איתמר ברנע הלך לעולמו ביום רביעי. מי שהיה הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, שהיה מעורב באיתור נעדרים ואף זכה להביא לקבורה את הנווט הנעדר, ערן כהן, כיהן בשנים האחרונות כחבר בוועדת ההיגוי המקצועית וכפסיכולוג הראשי בנט"ל, נפגעי טראומה לאומית.
אבל ברנע היה קודם כל טייס פנטום. לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים נפל מטוסו בגזרה הסורית. הוא והנווט, גיל הרן, נטשו את המטוס ונורו בתותחים כשהם עוד על מצנחיהם. הרן נהרג, איתמר נפצע קשה. כשהובלו בטנדר לדמשק, הושלכה גופתו של הרן על גופו הפצוע של ברנע. 50 שנה אחרי, סיפר ברנע כי התחושה של גופתו של הרן על גופו מלווה אותו עד היום.
"50 שנה אני מרגיש את משקל גופו על החזה שלי", אמר, מניח יד על החזה, קרוב ללב. הוא התכוון לכובד משקלה של האשמה על כך שהכניס את הרן לקרב אוויר שממנו לא חזר.
בשפה של היום, היינו אומרים שהוא לקח אחריות. מבלי שהתבקש, מבלי שאיש ראה בו אשם.
כאשר חזר לאחר שמונה חודשים מהשבי עם ריאה אחת ולאחר עינויים קשים, ידעו כולם שזה איתמר אחר. כבר לא הצעיר השובב, יפה הבלורית והתואר, הטייס המצטיין והפרוע. ברנע הבין שחייו השתנו לבלי היכר והתאים עצמו אליהם
כאשר חזר לאחר שמונה חודשים מהשבי עם ריאה אחת ולאחר עינויים קשים, ידעו כולם שזה איתמר אחר. כבר לא הצעיר השובב, יפה הבלורית והתואר, הטייס המצטיין והפרוע. ברנע הבין שחייו השתנו לבלי היכר והתאים עצמו אליהם. לאחר תקופה של התבודדות והתבוננות פנימית, בחר ללמוד פסיכולוגיה מתוך כוונה לסייע ככל שניתן לאנשים שנקלעו למשברים נפשיים.
וכך היה. ברנע, איש עדין נפש, קשוב ורגיש, הקדיש את חייו לסייע לנפגעי טראומה. בשונה ממרבית הפסיכולוגים, ד"ר ברנע ידע על גופו מהי טראומה נפשית. הוא חי בין העולמות, הפרטי והמקצועי, מחובר לעצמו ולמטופליו בקשר נדיר ברגישותו ובהבנתו את רזי הנפש.
לא הייתי רוצה לכתוב כאן משהו לא מדויק, כי לאיתמר מגיע שידייקו אותו ואיתו. אבל נדמה לי שהשנה האחרונה, מאז 7 באוקטובר, הייתה קשה עבורו במיוחד. אולי כמו להרבה פדויי שבי שחווים שוב על בשרם את הטראומה האישית, ואולי גם מתוך הבנתו המקצועית לכמה עזרה נפשית תזדקק המדינה הפצועה הזאת, ובעיקר אלפי פגועי הנפש שיחזרו ממנהרות חמאס ומאזורי הקרבות בעזה.
זה מה שכתב לי כבר ב-28 באוקטובר: "ליוויתי את משפחות השבויים והנעדרים כולם לאורך כל השנים. תמיד, מה שהם ביקשו ביום הראשון זה מה שהם קיבלו בסוף, ולכן מוטב לעשות זאת במיידי. רון ארד התחנן שלא יחמיצו את האפשרות לשחררו והעיכוב במשא ומתן גרם לזה שהוא נחטף בלבנון ונעלם. האסון שיהיה לנו לדראון עולם הוא אם החטופים כולם לא יחזרו בגלל העיכוב של המשא ומתן".
ואולי רצח ששת השבויים לפני שבוע, שעות ספורות לפני שחולצו גופותיהם על ידי צה"ל, הכביד עוד יותר על לבו. עד שנדם.
•••
יו"ר ש"ס לא צריך שילחצו עליו. כבר ביוני הוא הביע תמיכה בעסקת חטופים. בהודעה של ש"ס נכתב אז: "הסיעה החליטה על תמיכה מלאה בהצעה הישראלית, שיש בה צעדים מרחיקי לכת למען השבת החטופים וקיום מצוות פדיון שבויים". אלא שלאט-לאט מחלחלת ההבנה בקרב משפחות החטופים ותומכי העסקה שהודעת תמיכה אינה מספיקה, ואוהל אבלים הוקם השבוע תחת ביתו של יו"ר ש"ס, אריה דרעי. מוקדי הפגנות היו גם מול ביתם של שרי הליכוד, ישראל כ"ץ, יואב קיש, מיקי זוהר ורון דרמר, רק שמהם אין שום ציפיות.
דרעי, אם היה מחליט, יכול תוך דקות לסובב את הספינה. כל מה שהוא צריך לעשות, זה להגיד לנתניהו את מה שסמוטריץ', בן גביר וסטרוק אומרים לו. דרעי, וגפני בעקבותיו, היו יכולים להגיד לנתניהו שאם לא יבצע עסקת חטופים – הם מפרקים את הממשלה.
השבוע, בוועדת הכספים, תקפה ח"כ נעמה לזימי את גפני והאשימה אותו בהפקרת החטופים. במונולוג שצריך היה להישמע מעל כל במה, היא פנתה לגפני ואמרה: "מה יהודי בלהפקיר את האזרחים שלנו? אתם, המפלגות החרדיות, הייתם צריכים להיות משקל הנגד ללאומנות המשיחית שמקדשת מוות. הדם הוא גם על הידיים שלכם".
גפני שתק. ראשו היה מורכן ועיניו מושפלות. לא זכור לי מתי היה גפני כל כך מבויש ונטול מילים.
•••
אבל זה לא יקרה. למרות שדרעי סבור שהמדיניות הנוכחית של אובססיית פילדלפי על חשבון חיי החטופים היא מזעזעת. למרות שהוא חושב שזה עוול מוסרי אבל גם שגיאה אסטרטגית, כי לדעתו איראן וחיזבאללה חשובים פי כמה משקיעה בביצה העזתית. את דרעי נתניהו לא הצליח לשכנע, כפי שהצליח לשכנע את הימין, שציר פילדלפי חשוב כמו הכור בדימונה.
זה לא יקרה, כי דרעי לא מה שהיה. נכון, יש לו ביקורת קשה, הוא חושב שאין לממשלה הזאת "סיעתא דשמיא", הנה, תראו את האסונות שפוקדים אותנו מאז עלייתה. נראה שהוא אפילו מסכים עם הטענה שהרב עובדיה יוסף היה פוסק לשחרר את החטופים ואף יוצא למענם פומבית.
אבל דרעי השתנה. הוא כבר לא המבוגר האחראי שבכל הצמתים החשובים של המדינה הכריע בחדות ובאומץ. מאז מותו של אחיו, הרב יהודה דרעי, הוא נמצא בהלך רוח דיכאוני, מסוגר בבית
אבל דרעי השתנה. הוא כבר לא המבוגר האחראי שבכל הצמתים החשובים של המדינה הכריע בחדות ובאומץ. מאז מותו של אחיו, הרב יהודה דרעי, הוא נמצא בהלך רוח דיכאוני, מסוגר בבית. הכנסת לא מעניינת אותו, אין כמעט דיוני קבינט, ואת קבינט המלחמה, שעליו הייתה גאוותו – פירקו. יש לו בעיות עם מועצת החכמים, רשת החינוך שלו קורסת ובן גביר מצליח לשגע אותו.
אבל לפרק את הממשלה? הם הרי לא מפרקים את הממשלה למרות שאין חוק גיוס, למרות שמקצצים להם בתקציבי ישיבות ואפילו את חוק הרבנים שדרעי רצה לא העבירו. מה כבר ש"ס השיגה בקואליציה? תראו את הישגיו של בן גביר, שלא מפסיק לאיים.
אבל דרעי לא ילך לבחירות כשמאשימים אותו בהפלת ממשלת ימין. הטראומה של הצבעתו בעד הסכמי אוסלו מלווה אותו עד היום, ובציבור שלו יש יותר תומכים של ביבי מאשר בליכוד.
זה לא יקרה, גם אם יגידו לדרעי שכשהוא יגיע לעולם הבא, הקב"ה יגיד לו: אתה ידעת שפילדלפי זה ספין שנועד לתרץ למה ביבי מונע עסקה שתפיל את הממשלה. אתה ידעת שקול דמי אחיך צועק אליך ממנהרות עזה. זה היה הרגע של חייך. ומה אתה עשית, הרב דרעי, פעלת או דממת?
