אנחנו חברה פצועה שעדיין לא יכולה ללקק את פצעיה | ויקי כהן / אמו של נמרוד כהן
התמיכה הציבורית היא הכרחית במציאות של ממשלה המנותקת מרצון הציבור וטובתו. אני מוקירה את כל האנשים הנהדרים שהולכים איתנו, ובעיניי זוהי המשמעות האמיתית של המילים "ביחד ננצח"
שמי ויקי כהן, ואני אמו של נמרוד כהן, חייל בחיל השריון אשר נחטף ב-7 באוקטובר, ומאז כבר 11 חודשים נמצא בשבי חמאס.
נמרוד שלי נחטף בגלל מדיניות כושלת ומפקירה של הממשלה והעומד בראשה במשך שנים רבות. מדיניות שטיפחה את חמאס והביאה אותו לממדים מפלצתיים, ארגון מרצחים שהחליט בשעת כושר, כשהחברה הישראלית מוחלשת ומפולגת, להמיט עלינו אסון שכמותו לא ידענו מעולם. ההבנה כי משהו לא טוב עומד לקרות קיננה בלבבות רבים מאז שנבחרה הממשלה הנוכחית, בעלת האידאלים המשיחיים, והחלה להעביר חוקים שנוגדים את רוח הדמוקרטיה, חופש הביטוי והיצירה. בעקבותיהם הגיעה תקופת המחאה, שהראתה עד כמה העם שלנו מפולג ומסוכסך.
תחושות הפילוג והשנאה, שקיבלו עידוד של מדיניות הממשלה, התפוצצו לכולנו בפרצוף ב-7 באוקטובר. חמאס זיהה את החולשה וההתפוררות והרים את ראשו. התקיף, רצח, אנס, השחית וצילק נפשות רבות. את גודל האסון ייקח לנו זמן רב להבין ולעכל. אנחנו עדיין בתוך האירוע שלצערנו טרם הסתיים. אבל מה שכבר ברור הוא שאירועי 7 באוקטובר הראו לנו עד כמה פגיעים היינו, מטרה שהפגיעה בה הייתה רק עניין של זמן. הפצע שנוצר כל כך עמוק והוא משותף לכל החברה הישראלית. אין כמעט אדם אחד שהכאב והצער לא נגעו בו.
מעולם לא העליתי על דעתי שזה יגיע אליי וייגע במקום כל כך אישי ורגיש. שבני האהוב יילקח בניגוד לרצונו אל מקום חשוך ומסוכן, ללא וודאות או שליטה על חייו, ושאנחנו, משפחתו, ניפול אל תוך תהום עמוקה של צער ויגון. התעוררנו למציאות של חברה פצועה שעדיין לא יכולה ללקק את פצעיה כל עוד ישנם אזרחים, אנשים טובים, שנמצאים בשבי. ואנחנו כחברה חייבים להצילם. רק לאחר שזה יקרה נוכל, בעזרת מנהיגות אחראית שרואה את טובת הציבור מעל לשיקולים האישיים, להתחיל תהליך של איסוף השברים ושיקום.
במהלך המסע המטלטל הזה פגשנו המון אנשים נפלאים עם לב רחב. אנשים חפצי חיים, בעלי רוח חופשית, עם נתינה, שהראו לנו מהן סולידריות ועזרה הדדית כנה ואמיתית. אנשים רבים שמרגישים צורך עז להיות איתנו בהפגנות ובצעדות, שיוצאים לרחובות לזעוק יחד איתנו במטרה להשפיע ולשכנע את מקבלי ההחלטות לעשות את הדבר המתחייב: חתימה על עסקה שתביא לשחרור אהובינו, החיים לשיקום והחללים לקבורה מכובדת.
התמיכה הציבורית היא הכרחית במציאות של ממשלה המנותקת מרצון הציבור וטובתו. אני מוקירה את כל האנשים הנהדרים שהולכים איתנו יחד, ובעיניי זוהי המשמעות האמיתית של המילים "ביחד ננצח". אני יודעת שזה קשה ומתיש לצאת לרחובות מדי יום בחום הכבד, אבל אין לנו כחברה ברירה אחרת. זהו מאבק על עתיד מדינת ישראל. זהו המאבק הכי נכון והכי צודק. עמוק בפנים יש בי תקווה ואמונה שנשיג את יהבנו ונזכה לימים טובים יותר.
במהלך המסע המטלטל הזה פגשנו המון אנשים נפלאים שיוצאים לרחובות לזעוק יחד איתנו במטרה לשכנע את מקבלי ההחלטות לעשות את הדבר המתחייב: חתימה על עסקה שתביא לשחרור אהובינו.
אתם, האזרחים, כותבים היום את ההיסטוריה | שרון שרעבי / אחיהם של יוסי ז"ל ושל אלי שרעבי
כבר 11 חודשים ש"עדיין לא הבשילו התנאים" בין ישראל לחמאס כדי לסכם על מתווה להצלת חיים. המרתון בעיצומו בלי היכולת לראות את קו הסיום. השאירו את הפוליטיקה בבית ובואו לזעוק איתנו
אזרחי ישראל זועקים כבר 11 חודשים כדי להשיב חטופים משבי חמאס.
כבר 11 חודשים ש"עדיין לא הבשילו התנאים" בין ישראל לחמאס כדי לסכם על מתווה להצלת חיים.
המרתון עדיין בעיצומו מבלי היכולת לדעת ולראות את קו הסיום.
החשיבות של ממשלת ישראל יחד עם גורמי ביטחון לאחיזה בציר פילדלפי היא אכן חשובה, אך אינה עומדת באיזון אל מול מבחן המוסר בנטישת 101 חטופים שנמקים עדיין בשבי חמאס.
אני קורא לאזרחי ישראל מימין ומשמאל, השאירו את הפוליטיקה בבית, ובואו לזעוק יחד איתנו למען השבת החטופים בלבד, כדי לדאוג לעתידה ולגורלה של מדינת ישראל.
אתם, אזרחים יקרים, כותבים היום את השורות הכי חשובות בהיסטוריה של העם היהודי, ובהן ייכתב שהצלתם חיים והשבתם חללים ממחוזות התופת של אויבנו.
כשהלב הוא אחד, אף אחד לא יעצור אותנו.
בעזרת השם, שנזכה לבשורות טובות בקרוב, אמן!
החטופים הפכו לכלי במשחק האכזרי ביותר | עפרי ביבס / אחותו של ירדן ביבס
כרמל, אלכס, עדן, אורי, אלמוג והירש שרדו פציעות מיום החטיפה, שרדו 11 חודשי שבי ועינויים ולבסוף נרצחו בדם קר. הם לא היו הראשונים. אם לא תהיה עסקה עכשיו, הם גם לא יהיו האחרונים
היום ה-336. זה אחד השבועות הקשים ביותר שידעתי מאז 7 באוקטובר.
כבר בפעם הראשונה שחברי הקבינט נפגשו איתנו, משפחות החטופים, וגם בחודשים הארוכים לאחר מכן, כשנאמר לנו שוב ושוב שרק לחץ צבאי יביא לעסקה, חזרתי ושאלתי: "איך תבטיחו שהלחץ הצבאי לא ידחוק את השובים להרוג את החטופים?" הבטיחו לנו ששומרים עליהם כי הם קלפים חשובים עבורם למשא ומתן. אח שלי, שירי, אריאל וכפיר ושאר החטופים, החיים והחללים, הפכו לכלי משחק במשחק האכזרי ביותר.
השבוע החשש הזה התממש. שישה חטופים נרצחו בירייה כאשר השובים שלהם שמעו את כוחות צה"ל מתקרבים. כרמל, אלכס, עדן, אורי, אלמוג והירש, שרדו פציעות מיום החטיפה, שרדו 11 חודשי שבי ועינויים ולבסוף נרצחו בדם קר. הם לא היו הראשונים. 21 חטופים נוספים נחטפו בחיים ונהרגו בשבי כתוצאה מפעילות צבאית או נרצחו כתוצאה מלחץ על השובים שלהם.
בבוקר הידיעה ביקשתי מכל אחד מהם סליחה ושמעתי עוד רבים מסביבי שביקשו. סליחה שלא הצלחנו להציל אתכם בזמן, סליחה שלא הצלחנו להחזיר אתכם בחיים אל המשפחות שחיכו לכם כל כך. הפעם, גם ראש הממשלה ביקש סליחה. זו סליחה קרה, סליחה מנותקת מרגש ומעל הכל, סליחה ריקה מתוכן. כי סליחה אמיתית משמעותה גם לקיחת אחריות על טעות והתחייבות לפעול בדרך שונה.
אבל ראש הממשלה המשיך ואמר כי לא יצא מציר פילדלפי ולא יסכים לסיום המלחמה.
ואם יש ציר פילדלפי, אין עסקה.
ואם אין עסקה, חטופים נוספים יירצחו.
להמשיך באותה הדרך זאת הפקרה והקרבה של החטופים החיים וסיכול כל סיכוי להבאת החללים לקבורה ראויה. בשבוע האחרון אני שומעת את המשפחות האבלות על יקיריהן והמילים שלהן הן המילים שלי. אני כמעט יכולה לדמיין לעצמי את הדפיקה בדלת, את הזעקה למשמע הבשורה, את תחושת הצער והסליחה שלא הצלחתי להחזיר אותם. חובתנו לוודא שמותם וזכרם של השישה יהיה עסקה. חובתנו לוודא שפרק ההפקרה מסתיים. חייב להיות סוף אחר שבו החטופים החיים יחזרו לחיבוק ולשיקום והחללים יובאו לקבורה ראויה. רק אז המדינה תוכל לחזור לנשום.
ביום שבת נאמתי בבגין, התרגשתי לראות את המוני האנשים שיצאו לרחוב. נעצבתי שזה קרה רק עכשיו. יום למחרת דיברתי בעצרת צנועה בגולן ועליתי לדבר אחרי איילת גולדין, אחותו של סגן הדר ז"ל. הרגשתי צורך לבקש גם ממנה סליחה. סליחה שלא לקחתי חלק במאבק "שלהם". מאבק ארוך של עשר שנים. עכשיו אני יודעת עד כמה הוא כואב ומתיש ומייאש. איילת סיימה ואמרה שלא תוותר לעולם על אחיה. גם אני לא אוותר על המשפחה שלי. אני רק מקווה שלא נצטרך להיאבק גם עוד עשר שנים.
זה לא מאבק של משפחות החטופים. זה מאבק שלנו כחברה שמנסה לשמר ולהגן על ערכיה הבסיסיים ביותר.בשביל זה אנחנו צריכים את כולם. אז צאו להפגין, צאו לזעוק, עד שכולם יהיו בבית. זה הבית המשותף וגם העתיד של כולנו.
