'עמית? הכל בסדר?' יש וי שזה הגיע. היא לא ענתה. כל שמונה השעות האלה היא בעצם עבדה במרפאה כדי להציל חיים. היא נפצעה ברגל וביצעה לעצמה חוסם עורקים. עמית התחבאה עם סכין מטבח במרפאת השיניים. אני לא חושבת שהיא חשבה שזה ייגמר באותו רגע. עמית תמיד הייתה גיבורה. היא פספוס לעולם. בורא עולם חטף לנו אותה".
איך מתמודדים? גם החברה הטובה עמית נרצחה, גם הבית שלך נפגע.
"לא פשוט. מאחר שהבית שלי היה הרוס מהטיל, היינו במשך חודש אצל חברים, עד ששיפצו אותו. זה היה קשה. הפחד הכי גדול היה להירדם בלילה, עם כל האזעקות והטילים, אז הייתי יושבת ומחכה שאור הבוקר יגיע".
וזה כי?
"כי את רוצה להיות בשליטה, פוחדת לגלות שעוד מישהו, חלילה, ממכרייך מת".
תהילה חזרה כמעט מיד לעבודה בבית סוהר נפחא. ניקול חזרה לבית המעצר קישון. ספיר ואריאל חזרו לכלא שקמה. לכאורה, הכל היה אותו דבר, אבל בעצם כל כך אחר. פתאום הן יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, מול חיות האדם שחוללו את הטבח. פתאום עולות המחשבות שאולי המחבל הזה, שבדיוק עכשיו מקבל מהן אוכל או טיפול רפואי, הוא המחבל שרצח את חבריהן.
תהילה, יש למשל מצב שהרוצחים של עמית אולי נמצאים אצלך באגף.
"את לא חושבת על זה. אני יכולה לקחת את הפחד ממקום חלש לתפקוד יותר גבוה, להגיב בצורה הכי טובה שאני יכולה. מבחינתי, כשאני חושבת על עמית, זה ממקום של אובדן של חברה. אני לא מדמיינת אותה נרצחת".
יש לכן איזושהי אינטראקציה עם המחבלים מעבר להכרחי?
אריאל: "אנחנו לא מדברים איתם שיחות חולין, רק פקודות. ואם כן, אז רק בעברית. תמיד הם משחקים אותה כאילו לא מבינים את השפה. הרבה פעמים הם מבקשים לדבר בערבית ואנחנו מתעקשות לדבר איתם בעברית".
"אנחנו לא מדברים איתם שיחות חולין, רק פקודות ורק בעברית. הם תמיד משחקים אותה כאילו לא מבינים את השפה. הרבה פעמים הם מבקשים לדבר בערבית ואנחנו מתעקשות לדבר איתם בעברית"
תהילה: "מבחינתם זה עניין של אידיאולוגיה. לדבר בערבית, זה כאילו הוא מושך אותך לשפה שלו. הוא זה ששולט כביכול בשיח".
ספיר: "ממני הם ממש מפחדים. אני נחשבת בעיניהם לסוהרת קשוחה".
במה זה מתבטא?
"אני צועקת עליהם. כשהם רואים אותי הם מיד מתכווצים מפחד. יש בכל תא עשרה אסירים, אנחנו עושים ספירה שלוש פעמים, ואני ישר מעמידה אותם במקום: 'יאללה, עכשיו ספירה!' לפני שאנחנו פותחים להם את התא הם צריכים לעמוד צמוד לקיר. תחמו להם שם בצבע קובייה, ואנחנו אומרים להם להצטופף על אותה קובייה, להתכופף עם הראש למטה, ורק אחרי שכולם שם ובאותה תנוחה, פותחים את התא ומבצעים ספירה. כשהם רואים אותי הם ישר עוצמים את העיניים".
את שומעת על מה הם מדברים ביניהם?
"כשאני עושה ביקורת באגף, אני מסתכלת בתוך התאים ולפעמים שומעת אותם מדברים. הם כל הזמן נמצאים באיזשהו היי שתהיה עסקה והם ישתחררו. הם אומרים לנו: 'אתם תראו שאנחנו נלך מכאן הביתה'. הם יושבים בשקט כי הם בונים על זה. לא מאמינים שיפקירו אותם".
הם מעודכנים במה שקורה בחוץ?
ספיר: "בשקמה הם לא יודעים כלום. הם לא יודעים מה התאריך, מה השעה, מתי יום, מתי לילה".
ניקול: "אצלנו בקישון, אחרי חודש במלחמה נכנס לנוח'בות מחבל חדש שנעצר בעזה. כנראה הוא הכיר מישהו מהמשפחה של אחד מהנוח'בות שם שחוסל, אז הוא בישר לו את זה ברגע שהגיע. הוא התחיל להשתולל שם בתא".
תהילה: "זה לא צחוק. אנחנו רואים באירוע כזה (שמישהו מעדכן אסיר) טריגר לאירוע קיצון, ומענישים ישר. כי האסיר יכול להתפרע ולהשתולל כשהוא שומע דבר כזה".
הם מתלוננים? מבקשים בקשות מיוחדות?
ספיר: "בהתחלה הם היו מבקשים מאיתנו עוד שמיכה, עוד מזרן, כל מיני הטבות: את נותנת לו למשל שקית שמפו, הוא מבקש שתיים. אחר כך הם מבינים שאין מה לבקש".
6 צפייה בגלריה
מחבלי חמאס בכלא. "בהתחלה הם היו מבקשים מאיתנו כל מיני הטבות. אחר כך הם הבינו שאין מה לבקש"
(צילום: דוברות שב"ס)
ניקול: "הם מבקשים ממני סכיני גילוח".
שאני מניחה שאת לא נותנת.
"לא. הם לא מתגלחים ולא מסתפרים. הם מקבלים ציוד בסיסי כשנכנסים לכלא, ועם זה צריכים להסתדר".
ניקול: "אצלנו בבית המעצר הם כל הזמן מתלוננים על האוכל. הם מקבלים למשל תה בסיר גדול. יש שני מכלים לכל האגף, ומתלוננים שזה מר ואין מספיק סוכר".
נו, ומוסיפים להם?
"נראה לך? אני עונה להם שאין".
אריאל: "אצלנו בשקמה הם מבקשים כל הזמן עוד אוכל, ועוד לחם. את כיכר הלחם שהם מקבלים, אנחנו מכניסים להם לתאים בהוראת מפקדת הכלא, גונדר משנה שולה אברג'ל, בלי השקית".
למה?
"המפקדת הבינה שהשקית עצמה עלולה לשמש כלי תקיפה. למשל, אם מגלגלים אותה לאורך, או קושרים כמה שקיות יחד - אפשר לחנוק בזה סוהר. אז מההתחלה אנחנו מוציאים, לפני כל ארוחה, את כיכר הלחם מהשקית, ולא נותנים להם את האפשרות, או אפילו את המחשבה לפגוע בסגל".
תהילה: "יש להם הרבה זמן פנוי לחשוב ולתכנן, ויש להם מוח יצירתי ולכן אנחנו כל הזמן מתרגלים תרחישים של פגיעה בסגל".
יש לכן מידעים על כוונות כאלה?
"אנחנו מתודרכים באופן שוטף על כך שיש כוונות לפגוע בסוהרים ממוצא דרוזי. המחבלים לא אוהבים אותם כי הם דוברי ערבית כמוהם, מבינים את המנטליות והמנהגים, ואי-אפשר לעבוד עליהם".
כל אחת מכן ראתה ב-7 באוקטובר במו עיניה מה הכלואים שלכן מסוגלים לעשות. יש רגעים של פחד מהם?
ספיר: "בי אין פחד יותר. ב-7 באוקטובר פחדתי. הם חטפו אנשים מהבתים, אנסו, רצחו. אבל ברגע שהביאו אותם, הסתכלתי להם בעיניים ומצאתי בעצמי את החוזק. מאז לא פחדתי. אנחנו משגיחים על כל תזוזה שלהם, על כל שריר שזז להם בפנים, ולא נכנסים אליהם אף פעם לבד או בלי אמצעים מתאימים".
אריאל: "אף אחד לא צריך לפחד יותר. לא עכשיו ולא בעתיד. המחבלים הנוראים האלה צריכים לשלם על המעשים המזעזעים שעשו למדינה שלנו, ועכשיו הם בידינו".
ספיר: "לכן אנחנו נערכים לכל מיני תרחישי קיצון לפני כל כניסה ויציאה שלנו מהתאים. אבל זה כלא. הם מבינים שיש להם הרבה מה להפסיד".
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: רס"ר ספיר דיין, רס"ל אריאל ישיבר, רס"ל ניקול צ'רנר ורס"ל תהילה וקנין
(צילום: דנה קופל)
ונתקלתם באירועים חריגים איתם?
תהילה: "לנו בנפחא, היו מספר אירועים של דפיקות על הדלתות. כמובן, זה מלחיץ כש-120 מחבלים ביחד דופקים על הדלתות".
איך מגיבים לכזה אירוע?
"במקרה כזה ישר מופעל גז. פורצים להם לתאים, עושים חיפושים, לבדוק האם יש שם ממצאים אסורים, ומענישים".
נתקלתן בעוד אירועים חריגים?
"היו לנו גם מצבים של קטטות ביניהם. עשרה גברים בתא זה מקור לחיכוך מתמיד. הם רבים אחד עם השני על כל דבר. על שטויות. החל ממי מקבל את האוכל ראשון, מי מחזיק בקוטג' ומחלק, מי הולך ראשון לשירותים. כאלה דברים. קרה שישבתי באגף ושמעתי קטטה. אז את מגיעה אליהם ומשתמשת באמצעים שנתונים ברשותך כדי לסיים את האירוע במהירות".
הם מטרידים אתכן? זורקים לכן הערות בעלות אופי מיני?
תהילה: "אצלנו בכלא נפחא זה מאוד קשוח. לא נותנים להם להרים את הראש מהרצפה. הם כל הזמן עם הראש למטה. אם הם רק יעזו לזרוק מילה, להרים את הראש או להעיף מבט, התגובה כלפיהם תהיה הכי קשה שיכולה להיות".
ניקול: "גם אצלנו, בקישון. זה לא כמו בשדה תימן. פה יש סדר ומשמעת, נהלים קשוחים".
תהילה: "ואם יש הפרת סדר, אפשר לכבול אותם, להשתמש בכוח סביר, לשים בצינוק".
ואז מגיע סוף יום ואתן חוזרות הביתה. אתן מספרות למשפחה, לחברים מה עבר עליכן במשמרת?
תהילה: "המשפחה שלי לא יודעת. אם אספר להורים שלי מה אני עושה הם יירתעו ממה שקורה".
אריאל: הם לא יודעים ואנחנו גם לא משתפות. כמה שפחות יידעו, יותר טוב".
ניקול: "כשאבא שלי שואל אותי 'איך היה לך בעבודה?' אני עונה לו 'בסדר'. לא מספרת לו מול מי אני עובדת".
ספיר: "וממילא, גם אם היינו מספרות, אף אחד לא יכול להכיל ולהפנים את מה שאנחנו עושות. יש דברים שאי-אפשר להעביר במילים. אז יש לנו האחת את השנייה בעבודה, וזה מה שעוזר לנו להתגבר על הכל".
