"רופס, חלש ולא מבין בביטחון", אמר אתמול שר התקשורת שלמה קרעי, שיחד עם השר שיקלי, זוכה מדליית זהב באופורטוניזם פוליטי, ועם עוד ארבעה חברי כנסת – על שלושה מהם הייתי צריכה לעשות גוגל כדי להשתכנע שהם אכן נמצאים בקן הקוקייה הזה - קראו לגלנט להתפטר נוכח הביקורת שהשמיע בישיבת הקבינט בעניין ההישארות בציר פילדלפי. אחד מהשלושה, בוארון משהו, הגדיל לעשות וקבע שגלנט לא סתם רופס, אלא ממש "עובד אצל סינוואר", וקשה היה להחליט אם לפרוץ בצחוק או למרר בבכי נוכח היוזמה, ועוד יותר מכך, נוכח היוזמים.
אז נכון, שר אינו יכול ליהנות מכל העולמות, גם להישאר חבר בממשלה וגם לצאת נגד החלטותיה. דיוני הממשלה, בוודאי דיוני הקבינט המדיני-ביטחוני, חייבים להיות חסויים, בין השאר כדי להבטיח שיהיו נקיים משיקולים זרים, מקריצה לבייס, מניסיון לגרוף רווחים אלקטורליים עתידיים. ברור גם שבמדינה מתוקנת, רגע אחרי שהסתיימו הדיונים וגובשה ההחלטה, חייבים חברי הקבינט לקבל אותה. כמו שאין ספק שבימים כתיקונם השאלה מתי הביקורת היא לגיטימית וחילוקי הדעות מפרים ומטייבים את השיח, ומתי נחצה הקו האדום - היא שאלה ראויה. רק שהימים האלו, כידוע לכל, אינם כתיקונם. גם לא קרובים לכך. המחשבה שגלנט יניח, מה יניח, יעיף, את המפתחות על השולחן וילך הביתה, ומי שיחליף אותו יהיה יס-מן מהסוג של דיכטר, או האופורטוניסט מספר שתיים, גדעון סער, שלא מדגדג אפילו את אחוז החסימה מלמטה, צריכה להדיר שינה מעינינו.
זה לא נעים לראות ממשלה שמתנהלת כך, אבל זה הרבה יותר נורא לחשוב שנישאר עם ממשלה שכל כולה פה אחד שמזמר אותן זמירות ומהדהד אותם מסרים, גם אם בחדרי חדרים יש כמה שרים שאומרים שגלנט צודק
זה לא נעים לראות ממשלה שמתנהלת כך, אבל זה הרבה יותר נורא לחשוב שנישאר עם ממשלה שכל כולה פה אחד שמזמר אותן זמירות, מהדהד אותם מסרים, גם אם, לפחות על פי כמה מהדיווחים בתקשורת, בחדרי חדרים, יש כמה שרים שאומרים שגלנט צודק. שהשאלה איך קרה שפילדלפי, לפתע פתאום, הפך לסלע קיומנו, היא שאלה מעיקה. לדרישה שגלנט יתפטר הצטרפה, כמובן, גם פרשנות מבית מדרשם של אותם חברי ליכוד. סוג של תשובות לשאלה "אז למה הוא לא עושה את זה?". בין השאר נאמר שהוא מחשב את דרכו למרכז. שהוא יושב על הגדר, כדי שיוכל להחליט, ברגע הנכון, לאיזה צד לקפוץ ולמי לחבור. האם זה ייתכן? כן. בתנאי שמניחים שגלנט עשוי מאותו בצק, ונאפה באותו תנור עם מבקריו. שהביקורת שלו היא סוג של פתיחת דלתות עתידיות. ההסבר החלופי הוא שגלנט, שמבין טוב מהאחרים מה משמעות ההחלטה, איבד את סבלנותו נוכח ההבנה שהממשלה הזו איבדה את דרכה, ושהקבינט המדיני-ביטחוני מאשר את החלטות נתניהו כי ההגנה המרחבית על הלשכות המפנקות חשובה יותר מהשבת החטופים ומשמירה על חיי הלוחמים שנשחקים בעימות שכבר מזמן אינו הולך לשום מקום, על אף הדיווחים המוגזמים על איך חיסלנו, הרסנו, מוטטנו ופוצצנו.
קשה להניח שהיציאה הבוטה מול ראש הממשלה עושה טוב לגלנט. קל יותר להניח שהיא עושה טוב לנתניהו. בהפוך על הפוך, כשיסוכמו התוצאות העגומות של הלחימה המתמשכת, ראש הממשלה יוכל להפיל את התיק על שר הביטחון שלו. "הרופס", בלשונם של האסטרטג קרעי, ושותפו למערכה הנועזת, השר שיקלי. זה לא הוא, זה גלנט. גלנט שהצביע נגד, אבל לא פרש, שהמשיך לדבוק בכיסאו, האיש שמנע את הסיכוי לסיים את המערכה בניצחון המוחלט.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.24
