ערפל סמיך ירד עלינו לפני שבוע ובתוכו אנו מתנהלים. מאז 7 באוקטובר לא היו ימים עצובים כל כך כמו הימים האלו. בכל מקום נדמה כי אנשים מאבדים את דעתם מצער. קהלת, החכם באדם, כתב: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל ליבו". כלומר: מוטב לנחם אדם באובדנו מלהשתתף בשמחתו. בשבוע הזה, הנחמה לא נדרשה רק למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. היא נדרשה לכולנו. ביקרתי עם המאיירת רחלי שלו אצל ארבע מתוך שש המשפחות שאיבדו את אהוביהן במנהרות חמאס. מצאנו נחמה. וגם מחויבות עמוקה לפעולה.
תחנה ראשונה: שכונת תלפיות, ירושלים
בצומת מוקף מוסכים, לצד תחנת דלק, הוקם אוהל מנחמים ענק למשפחת גולדברג-פולין. מאות האנשים עמדו שעות רבות בתור הארוך בשביל לנחם את ג'ון ורייצ'ל, ההורים של הירש, שהפכו לסמל. לפי הנוכחים, הם הגיעו להידבק ברוח הגדולה של הזוג. לקבל כוח. גם אם יאמרו רק מילה או שתיים. השבעה הפכה לאירוע כמעט אדמו"רי. וכך גם נערכו אליה. עם צוותים שמנווטים את הציבור, מגישים מים או קפה, מפנים אל ספר הזיכרונות מהירש. בשל כמות המבקרים, על אחד השולחנות מישהו הניח פתק ועליו מילה אחת – "אבידות". אפשר למצוא שם משקפי שמש או בקבוק מים. אבל היכן ניתן להשיב את הילד שאבד לעד?
ג'ון ורייצ'ל מתעקשים להביט לכל אדם בעיניים. להקשיב. לחזק. על חולצתם הקרועה מדבקה עם המספר 334. בנם, הירש, נטמן לפני ארבעה ימים, אך משפחת פולין ממשיכה לספור את ימי השבי. היא מבקשת מכל מי שיגיע שלא יתייאש, שנמשיך להילחם בכל הכוח. עם המוות לא הגיעה ההתרה או המנוחה. יש משימה דחופה: להציל את מי שאפשר. מתחת למספר שעל חולצתה של רייצ'ל מדבקה נוספת: בלי חיבוקים בבקשה. גם לב קטן משורבט. בתוך נהר האנשים מגיעות גם משפחות החטופים האחרות לנחם. ירדן גונן, אחות של רומי, מקבלת מרייצ'ל חיבוק ארוך-ארוך. הזוג שם טוב, ההורים של עומר, מחזיקים בידי ההורים של הירש. אסור בשום אופן שהמשפחות שנלחמות על מי שנותרו בשבי ימצאו את עצמן באוהל אבלים. אבל מי יוכל להבטיח?
סביבנו היו קשישים וצעירים, חילונים, דתיים וחרדים. דוברי אנגלית בלבד וישראלים במכנסיים קצרים וסנדלים. "באתי לכאן לקבל תקווה", אמרה אישה זרה שעמדה מאחוריי. "אני באתי פשוט לבקש סליחה", הודתה אחרת. האמת היא שלא ממש ידעתי מה לומר ב-60 השניות שלי מול הזוג המרשים הזה, רגע לפני שפרשו למנוחת צהריים. רק הודיתי להם על כך שהם דגם מעורר השראה של אהבת אלוהים ואדם. של שמירת מצוות והומניזם בדיבור אחד. ישראל היא מקום קשוח. לא הוגן שנחשפנו לאנשים מיוחדים כל כך בגלל אסון נורא כל כך.
תחנה שנייה: שכונת רמות, ירושלים
שעת צהריים. נהר של ילדות בתלבושת אחידה חוצות את הכביש בתום הלימודים בבית הספר בית יעקב. במדרגות, על צלע ההר, ניצב בית הכנסת נווה אברהם. קירות בית הכנסת מלאים במודעות האבל על מותו של אורי דנינו. אורי נולד למשפחה חרדית, בחר להתגייס לצבא ועשה כל מאמץ בשביל להיות לוחם בצנחנים. הוא הצליח לברוח מהמסיבה הארורה, אבל שב בשביל להציל את החברים שהכיר שעות ספורות קודם ונחטף יחד איתם. פניה של עינב, אימו של אורי, לבנות כסיד. היא מתקשה לדבר. הצער שנשפך מעיניה מציף את כל מי שסביבה.
3 צפייה בגלריה
"תחושה מרה של החמצה". מימין למעלה: הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו. מימין למטה: אלמוג סרוסי, כרמל גת, אלכס לובנוב
(צילום: באדיבות המשפחה )
ליד עמדת הכיבוד יש שלט שמבקש מהמנחמים לברך על האוכל לעילוי נשמתו של אורי, וגם מקום לתת צדקה. אחיו, בן 15, מציק שם לאחותו בת ה-12. שניהם צוחקים עם חולצות קרועות. הודיה משחקת בסליים דביק ומספרת שתכף יש לה בת-מצווה. איך יוכלו לחגוג? שאלנו מה הם צריכים ברגע הזה. "שתשמרו על החיוך", אמר האח, "זה מה שהכי אפיין את אורי".
סביב אביו של אורי ניצבים גברים רבים. קוראים משניות ותהילים. מבקשים לחזק ומקמצים במילים. הרב אלחנן דנינו היה חד-משמעי כששאלתי אותו מה לכתוב בעיתון. "המילה 'חיים' והמילה 'מחיר' הן מילים שלא מתחברות. אין מחיר לחיים. כך אמר גם הרב יוסף מעל לקבר של בני". על חולצתו הלבנה והקרועה ישנה מדבקה עם פניו של אורי, קורנות מחיוך מאיר. "חייבים להחזיר את כולם. לא לוותר על אף אחד. מוזר לי להגיד שלנו יש סוף טוב, כי אורי איתנו עכשיו, אבל הכי נורא זה להישאר בלי סוף. בלי לדעת מה קרה לילד שלך. אני מבקש רק דבר אחד: שיחזירו את מי שאפשר".
תחנה שלישית: בית חשמונאי
בכיכר בכניסה ליישוב שלושה כיסאות צהובים ועליהם מספרים המונים את הימים מאז 7 באוקטובר. העצים הירוקים והבתים היפים הם דיסוננס נורא לתפאורה, גם לשלטים הקטנים, הצנועים, שמכוונים אל השבעה. בחצר בית דודתה של כרמל גת גברים ונשים רבים, מעגלים-מעגלים. אסופה של אנשים אקלקטיים, חלקם זרים גמורים שלא יודעים מה לעשות. הם פשוט יושבים ומקשיבים. גיל דיקמן, בן דוד של כרמל, הפך לפנים הבולטות במאבק לשחרורה ושחרור החטופים כולם. בהפגנה הגדולה בתל-אביב ביום ראשון הוא תועד בתמונה שוברת לב. עומד לבדו על גשר בגין בראש מורכן, מביט על מאות האלפים שמפגינים בדרישה לשחרר את כל החטופים. כמו משה על הר נבו, מביט בארץ המובטחת.
"יש תחושה מרה של החמצה. משהו בגוף, בלב, בראש, עוד לא קולט שהיא לא תחזור. עוד לא הצלחתי להתרגל לזה. אני קם בבוקר ואני צריך להזכיר לעצמי בכל פעם מחדש. אפילו פה, בשבעה על כרמל, אני מזכיר לעצמי שאנחנו יושבים שבעה כי היא לא כאן. אנחנו חודשים נאבקים בכל הכוח, וגם ביום ראשון נאבקנו. אבל באיזשהו שלב, כשחשבתי לרדת לאיילון, הבנתי שאני לא מסוגל. פשוט התפרקתי מבכי. אפילו על דודה שלי שנרצחה לא הספקתי להתאבל, כי אני שקוע במאבק. בעצם, לא זכינו לסגירה של הסיפור. אנחנו לא יודעים מה כרמל ידעה. האם היא יודעת שהאחיינית שלה חיה? שאבא שלה חי? שירדן (רומן) חזרה? המחשבות הללו לא מרפות, ואני ממש מקווה שכשכל החטופים יחזרו נמצא מישהו שהיה איתה וידע לספר לנו מה עבר עליה".
על הצוואר של גיל דסקית החטופים שבורה. "חצי ממנה זרקתי כשירדן חזרה מהשבי בפעימה הראשונה", הוא מספר. "בלילה כשהודיעו על כרמל רציתי לזרוק את מה שנשאר מהדסקית לפח, כי בשביל מה? אבל החזרתי אותה. לא יהיה לנו יום או לילה עד שלא נשיב את כולם. מגיעים לפה מכל הארץ ומבקשים סליחה. ואני מבקש: תצטרפו אלינו למאבק".
תחנה רביעית: רעננה
השמש שוקעת על גינת הסחלב שבין בית הספר לגן הילדים ברחוב הפעמונים. עשרות רבות של צעירים וצעירות יושבים יחד. מתחבקים, צוחקים, בוכים. רבים מהם ליוו את משפחת סרוסי בחודשים הארוכים מאז אלמוג נחטף. רבים אחרים כלל לא הכירו אותו. הם הגיעו בשביל לחזק את חבריהם השכולים ואת המשפחה מטבריה, נס-ציונה, באר-שבע וירושלים. אמא של אלמוג, נירה, מקבלת כל אחד ואחת בחיבוק חם. מראה בגאווה את תעודת סיום לימודי ההנדסה שלו, אוחזת בה קרוב אל ליבה: "הדקאן של אוניברסיטת אריאל הגיע לפה לתת לי את זה. יש לי בן עם תואר, אבל הוא לא איתי".
שכנה מבוגרת מתארת את אלמוג, הילד היפה והשובב שהתרוצץ בין הבניינים, ואימו מתארת עלם חמודות ומנהיג מלידה. "אלמוג התנדב מגיל צעיר והחלום שלו היה להקים בית לנוער בסיכון. אנחנו נגשים את זה. הוא היה אדם סוחף, הראשון להתייצב. בכל מקום היו לו חברים, והם אלו שעוטפים אותנו כבר חודשים ארוכים. אסור שיהיו עוד הורים שכולים. הרגשנו שזה כל כך קרוב לחבק אותו, והתקווה נלקחה מאיתנו". אביו יגאל מדבר מתוך אמונה שלמה, תמימה. "ששת הקדושים האלו ישנו את הכף", הוא אומר בצער ותקווה, "הם ישימו סוף לצרותינו".
***
בישראל ישנן שכבות גיאולוגיות של טראומה. מאז ההפקרה ב-7.10, היא כמו פצצה מתקתקת שעלולה לפרק אותנו מבפנים אם לא ננטרל אותה. ביום רביעי, ראש חודש אלול, ראיתי ישראלים יפים וטובים מכל קצוות הארץ ומכל חלקי החברה שמתעקשים להיות ערבים זה לזה, שאוהבים את המקום הזה אהבת נפש ומבקשים להוציא מהאבן מים ולהביא לרפואה ונחמה.
פרשנים רבים שאלו למה התכוון קהלת במשפט היפה והסתום "והחי ייתן אל ליבו". תשובה אחת מדברת על כוחה של החמלה האנושית של המנחמים, שבזכותה זכרו של המת נותר חי בלב אהוביו. תשובה אחרת מדברת על יראת החטא שמתעוררת אצל המנחמים מול האובדן. במסע העצוב לאורכה של הארץ, בין בתי האבלים, שתי התחושות הללו היו נוכחות בעוצמה. תחושה של שותפות עמוקה ושל דחיפות גדולה.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
