כמעט שום עדות לא נותרה בשטח. סרטי הסימון של המשטרה עפו ברוח ואתה נדרש ללכת ברגל בשולי הכביש כדי ולסרוק אחר ציוד רפואי זרוק כדי להבין היכן זה קרה. היכן רוני שקורי נהג ביונדאי המשטרתית, איבד שליטה וסטה איתה לשוליים. שקורי מסדנת תיקון הרכבים נהג, לידו ישב קצין ההדרכה אריק בן אליהו ומאחור הדסקאית הדס ברנץ מלשכת המודיעין. ככה כל יום: שקורי שגר בשדרות אוסף את בן אליהו מקריית-גת ואחריו את ברנץ משדה משה ויחד הם נוסעים לתחנת המשטרה בחברון, שם שלושתם שירתו.
שקורי שאיבד את בתו מור היה מדבר עליה. איש מופנם ושקט היה, אבל שם ברכב עם החברים, בנסיעות היומיומיות לעבודה - שם הוא הרגיש בנוח לדבר. לספר על מור שלו שנלחמה כמו נמרה על גג תחנת המשטרה של שדרות העיר שבה נולדה וגדלה, בבוקר המקולל של 7 באוקטובר. והוא שגר כמה מאות מטרים בלבד משם שמע הכל, את כל היריות, הוא ואשתו איילה, והוא לא יכול היה לעשות כלום. רק לשמוע את קולות הירי ולדבר איתה בטלפון ולקוות שזה ייגמר טוב. והנה כמעט שנה עברה והוא כבר חזר לעבודה, לשגרה. אפילו נסע לקרוז באירופה עם אשתו ועוד שני זוגות חברים וחזר לפני שבוע מאושר, פעם ראשונה שראו אותו מחייך. ופתאום הרכב הזה מאחור שנדבק אליו ומשום מקום נפתחת אש תופת והם כולם נפגעים מהקליעים שחודרים את הפח והאוטו סוטה ונעצר בתלולית עפר קטנה. ליד סלע גדול, בדיוק היכן שקצין המשטרה ברוך מזרחי סטה עם רכבו לפני עשר שנים אחרי שנורה מהמארב ומת.
"תחושה לא טובה בבטן"
רפ"ק יניב אוחנה, ראש לשכת מודיעין ובילוש של מרחב יהודה, מוחה דמעות מעיניו. הדס ברנץ ז"ל ישבה שני משרדים ממנו בהמשך המסדרון. זה מרחב משטרתי עם מוטת שליטה גיאוגרפית ענקית, ממחסום מיתרים בדרום הר חברון ועד למעבר אלנבי שמצפון ליריחו. הוא חולש על חברון, יטא, דהריה, אל-ערוב, צוריף, אבו-דיס ועזריה, גוש עציון, הר חברון, קריית ארבע ומעלה אדומים, בסך הכל 2.1 מיליון פלסטינים ו-279 אלף ישראלים. את כל זה הוא עושה עם כ-450 שוטרים, מתוכם כ-150 שמשרתים בבניין מאבן ירושלמית בשכונת גבעת האבות בחברון, ממש מעל הבית של איתמר בן גביר, פעם לקוח של המשטרה וכיום השר הממונה עליה.
הבניין הקטן הזה משמש את מפקדת המרחב ואת תחנת חברון. מקום קטן וצפוף שכולם מכירים בו את כולם. כמעט כל המשרתים כאן גרים בתחומי הקו הירוק ונוסעים בכל בוקר אל הגדה לעבודה בדרכיה המסוכנות. מקפידים לנסוע יחד, כמו שקורי, בן אליהו וברנץ שנהגו כך כמעט מדי יום.
שקורי היה מכונאי בסדנת הרכב. ברנץ הייתה דסקאית בלשכת המודיעין. בן אליהו היה קצין ההדרכה של המרחב, אחראי על האימונים וההכשרות. אוחנה אומר שהערבוב במקום כזה קטן הוא בלתי נמנע. "אתה מכיר כל אחד ברמת המשפחה, האישה והילדים", הוא אומר, "ברזולוציה של כמה ילדים ובאיזה כיתות הם. בן אליהו היה פקוד שלי במג"ב, אני הוצאתי אותו לקורס קצינים. לימים נפגשנו פה במרחב. אחי הקטן שירת איתו, אשתו מורן עובדת בתביעות של מרחב לכיש ואשתי בחקירות של תחנת אשקלון. הן חברות טובות, מדברות ביניהן כל הזמן. במוצאי שבת הן דיברו וקבעו להיפגש במהלך השבוע.
"את הדס הכרתי לפני עשר שנים כשעוד הייתי כאן קצין בילוש. היא הגיעה מימ"ר לכיש עם מוניטין של דסקאית אלופה, אחת שמתמחה בלתכלל את כל המודיעין - היומינטי, הסיגינטי והויזינטי - על היעד. סופר מקצועית, בכל שעה, בכל רגע, תמיד זמינה. בערב שבת האחרון, באירוע של שני רכבי התופת, הטלפון הראשון שלי היה להדס. אחת עשרה בלילה, צלצול אחד והיא עונה. 'הדס, תרשמי מספרי רכב ותריצי עליהם בדיקות'. מעבר לזה לא צריך להרחיב, היא כבר עושה הכל באוטומט. הקשר בינינו היה קרוב. דיברנו כל יום עשרות פעמים. גם כשנעדרתי מהמשרד שלושה וחצי חודשים כי הייתי בקורס פו"מ, כמובן שהיינו בקשר. הייתי אמור לחזור בראשון השבוע והיא הכינה לי עוגה. במוצאי שבת עידכנתי אותה שאני לוקח עוד יום חופש כדי ללוות את הילדים לבתי הספר ושניפגש למחרת, ביום שני".
המצב ביהודה ושומרון על סף פיצוץ גדול וכל יום נרשמות תקריות. צה"ל פתח לפני שבועיים במבצע "מחנות קיץ" נגד מעוזי הטרור בג'נין וטול-כרם ומפעיל בגדה 23 גדודים, פי שניים מאשר ברצועת עזה. מכוניות התופת בליל שישי בצומת הגוש ובכרמי צור ובראשון בכניסה להתנחלות עטרת בבנימין מסמנות את התמקדות ארגוני הטרור בייצור מטענים גדולים. אם זה במלכוד רכבים, הטמנה מתחת לכבישים בכניסה לערים ומחנות הפליטים ואם זה בהשלכתם מהגגות על הכוחות. על הדרך מתרחשים גם פיגועי ירי בדרכים כמו זה שבו נהרגו שלושת השוטרים. פיגוע קשה שקצת נבלע בתוך הדרמה הגדולה של מציאת גופות ששת החטופים שהוצאו להורג זמן קצר לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליהם והמחאה שפרצה בעקבות כך. אבל פה בתחנה הקטנה בחברון הרגישו החברים שנפל עליהם אסון גדול. מפקד המרחב, ניצב-משנה ניסו גואטה, אומר שמדובר באגרוף בבטן. "שני סיירים שלנו הגיעו לזירה ראשונים והוציאו דיווח שהם מזהים רכב משטרתי שנפגע. זה היה הדיווח הראשוני. הם פרקו מהניידת והתקרבו לרכב ואז ראו את החברים שלהם. הם הכירו אותם באופן אישי, עבדו איתם יום-יום ועם כל השוק והצער היו צריכים לסגור את הזירה ולהמשיך לתפקד. זה לא עוד אירוע פח"ע, אתה מעורב בו ברמה הרגשית, מכיר את כל הקורבנות".
"אחרי הטיפול בזירה היינו צריכים לארגן שלוש לוויות", ממשיך סגן מפקד המרחב, סגן-ניצב ניר ליפשיץ, "וזה אחרי שרק ביום חמישי ציינו את סוף הקיץ ביום כיף למשפחות של שוטרי המרחב בבריכה של מושב מסילת ציון. בן אליהו הגיע עם שלוש הבנות שלו. המשרד שלו שלושה חדרים משלי ודיברנו כל יום כמה פעמים. הבחור הזה היה מקצוען ברמה הכי גבוהה. הקים פה חדר כושר ברמה של חדר כושר בקאנטרי. עשה מהפך בכשירות המבצעית של השוטרים במרחב. אבל בעיקר הוא היה בנאדם. איש טוב במובן הכי מלא של המילה. מסור, אכפתי, שגם ידע ואהב לנגן בבוזוקי. היה לו כישרון חבל על הזמן על הבוזוקי. לפני שבועיים בדיון שיבוצים במחוז הוא אושר לקבלת דרגת רפ"ק ומונה לקצין הדרכה מחוזי. הוא היה מאושר, כל כך חיכה להתחיל בתפקיד.
"במוצאי שבת התכתבנו. הוא התלבט לגבי ראשון בבוקר, כתב לי שהילדה שלו עולה לכיתה א' ושיש לה טקס פתיחת שנה בתשע בבוקר. עניתי לו תסיים את הטקס ותבוא. ואז הוא התלבט וענה שלאור אירועי סוף השבוע הוא יעלה רגיל. 'אני אתן לה נשיקה בבוקר ואבוא'. כתבתי לו 'לך לטקס ואז תעלה' והוא ענה 'הכל בסדר, אבוא רגיל, באמת שהכל בסדר'".
אוחנה קצין המודיעין אומר שאת הדיווח הראשוני על פיגוע בכביש 35 הוא קיבל מעמית בשב"כ. "הייתי בדרך לבית ספר עם הילדים, אשתי נסעה אחריי ברכב שלה והבנתי שאני צריך להתקפל. נישקתי את הילדים, העברתי אותם לאשתי, אמרתי שהיה אירוע ושאני טס. טלפון ראשון להדס. השעה קצת אחרי שבע בבוקר ואני יודע שהיא בדרך לתחנה. מנסה פעם אחת, היא לא עונה, מתקשר עוד פעם ועוד פעם ואין תשובה.
"הטלפון הבא שאני עושה זה לטלי, חברה משותפת שלי ושל הדס, שהייתה הקצינה שקלטה את הדס במרחב יהודה. היא כבר בגמלאות, מתפלאת שאני מתקשר אליה. אני אומר לה, 'היה פיגוע בציר 35, יש שוטרים פצועים והדס לא עונה לי'. משהו בבטן צעק לי שהדס כבר לא איתנו ואמרתי לטלי: 'את לפני עשר שנים הבאת את הדס לחברון, אם נצטרך היום לדפוק לבעלה אמנון בדלת ולהודיע לו על מותה, את תודיעי לו שהיא לא חוזרת מחברון'. היא הייתה קרובה להדס והכירה את אמנון והרגשתי את ההנהון שלה מעבר לקו. לצערי אחרי עשר דקות התקשרתי אליה שוב. 'תגיעי לכניסה לשדה משה, אנחנו צריכים להודיע לאמנון שהדס כבר לא איתנו'"
הוא שוב מחה דמעה. הרגע הזה של הבשורה הוא בלתי אנושי. הוא גורם לך לחשוב על המספר הבלתי נתפס של משפחות, כ-1,500, שקיבלו השנה את בשורת האימים הזו.
"בכיתי דם"
את החוויה הנוראית הזו איילה שקורי, אשתו של רוני, כבר עברה השנה. הוא והיא עברו אותה יחד. במקרה שלהם הם לא היו צריכים לשמוע את הדפיקה בדלת של חוליית המודיעים או לראות אותם מגיעים על השביל מחלון הסלון. על מות בתם מור הם שמעו מהממ"ד בבית. מור ז"ל, הבת הקטנה שלהם, הייתה שוטרת סיור בתחנת שדרות. בבוקר 7 לאוקטובר היא הייתה במשמרת, בדיוק ישבה ביומן. הוריה התעוררו מהאזעקות, עברו לממ"ד והתקשרו אליה. "בהתחלה היא נשמעה בסדר, בשליטה", אומרת איילה אמה, "אבל ככל שחלף הזמן הבנו שהמצב לא טוב. שמענו ירי בלתי פוסק מכיוון התחנה".
האחות הגדולה ספיר הייתה באותו זמן בירח דבש בניו-יורק עם בעלה מאור. בישראל שעת בוקר, בניו-יורק חצות בערך. הטלפון שלה היה כבוי, של בעלה היה על רטט ולא הפסיק לטרטר. "ומאור בכלל כבר נרדם ואני הסתקרנתי מה זה כל ההודעות האלו ולקחתי את המכשיר ובום 'מטחים בלתי פוסקים מעזה'. התקשרתי להורים והם אומרים שיש מלא רקטות ויש שמועה על מחבלים שמסתובבים בעיר.
"התקשרתי למור והיא מיד ענתה. הייתה מאוד קצרה. 'את לא מבינה איזה בלגן, יש המון מטחים, אבל אני לא יכולה לדבר, אני אחזור אלייך'. ואיך שהיא אומרת 'אני אחזור אלייך' אני שומעת קולות של ירי ואותה צורחת 'אמא, ספיר, יורים עלינו! יורים עלינו!' הנשימה שלי נעתקה באותו רגע. הרגשה של לב צונח ממגדל של 150 קומות. היא עוד הספיקה להגיד 'ביי ביי' וניתקה. מפה הפסקתי לתקשר. בכיתי דם".
מור הייתה חלק מקבוצת השוטרים שעלו לגג וניהלו משם חילופי אש עם המחבלים. במהלך השהייה בגג היא המשיכה מדי פעם לתקשר עם ההורים. "תחשוב שאני ורוני שמענו הכל. ישבנו בבית חסרי אונים. אחרי שעות של לחימה היא התקשרה ואמרה 'אני אוהבת אותך, אני אוהבת את אבא, שמרו על אחותי הגדולה'. ובשיחה הבאה היא אמרה שמע ישראל ודיקלמה את שיר המעלות ואמרתי לה 'למה אהובה שלי שיר המעלות, למה שמע ישראל, את תחזיקי מעמד' ואת זה אמרתי לה כי ידעתי שהיא נלחמת שם כמו נמרה. וזהו, יותר לא שמענו ממנה".
לעשות, לעשות, לעשות
שעה וקצת אורכת הנסיעה ממרחב יהודה בחברון לבית משפחת שקורי בשדרות. זו משפחה קטנה, זוג הורים ושתי בנות, שתוך פחות משנה ספגה שתי מכות קטלניות. האם בת 60, הבת ספיר בת 32, אוחזת בחיקה את בתה התינוקת שנולדה אך לפני חודשיים. רוני האב היה בן 61, מור בת 28 בלבד. המנחמים נכנסים, מתיישבים, נדמה שאין מילים בפיהם מרוב צער.
"היינו מאוד שונות", אומרת ספיר, "מור הייתה מאוד עצמאית, מאוד דעתנית, ילדה פייטרית. אני יותר ילדה של אבא. מחוברת אליו בדבק. עושה איתו לפחות שלוש שיחות ביום, בבוקר, בצהרים ושיחת ערב. לפעמים עוד שיחה באמצע. הוא היה הגב שלי, האיש הכי יקר בשבילי. כל החיים היו לי חרדות לגביו. שיום יבוא והוא ימות. אני אומרת לך, ממש פחדתי מהיום הזה, שמה יקרה כשזה יגיע, איך אני אסתדר, מה נעשה בלעדיו. הוא תמיד תמך בי, תמיד גיבה. בלי אבל ובלי אולי. נתן 100 אחוז גב. אם לא נהניתי בעבודה או סבלתי בה ורציתי לעזוב, הוא ישר אמר 'תלכי עם מה שאת מרגישה'.
"אחרים אומרים לך 'חבל, זה מקום טוב, הכסף טוב' אבל אבא שלי הבין שבחיים הכי חשוב שתהיה שלם עם עצמך ושתרגיש טוב עם עצמך. כל כך הערצתי אותו שייחלתי לעצמי למצוא גבר כמוהו. איש צנוע שלא מדבר לשון הרע ולא עושה רע לאף אדם בעולם הזה, אדם שנוזל ממנו רק טוב.
"ובזמן שאני הילדה העדינה, מור היא הפלפלית, זו שעומדת על שלה. נכנסת למקום וכל המבטים עליה. מגנט של תשומת לב. אמנם אחות קטנה, אבל סוג של אחות גדולה שדואגת לי ודואגת להורים. בצבא היא הייתה מ"כית טירונים במחנה 80. קמה בארבע בבוקר, עושה ריצה, לוקחת את התיק ונוסעת במלא אוטובוסים כדי להגיע לבסיס. אני שירתי בלשכת הגיוס בבאר-שבע ואבא עבד אז בסדנת הרכב של המשטרה בעיר והיה לוקח אותי לבסיס בבוקר ומחזיר אותי אחר הצהריים.
"וכשמור השתחררה היה ברור לה שהיא מתגייסת למשטרה. לא בגלל אבא שלנו, אבא שלנו לא היה שוטר קלאסי, מור פשוט רצתה להיות שוטרת. היא אהבה מסגרת מסודרת, אהבה את התפקיד ואת השליחות שיש בעבודה הזו. אני תוך יום הייתי מוצאת את עצמי בחוץ בעבודה הזו, אבל היא, איפה. קמה בכל בוקר בחמש, עושה לילות, שבתות וחגים, ותמיד עם חיוך".
ספיר ואיילה מספרות שרוני היה בצער מאוד גדול אחרי מותה של מור. "הוא תמיד היה מופנם", אומרת ספיר, "אבל אחרי המוות של מור הוא עוד יותר התכנס". יומיים המשפחה ישבה שבעה בבית בשדרות ואת שאר הימים עשתה בבית הוריו של מאור, בעלה של ספיר, ביבנה. משם עברו למלון וורט לגון בנתניה, שבו שהו כמעט שלושה חודשים. "חטפנו כל מכה אפשרית", אומרת איילה, "איבדנו ילדה ועזבנו את הבית. חיינו שם כמו פליטים בחדר במלון בעיר שלא הכרנו. כל מי שהיה שם במלון היה מצולק, אנשים שעברו זוועות. מי שלא חווה אובדן אז שמע את המחבלים מתחת לבית שלו. ראית את הזוועות על הפנים של האנשים".
ספיר אומרת שאביה לקח את המוות של מור קשה כל כך, כי סמך עליה שתדע לצאת מכל צרה שלא תהיה. "הוא היה בטוח בזה ובסוף זה לא היה ככה. זה היה אובדן אדיר עבורו. הוא לא ידע איך להמשיך. אחרי שלושה חודשים במלון עברנו אני ובעלי עם ההורים שלי לבית שכור גדול ביבנה. אבא לא הרבה לדבר אם לא דובבו אותו. כששאלו אותו 'איך אתה' הוא היה מרים את הראש ואת הידיים. הוא לא היה צריך לדבר, העיניים שלו אמרו הכל".
"בן אדם טוב של חיה ותן לחיות. התעסק רק בעצמו ולא באחרים", מספרת איילה. "היינו שותפים בדירה ברחוב אוסישקין בחולון. ככה הכרנו. אני ממושב יכיני, הוא מאשקלון. עבדתי אז בחנות בגדים בתחנה המרכזית בתל-אביב והוא בחשמלאות רכב. מפה לשם אנחנו 32 שנה יחד. לשדרות הגענו כי מצאנו כאן דירת גן במחיר משתלם. הסתדרנו מצוין. היה לו לב גדול".
איילה מספרת שאחרי המוות של מור במשטרה הציעו לו לעבור לעבוד קרוב יותר לבית בשדרות. "שיהיה יותר קרוב אלינו, שיפסיק להיות חצי יום בדרכים. אבל הוא לא רצה, הוא אהב את האנשים שם, הרגיש שהם כמו המשפחה השנייה שלו. לשנינו היה ברור שאנחנו חייבים לחזור לעשייה כדי לא לשקוע. עבורי החזרה לשגרה זה מה שנתן לי את הכוח. לצאת מהבית, ללכת לעבודה, זה הכוח שלי. אם שכולה שתשאל אותי איך להתמודד עם הצער זה מה שאני אגיד לה, לחזור לעבודה, לצאת מהבית, לעשות, לעשות, לעשות.
"חווינו את המכה הזו יחד אני ורוני, אבל כל אחד לקח את זה אחרת. הוא התכנס לתוך עצמו, היה שקט, ואני לא הפסקתי לדבר עליה. עדיין אני לא מפסיקה. אני הולכת לכל מקום שמזמינים אותי כדי לדבר עליה. בתי ספר, תחנות משטרה, כנסים, לכל מקום. ובכל יום אני מדליקה נר נשמה לזכרה במקום בו עמדה תחנת המשטרה. אני עובדת לא רחוק משם במרכז העיר ויוצאת באמצע היום להדליק נר. ואם אני רואה שם קבוצה שבאה לראות איפה עמדה תחנת משטרת שדרות אני ניגשת, מציגה את עצמי ואומרת להם שאני אמא של השוטרת מור שקורי שנלחמה פה בתחנה בגבורה מול עשרות מחבלים ומתה מות קדושים. והם מקשיבים לי כשאני מספרת עליה ויוצאים משם כשהם יודעים מי הייתה מור שקורי. ככה כמעט כל יום".
עשר שנים, אותה זירה
בלילות היה רוני קם, יוצא לחצר הקטנה ושומע את ההודעות ששלחה בתו לפני שנהרגה. שינה טרופה, קלה, הייתה לו, התקשה למצוא שלווה. גם הקצין אוחנה אומר ששמע מהדס כמה קשה לרוני. "הם היו מאוד קרובים בגלל הנסיעות המשותפות לעבודה. הוא לא חי את העולם שלה, את עולם המודיעין. אבל תחשוב, שעה הלוך, שעה חזור, חמישה ימים בשבוע, זה עשר שעות שבועיות באוטו. והם דיברו והיא שמעה ממנו שקשה לו. הדס ראתה באיזה עצב גדול הוא נמצא. סיפרה שבכל נסיעה הוא מדבר על מור, שמאד חשוב לו לספר עליה, להשמיע לה את ההודעות האחרונות שלה, הודעות הפרידה מהמשפחה. הכל היה שמור אצלו".
לאחרונה משפחתו וחבריו של רוני ראו שיפור במצבו. מנהלו בסדנת הרכב, ליאוניד אייזמן, אומר שהראה סימנים של תחילת התאוששות. "לאט לאט הוא התחיל קצת לחייך, לצחוק. כל מי שהגיע לסדנה ישב איתו, שתה איתו קפה. אנשים אהבו להתייעץ איתו, לשמוע מה דעתו וזה עשה לו טוב. ופתאום היו לו קטעים שהוא נכבה, היה הולך הצידה, רואה תמונות של מור בטלפון. כמו סוויטץ' שמדליקים ומכבים". זה סיפור כבד עבור כולם בתחנה הקטנה הזו שמוקפת גדר גבוהה ומצלמות אבטחה, מוקפת בתי פלסטינים. עמדנו עם הקצין אוחנה בפינת הקפה. רואים שלא קל לו. בגלל הפקודה והחברה הקרובה הדס, בגלל אריק שהיה פקוד שלו, בגלל רוני שהבת שלו שירתה תקופה יחד עם אשתו בתחנת אשקלון, ובגלל הזירה עצמה. יש משהו בזירות פיגועים ופשע שמגביר חרדות. לפעמים זה האירוע עצמו ולפעמים הגיאוגרפיה. "ואני למקום הזה, איפה שנהרגו החברים שלי מהמרחב השבוע, הגעתי לפני עשר שנים כשברוך מזרחי נרצח שם. זה אותו המקום.
"הייתי אז אצל ההורים של אשתי בירושלים. הפיגוע אירע כמה שעות לפני ליל הסדר ונאלצתי לעזוב ולנסוע לזירה. ומאז כל יום כשאני עובר שם אני נזכר בברוך מזרחי. אין יום שאני לא עובר שם ולא חושב על האירוע של מזרחי, אין יום. התמונות חוזרות אליי. רואה את תלולית העפר, את הסלע הגדול, וכל יום אני מסתכל לבדוק אם לא מחכה לי שם מחבל מאחורי הסלע הזה. ובנקודה הזו, דווקא הזו, נרצחו החברים שלי השבוע. זה הציף הכל בבת אחת".
רוני שקורי לא היה חשוף כל כך לסכנה שאורבת בדרכים. כלומר הוא ידע וראה, אבל לא היה שוטר בשטח. הוא טיפל ברכבים ממוגנים שהגיעו לסדנה עם דפיקות פח של סלעים שפגעו בהם. רכבים שנפגעו ממטענים. איילה אומרת שרוני לא פחד מהנסיעה לעבודה בחברון. שלושה שבועות אחרי מות בתו הוא חזר לנסיעות, לשגרה. עכשיו אשתו ובתו מבינות ששם היה נוח לו לפרוק. "פה בבית הוא לא דיבר על מור", אומרת איילה, "לא דיבר על הכאב שלו. אבל שם בתחנה, עם החברים, אני מבינה עכשיו שהוא דיבר. ששם הוא הרגיש בנוח להוציא, הרגיש בבית."
לופ של צער
אנשים באים ויוצאים ושתי הנשים שנותרו לבית משפחת שקורי מנסות לשמור על ארשת עניין ולתת תשומת לב. בבוקר רביעי הגיע הנשיא הרצוג ושעתיים אחריו בא המפכ"ל החדש, רב-ניצב דני לוי. הם הקשיבו וחייכו וענו בנימוס. אחר כך ספיר יצאה לשאוף אוויר. "אחרי שמור נהרגה הרגשתי שחרב עליי עולמי. עכשיו אני מרגישה שאני נמצאת בסרט ההמשך, חרב עליי עולמי 2. אני מרגישה בתוך לופ של צער מתמשך. שהחיים שלי היום מתנהלים מהלוויה לאזכרה, לטקס הנצחה ועוד טקס ועד שהרגשתי שזה מתחיל להשתחרר ותכף אנחנו באירועי יום השנה למור, שוב נשאבתי ללופ הזה של הצער הכבד.
"אני יושבת בשבעה של אבא שלי ויש לי דה ז'וו מהשבעה של מור. ופתאום אני מבינה שזה לא שהייתי שם ועכשיו אני במקום אחר, אלא שאני באותו המקום וזה פשוט לא נגמר. אנשים חולפים על פניי ואני מסתכלת עליהם כמו זומבי, מנותקת מהסיטואציה, אומרת לעצמי, 'לא, אין מצב, אין מצב שאני עוד פעם בסיטואציה הזו. עוד לא הספקתי לעכל את האובדן של מור ואני כבר מוצאת את עצמי בשבעה של אבא שלי?! זה אמיתי?"
ואיילה אומרת שזה באמת לא נורמלי. "כל השנה הזו שעברנו היא לא נורמלית. לאבד בת ובעל תוך שנה זה לא אמיתי, איך דבר כזה קורה. העולם השתגע. אני באמת לא מבינה איך זה קרה. לא רק מה שקרה לנו, כל מה שקרה פה. עוד מעט שנה עברה ועדיין יש חטופים שנמצאים מטר מפה במנהרות בעזה. זה לא נורמלי שיש לנו עדיין חטופים בעזה. אני לא נכנסת לפוליטיקה, אני רק יודעת שהאנשים האלה צריכים להיות פה ושזה מוזר שזה לא קרה עד עכשיו. 100 חבר'ה שלנו שם, 100, זה לא אחד ולא שניים. אתה יודע כמה אמהות סובלות מהדבר הזה?
"אני אמא שמתגעגעת לבת שלה, אבל אני יודעת שהיא במקום טוב, שהיא מתה מות קדושים ויש לי קבר לעלות אליו. יש לי נחמה. ההורים של החטופים מתים כל יום מחדש. הם אנשים חיים מתים. הם לא יכולים לאכול כי הילד שלהם לא אוכל, לא יכולים לישון כי הילד שלהם לא ישן. דיברנו על זה אני ורוני. הוא אמר 'תודה לאל שמור פה איתנו ושהיא לא נחטפה. זה היה אסון אם זה היה קורה'".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24