את הנאומים שנשאו נתניהו, וגנץ ואיזנקוט בעקבותיו, אפשר לראות כהתפתחות חיובית בשיח הציבורי – סוף-סוף ראשי שני המחנות מציגים בבהירות את עמדתם לגבי המשך המלחמה, ולציבור יש מחלוקת להתדיין עליה.
ראש הממשלה אמר דברים ברורים: עלינו להחזיק בציר פילדלפי כדי למנוע הברחות נשק, גם אם המחיר הוא הפקרת ביטחונם של עשרות אלפי תושבי הצפון, שלא יכולים לשוב לבתיהם; חיי החטופים, שלא יוכלו להשתחרר בלי עסקה; וחיי החיילים, שממשיכים להיהרג תחת מלחמה מתמשכת שיעדיה כרגע לא ברורים (וגם את מחירה הכלכלי נרגיש בקרוב). נתניהו לא שם לב שההצעה שלו היא, בעצם, חזרה למדיניות שלפני 7 באוקטובר: לסגור את שערי עזה ולהיות אחראי עליה, במקום להתנתק מעזה לחלוטין ולהתאמץ לחפש לה פתרון פוליטי שיכלול את הרשות הפלסטינית והמדינות הערביות המתונות, בלי שלטון חמאס.
גנץ ואיזנקוט הסבירו, מצידם, שבלי פשרה על פילדלפי החטופים לא ישובו, וממילא מוטב להקים שם מכשול תת-קרקעי מאשר להציב חיילים - שיהוו מטרות לפיגועים - בעמדות מעל הקרקע. לי אין ספק שמוטב, בנסיבות הנוכחיות, כשחמאס ממילא ממוטט ועזה כבר הרוסה, להתפשר על ציר פילדלפי, ולהגיע לעסקה שתשיב את החטופים וגם תרגיע את הצפון ותאפשר את התחלת חזרת התושבים.
אבל בוויכוח הציבורי חסרה עמדה אחת שלא נאמרת לציבור, והיא-היא המכריעה: מתי ישראל מתכננת להפסיק את המלחמה, שהייתה מוצדקת והביאה למיטוט חמאס, אבל הנזק שבהתמשכותה עולה על יתרונותיה? הרי גם אם בסופו של דבר נתניהו יתקפל ויוותר על ציר פילדלפי, אנחנו הולכים לעסקה בשלבים, שבה נקבל רק חלק מהחטופים, וסביר שבכל שלב נדרש לעוד מחלוקות, ושוב נמתין לשמועות על עוד חטופים שנהרגו והצפון ימשיך לבעור לעוד חודשים. לכן דרושה עמדה אמיצה יותר מאשר לתמוך בעסקה.
האמת הפשוטה היא שמה שצריך לעמוד על השולחן מצד מתנגדי המדיניות של נתניהו, שמבקשת להמשיך בלחימה, הוא דרישה לעסקה אחת, כוללת, שבמסגרתה חמאס ישיב לנו את כל החטופים ולא ישוב לשלטון כפי שהיה, ובתמורה ישראל תפסיק את המלחמה. זהו האינטרס הישראלי המהותי.
רק כך נוכל להתפנות להסדרה בצפון, לשיקום החברה ולהשלמת המו"מ לשלום עם סעודיה, שבמסגרתו יירתמו מדינות ערב להסדר שלטוני חדש בעזה, ולעריכת רפורמות ברשות הפלסטינית ביו"ש כצעד לקראת מו"מ איתם. זו המתכונת היחידה שתאפשר לישראל גם להתכונן למערכה עתידית אמיתית עם חיזבאללה ואיראן, וגם להתקיים פה עם תקווה לעתיד של פיוס.
על הסוגיה הזו צריך לדרוש בחירות – על מה בעצם אנחנו, הישראלים, רוצים בעקבות המלחמה?
נתניהו אכן צודק בכך שציר פילדלפי קשור לציר הרשע, אבל לא שם לב שההצעה שלו היא בעצם חזרה למדיניות שלפני 7 באוקטובר
בהקשר הזה נתניהו אכן צודק בכך שציר פילדלפי קשור לציר הרשע. אבל הוא קשור בכך שמי שמתעקש שהאסטרטגיה הישראלית להתמודדות עם ציר הרשע תהיה להחזיק בציר פילדלפי בעצם לא מציע שום התמודדות רצינית עם איראן וחיזבאללה, אלא התמגנות והתבצרות בפתרון צבאי מקומי בלבד.
מי שמתכנן להתמודד ברצינות ובחוכמה עם ציר הרשע צריך להבין שפילדלפי הוא רק קלף אחד, שתמורתו נוכל לבנות ברית אסטרטגית עם סעודיה והמדינות הערביות המתונות, לצד ארה"ב, נגד ציר הרשע. במקביל, הנהגה ישראלית אמיצה צריכה גם להודיע לציבור שלצד חיזוק ההיערכות בצבא עלינו להבין שפתרון שיכול להביא ביטחון אמיתי טמון רק בהסדר פוליטי עם הפלסטינים. כן, דווקא עכשיו, על ישראל לנצל את תוצאות המלחמה, שהחלישו את חמאס עד כדי כך שאנשיו עיוותו סקרים של תמיכה בו בקרב הפלסטינים, כדי להניח תשתית, לפחות, למו"מ על דו-קיום פה. לטווח הארוך, זהו המתכון היחידי לניצחון מוחלט.
ולכן, גם אם טוב שיש כרגע ויכוח ציבורי על העסקה ופרטיה, עלינו לזכור שזה ויכוח שמחמיץ את הסיפור היותר גדול: את המלחמה בעזה צריך לסיים, ומוטב בעסקה אחת כוללת, כי זה האינטרס הישראלי.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.24
