בצד כביש 232, מול קיבוץ מפלסים, ניטעו ארבעה ברושים צעירים. הם אינם רק עצים, אלא גם מצבה לזכרם של שחר מנצור ז"ל, שרון רפאי ז"ל, אלי רפאל ז"ל ואוריה ליטמן ריקרדו ז"ל – שחייהם נקטעו באכזריות באותה שבת, 7 באוקטובר. "עץ זה חיים", הסביר יהודה, אביו של שחר, בעיניים נוצצות מדמע. "שחר כבר לא יכול להביא ילדים, אז איך ננציח אותו? נשתול עץ", הוסיף בעודו מנכש את העשבים השוטים שצמחו סביב הגלעד.
הברושים המצויים, שנבחרו בקפידה בשל עמידותם בטבע, מסמלים את הזיכרון הנצחי של האהובים שאבדו. "העץ נוטע שורשים באדמה, שמנכיחים את הקיום שלנו פה, והצמיחה שלו מהווה את ההמשכיות שלנו", אמרה חניתה, אמא של שחר.
3 צפייה בגלריה
קרובי הנרצחים לצד עצי הברוש לזכרם. מימין: מתוקה רפאל, רעות רפאל, חניתה מנצור, יהודה מנצור וערן ליטמן
(צילום: גדי קבלו)
שחר (28) ושרון (28) היו זוג צעיר, שבדיוק עבר לגור יחד ברמת גן. רק שבוע לפני הטרגדיה, שחר שיתף את אימו בתוכניתו להציע לשרון נישואים. "היא האחת בשבילי", אמר לה. "כבר אחרי הפעם השנייה ששרון פגשה אותי, היא שמרה אותי בטלפון בתור 'חמותי לעתיד'", סיפרה חניתה.
ב-7 באוקטובר, ב-4:30 לפנות בוקר הגיעו שחר ושרון לפסטיבל ה"נובה", יחד עם חמישה זוגות חברים נוספים. אוריה (26), חברתם הטובה, הצטרפה למכוניתם ברגע האחרון, אחרי שערב קודם לכן קיבלה במתנה כרטיס למסיבה. במשך שעתיים הם הספיקו לרקוד ולחגוג, ליהנות יחד, אבל בשעה 6:29, עם הישמע האזעקות, הכול השתנה.
"הדי.ג'יי עצר את המוזיקה וכרז לכולם להתפזר. הרכב שלהם חנה קרוב ליציאה, ושלושתם נמלטו משם מהר. הם הספיקו לנסוע 19 קילומטרים עד קיבוץ מפלסים, מבלי לדעת שזו אחת מנקודות החדירה של המחבלים", תיארה רעות, אחותם של שרון ואלי. בדרך הם נתקלו בחוליית מחבלים שפתחה לעברם באש, שחר נפצע אנושות והרכב התהפך. "התקשרתי לשרון, והיא ענתה לי בצרחות ששחר נורה ושהוא מת", שחזרה חניתה בכאב.
שחר מנצור ז"לאחרי ההתהפכות המשיכו שרון ואוריה להסתתר במכונית. בשעה 8:30 יצאה אוריה כדי להתחבא בשיחים, ושרון החליטה להתקשר לאחיה, אלי (42), שהתגורר בגן יבנה. "הוא לא היסס. הוא יצא מיד להציל את אחותו ואת החברים שלה", סיפרה מתוקה, אימם של שרון ושל אלי.
אלא שככל שהתמונה הנוראה בשטח התבהרה, החלה שרון להתחנן בפני אחיה שלא יגיע לאזור ששורץ במחבלים. אלי התעקש להגיע אליה ונשאר איתה על קו הטלפון, עד ששמעה את יריות המחבלים שרצחו אותו. "אמא שחר מת, אלי נורה, אנחנו מתחבאות. סליחה שהרסתי לך את החיים", אמרה שרון בשיחתה האחרונה עם אימה, מתוקה. "היא לא הפסיקה להתנצל בפניי. מסכנה, מה היא עברה. ראתה את הבן זוג שלה נרצח, שמעה את אחיה נורה בטלפון, והיא עצמה פצועה מהתאונה שעשו וחרדה לחייה", תיארה מתוקה בכאב.
אוריה ליטמן ריקרדו ז"לשרון ואוריה הסתתרו והמתינו לכוחות המשטרה, שהבטיחו להן שהם בדרכם אליהן. "אוריה התנהלה באומץ לב, היא דרשה להבין מתי מחלצים אותן", סיפר ערן, אביה של אוריה. עם זאת, הוא מודה: "הדבר שהכי קשה להתמודד איתו היום הוא ההבנה של האימה שהן חוו ברגעים האחרונים שלהן".
באותם רגעי אימה ותופת הספיקה שרון להתקשר לחברים שאיתם הגיעה למסיבה, ולהזהיר אותם בקול חרישי מפני הגעה למפלסים. "בזכותה ניצלו כל החברים שלהן, איזו גיבורה", הוסיפה מתוקה, האם.
אחרי אותה שבת נכנסו משפחות הארבעה לימים טרופים, בניסיון לדלות כל מידע אפשרי לגבי יקיריהן. "בחדשות פרסמו את התמונה של שחר ואמרו שהוא נרצח, אבל אחרי זה הגיעו אליי רשימות שמות של ניצולים כביכול מהמסיבה, שבחלקן שחר הופיע ובחלקן לא. חיכיתי עד שלישי בלילה, כשהגיעו להודיע לי את הבשורה המרה. זה היה נורא", שיתפה אימו, חניתה.
שרון רפאי ז"לערן, אביה של אוריה סיפר: "ככל שהזמן חלף ולא איתרנו את אוריה בבית חולים, ולא הגיעו לבשר לנו שנרצחה – הייתה לי תקווה שהיא נחטפה בחיים. אבל ביום שלישי חבר שלה מצא את גופתה תחת עץ אקליפטוס. ארבעה ימים לאחר מכן הגיע הזיהוי הרשמי של הדנ"א".
"ביום רביעי הודיעו לנו על מותה של שרון, וההלוויה הייתה בחמישי", אמרה מתוקה בכאב. "בראשון בערב הודיעו לנו על אלי, וביום שני הייתה הלווייתו. במשך שבועיים היינו בין הלוויה לבין שבעה, אחרי מרתון של חיפושים אחרי שניהם. סירבתי להאמין שהם אינם. קיוויתי שיהיה כאן סוף אחר".
במפגש סמוך לאנדרטת הברושים מנסים בני המשפחות לגלות עוד פרט שאולי לא הכירו על אירועי אותה שבת, לענות על שאלות שנותרו ללא תשובה, לאתר עוד תמונה שטרם נראתה או לשמוע עוד משפט שנאמר באותן שיחות אחרונות. "כשקמתי מהשבעה והלכתי לדירה של אוריה, זה היה הרגע הקשה בחיי", נזכר אביה, ערן. "בדמיון שלי היא עוד הייתה שם, אבל כשהגעתי הבנתי שהיא איננה".
אלי רפאל ז"לעבור המשפחות, ההתמודדות עם האובדן היא יומיומית. "אני חיה ונושמת בזכות שלוש הבנות שלי ובעלי", משתפת חניתה. גם מתוקה מוצאת נחמה בילדיה ובנכדיה: "זה מה שעוד מחזיק אותי".
ערן מדגיש את חשיבות הזיכרון: "ככל שהשנים יחלפו – אנחנו נישאר לבד עם הכאב. אני מעריך את הרגעים שבהם חבר של אוריה פתאום יוצר איתנו קשר, או כשאיזה אמן מכין משהו בדמותה. בשישי האחרון 'חגגנו' לה יום הולדת 27, התאגדנו המשפחה והחברים לכבודה. זה מרגש ותומך אותי שזוכרים אותה".
אנדרטת הברושים שנוצרת את זכר הארבעה מהווה עבור המשפחות גם דוגמה ללכידות ולסולידריות חברתית. "פרסמתי בקשה להגיע להשקות את הברושים, והייתה היענות מדהימה", סיפר יהודה בהתרגשות בלתי מוסתרת. "אנשים הגיעו למקום עם ג'ריקנים של מים, שניים לקחו על עצמם באופן קבוע להגיע ולדאוג לברושים. אלה פשוט אנשים מדהימים שרוצים לקחת חלק בהנצחה שלהם".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.24
