"מבחינתנו החופש הגדול מתארך בעוד כמה ימים, זה לא סוף העולם", כך הגדיר אתמול יו"ר ארגון המורים רן ארז בראיון לאלכסנדרה לוקש באולפן ynet את השביתה בתיכונים שנכנסה היום ליומה החמישי, וסיומה אינו נראה באופק. כשנשאל על כך שהתלמידים מבלים בים, במקום ללכת לבית הספר, ענה ש"מזל שהטמפרטורה מאפשרת להם את זה ויש להם עיסוק". הוא העריך שהלימודים לא יתחדשו לפני החגים - שמסתיימים השנה בסוף אוקטובר.
את ההשפעות על הילדים ובני הנוער שגדלים ומתבגרים בישראל במציאות של אחרי 7 באוקטובר אנחנו עוד נלמד במשך שנים רבות, אבל אין ספק שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר מודאגים. המצב בשטח מדבר בפני עצמו, וניתן לראות עלייה של עשרות אחוזים באבחונים של מצוקות רגשיות, לצד רבים שמתמודדים עם מצוקה אך אינם מאובחנים. תוצאות ראשוניות של מחקרים בתחום מצביעות גם הן על תמונת מצב מטרידה לפיה שיעור תסמיני החרדה והדיכאון בקרב ילדים ובני נוער הוא הגבוה ביותר שנצפה בעשור האחרון, וישנה עלייה משמעותית בעישון סיגריות ובצריכת אלכוהול וסמים בקרב אוכלוסייה זו.
אי-אפשר להגיד שזה "בא לנו בהפתעה". את שנת הלימודים האחרונה העבירו הילדים ובני הנוער בישראל תוך כדי מלחמה, בתחושה ששום מקום לא בטוח, כשהלחץ והמתח בבתים מחלחל לשגרת היום שלהם. במשך חודשים הם נמלטו למקלטים מהכיתות בזמן אזעקות, ונחשפו ברשתות החברתיות לתכנים אלימים ואכזריים שהנפש לא מסוגלת להכיל. רבים מהם שנאלצו להתפנות מביתם מתמודדים עם תחושת ניכור וחוסר שייכות. חלקם נחשפו באופן אישי לזוועות ואיבדו חברים ובני משפחה, אחרים מעבירים את הימים בדאגה לבני משפחתם שנמצאים בחזית. כל המצוקות הללו התנקזו למערכת החינוך הדלה והרזה, שעבדה באופן לא רציף בצל המלחמה. מערכת שלא היה לה מספיק כוח אדם ומשאבים לתת מענה לכל התלמידים שזקוקים לסיוע גם במציאות שלפני המלחמה.
גם התלמידים הרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם כשעוד שישה חטופים חזרו הביתה בארונות. ובמקום להיכנס למסגרת יציבה, הם נשארו בבית, או הלכו שוב לים
מתוך המציאות הזו הם יצאו למציאות של החופש הגדול, זה ש"זה לא סוף העולם" שמתארך בכמה ימים. חשופים לחדשות ולתכנים קשים ללא תיווך. מתמודדים עם פחדים וסימני שאלה שגם אנחנו כמבוגרים מתקשים לחיות לצידם. בבוקר אחד בספטמבר, היום שבו שנת הלימודים הייתה אמורה להתחיל, גם הם הרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, כשהם התעוררו למציאות הבלתי נסבלת של עוד שישה חטופים שחזרו הביתה בארונות. ובמקום להיכנס למסגרת יציבה, שגרה, ליווי, ואנשי מקצוע שיעזרו להם להתמודד - הם נשארו בבית, או הלכו שוב לים. "מזל שהטמפרטורה מאפשרת".
למען הסר ספק: אין ויכוח על כך שמאבק המורים הוא מאבק חשוב, ראוי ומוצדק. זה לא רק מאבק על שכר ותנאים - זהו מאבק הכרחי על פניה של מערכת החינוך. זהו מאבק על הזנחה מתמשכת שמשמעותה כיתות צפופות עד אפס מקום, ומחסור בלתי נסבל במורים. מאבק על דור העתיד של מדינת ישראל. מאבק שעצוב שממשיך להתנהל גם בישראל של שנת 2024. אבל אין ניתוק גדול יותר מהניסיון לצייר תמונת מצב לפיה הוא אינו פוגע בתלמידים, שהם אינם משלמים מחיר על כל יום נוסף שבו הם נשארים בבית.
עצוב להודות בזה, זה ממש לא אירוע חריג ששנת הלימודים נפתחת בצל שביתה, אבל אי-אפשר שלא לשאול איך ייתכן שדווקא בשנה קשה כמו זו לא נעשו יותר מאמצים כדי למנוע אותה? במדינה מתוקנת תלמידי ישראל היו מגיעים השנה למערכת חינוך מעובה באנשי חינוך, יועצים ופסיכולוגים חינוכיים שהיו מנסים לצמצם את הנזקים שנוצרו בעקבות המלחמה. אנשי מקצוע מיומנים שיודעים לזהות סימני מצוקה, לתווך להם את המציאות המורכבת בישראל ולצמצם את הפערים שנוצרו בעקבותיה. אבל תחת סדר העדיפויות התקציבי המעוות של ממשלת ישראל שבמשך שנים ממשיכה להזניח את החינוך - כל אלו הם מותרות. פה נאבקים על דברים שהם לא יותר מבסיס, חמצן שיאפשר למערכת להמשיך ולפעול תחת הסטנדרטים הנמוכים שבהם היא מתקיימת.
למרות המצב, אתמול לא התקיימה פגישת מו"מ במשרד החינוך, ולא נראה שלאף אחד דחוף יותר מדי לפתור את המשבר הזה
למרות המצב, אתמול לא התקיימה פגישת מו"מ במשרד החינוך, ולא נראה שלאף אחד דחוף יותר מדי לפתור את המשבר הזה. למעשה תחת שלל הטרגדיות, האסונות והמאבקים שפוקדים אותנו בימים אלה, קל להצניע אותו ואת הדחיפות שלו, והוא נדחק לשולי סדר היום הציבורי. אסור לנו. אסור לנו שהמחיר שמשלמים התלמידים על המאבק שמתנהל להם מעל הראש ישמע כמו זעקה חלושה. אסור לנו להיות אדישים, להקטין אותו, או לנרמל אמירה שמדובר ב"חופש גדול שמתארך בכמה ימים". דווקא במציאות הכאוטית שבה אנו חיים, עלינו לדרוש יותר עבור הילדים שלנו. אחרת, את המחיר שהם משלמים היום, אנחנו נמשיך לשלם כחברה בעתיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.24