1. בשמחת תורה ב-7 באוקטובר יאיר שרקי העיר אותי בשמונה וחצי בבוקר. היינו בצפון בחג, והוא דפק על דלת חדרי ואמר לי: חנוך, קום. פרצה מלחמה. הלכנו לסלון והדלקנו טלוויזיה. הפריים הראשון שראיתי היה של אותה טויוטה עם מחבלים בכיכר בשדרות. כמו רבים, גם אני הבנתי ברגע הזה שמדובר באירוע אחר לגמרי. לא רק בגלל הימצאות המחבלים בתוך העיר, אלא גם בגלל הנחת שבה הם התנהלו בסרטון: הם לא מיהרו, לא חששו, ובוודאי שלא היו במנוסה.
טורים קודמים של חנוך דאום:
שעה לאחר מכן דפק על דלת חדרי יובל. אח שכול. אחיו נהרג בצוק איתן. זה כמובן לא עצר בעדו מלקפוץ עם חבריו מהיחידה לדרום באותו בוקר, שם היו חודשים בלחימה חודשים. הוא הביא לי את נשק כיתת הכוננות שלו, כדי שאצטרף לשמירה על הקיבוץ שבו נפַשנו. המחשבה הייתה שהנה, עוד רגע כוח רדואן מצטרף לנוח'בות. הוא הדריך אותי בקצרה על הנשק, ומרגע זה לחודש ימים הייתי בכיתת כוננות בצפון.
2. בליל 11 באוקטובר, כשישראל כמעט תקפה בלבנון, הוקפצתי עם כיתת הכוננות. התושבים התבקשו להיכנס למקלטים ואנחנו לעמדות. אמרו לנו שיש מתקפת כטב"מים של חיזבאללה. אני התבקשתי לעלות לגג של מבנה ולירות אם אראה משהו חשוד. עליתי על הגג. הבטתי לשמיים. זה היה ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר, הכל היה אפשרי. בהחלט ראיתי בעיני רוחי מתקפה אדירת ממדים של חיזבאללה.
אני על הגג. חושך מוחלט. ואני זוכר שהיה לי איזה הבזק של הבנה לפתע: זה גורלנו. מה שחשבנו ששייך לעבר - אומה הנלחמת על קיומה מול כוחות שמאיימים בפועל להשמידה - לא באמת ייגמר בקרוב. אנחנו לא חזקים כמו שחשבנו. לא חסינים כמו שחשבנו. גם לא חכמים כמו שחשבנו.
רגע לפני שמחת תורה עוד דאגתי מכך שאני שמן. הייתי מצוברח כי היינו באמצע צילומים לסדרה שלי ולא אהבתי את הצמיגים. והנה, פתאום אני על גג עם נשק של אח שכול שיצא לעזה, מחפש איומים בשמיים, ותוהה מה בכלל יישאר ממה שדאגנו לו פעם. מה ייוותר מהעולם שהיה.
3. דולב ואודיה סויסה ז"ל היו ברכב עם שתי בנותיהם בשדרות. ילדות מתוקות בנות שש ושלוש. המחבלים ירו ברכבם. משפחת סויסה יצאה מהרכב כדי להימלט. מחבל התקרב ווידא הריגה בדולב. בתו הסתובבה לבד לאחר שראתה זאת בעיניה. אודיה הצליחה לאסוף אותה לרכב ולברוח עם הבנות. באופן טבעי היא נסעה לתחנת המשטרה. היא לא ידעה שהמקום שורץ מחבלים. שם נרצחה גם היא בדם קר. כעת הבנות לבדן ברכב, מבינות מה איבדו, מה קרה. שני אנשים במדים מגיעים לחלצן, ואחת הבנות שואלת אותם שאלה שכל מי שצפה בסרטון לא ישכח לעולם.
תחשבו על הרגע, תשהו בו: ילדה בת שש רואה חמושים מתקרבים אחרי שאביה ואמה נרצחו מול עיניה. גופת אמה במושב הקדמי. אחותה והיא ישבו ככה באוטו דקות ארוכות. כעת דמויות מתקרבות והיא מגוננת על אחותה בת השלוש ואומרת: לא, בבקשה לא.
היא שומעת לפתע עברית ושואלת: "אתם של ישראל? תיקחו אותנו". איש ביטחון אחד מחזיק את אחותה הקטנה על ידיו, היא הולכת לבדה אחריהם למקום בטוח. גופת האם נותרת ברכב.
4. ליאם אור, הנער שנחטף ממיטתו וחזר בעסקה אחרי 54 ימים במנהרה חשוכה, סיפר שמה שהיה הכי קשה לו בעזה היה כשנרדם וחלם שהוא פוגש את אמא שלו ומתחבק איתה. ואז היה מתעורר, רואה את הפלורוסנט של המנהרה ומבין שזה לא קרה. אנדריי קוזלוב, החטוף ששוחרר במבצע ארנון, סיפר שהיה צריך לאכול כשידיו קשורות. לצערי שמעתי דברים נוספים שלא פורסמו, על מאורעות השבת ההיא ובכלל.
צריך להבין: ב-7 באוקטובר פגשנו את הרוע. עמדנו מולו. לא היה לנו מפגש כזה מאז השואה. גם ביום כיפור הייתה מלחמה והופתענו, אבל לא פגשנו את הרוע באופן כזה מוחשי. פיזי.
זה מפגש משנה חיים. אף אחד מאיתנו לא יהיה האדם שהיה. משהו עמוק נשבר. עוד נקום ונבנה ונצמח, אבל מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
כמו שאמר לי מח"ט שפגשתי בעזה: "זה היה אירוע תנ"כי בעולם של רשתות חברתיות".
5. ב-7 באוקטובר לא הייתה מדינה, אבל היה עם. לא היה צבא, אבל היו חיילים.
את אחד החיילים שהיו והתייצבו מול הזוועה פגשתי בשיקום, כשיצא מטיפול נמרץ. חייל ביחידה מסווגת. הוא נפצע אנוש בקרב באחד יישובי העוטף. במשך שעות ארוכות דימם עם עוד חבר ולא היה מי שיבוא לפנותם. הם חשבו שידממו למוות. השאירו בסלולרי סרטוני פרידה קורעי לב, אבל גם מצחיקים. כשהגיע לבית החולים בין חיים למוות, קיבל חומרי הרדמה לווריד. לא ואליום. דברים חזקים בהרבה. בגלל הטשטוש, בגלל התפקיד שלו בצבא וגם בגלל מה שראו עיניו בשעות הקרב, הוא הגיע למסקנה שהיישוב שבו נלחם נכבש על ידי חמאס והוא כעת בבית חולים בחאן-יונס. בכוחות שכמעט לא נותרו בו, החל להתנגד לטיפול. ניסו להרגיע אותו, אבל הוא סיפר לי שהדברים שאמרו לו כדי שיירגע נשמעו לו בדיוק כמו מה שהיו אומרים לו מחבלים בחאן-יונס כדי שידבר. בסופו של דבר, הוא צעק שיתמסר לטיפול רק אם יביאו לו חבר מסוים מהצוות. החבר הוקפץ מהשטח, ורק אז הוא נרגע ושיתף פעולה עם הטיפול.
הסיפור הזה הוא סיפורם של לוחמים רבים שהבינו ביומיים הראשונים שכל מה שאמרו להם שלא יקרה שוב - שהם ימצאו עצמם לבד בחזית, בלי תגבורת ובלי עזרה, כמו לוחמים במלחמת העצמאות - דווקא כן קרה. לוחם אחר, שברוך השם התאושש והתחתן לאחרונה, סיפר לי שמצא עצמו ביער בדרום עם עוד שני חברים שאסף, נלחמים בשישה מחבלים. לא היה את מי להזעיק. לא היה עם מי לדבר. הוא נפצע ברגלו ולא רצה לזעוק את כאבו כדי שלא תיפול רוח חבריו, אז הוא נשך את שיניו בעוצמה, עד ששתיים מהן נשברו.
6. כאשר היו שואלים את חיים גורי לשלומו, היה עונה: שלומי כשלום עמי. בשנה הזו כולנו נהיינו חיים גורי. שלומנו באמת רע יותר, כנגזרת לשלום האומה, לשלום המולדת. אנחנו לא מסוגלים לשמוח באמת כשקול אחינו ואחיותינו זועק אלינו מן המנהרות. כשילדינו היפים נופלים בשדה הקרב. כשחבל ארץ יפהפה מפונה מאדם וערינו שממה. ומעל לכל אלה, אנחנו נדהמים לגלות שהעולם שוכח. אנחנו הותקפנו באכזריות, יורים על ילדינו כבר שנה משבע גזרות, ואיכשהו אנחנו אשמים. ואני מבקש לגייס אתכם במשהו שיעזור לכם להתמודד עם חוסר הצדק הנורא והמתסכל הזה: העובדה שהעולם מתכחש לטבח ולפוגרום שהחלו את האירועים היא כה מובהקת, כה זועקת וכה לא הגונה, עד שיש איזו הבנה פנימית שמתחדדת בנפש שאומרת: אם אין אני לי, מי לי.
אתם מבינים? כל עוד אתה מרגיש שיש דיון הגון, אתה מנסה לשכנע. אבל מרגע שטחו עיני העולם מלראות טבח ששודר בלייב בפייסבוק, מרגע שהעולם מתעלם מזוועות שצולמו מכל זווית, אין לך אלא להתכנס פנימה, לזכור היטב מה המצפן הפנימי שלך, לפעול כדי להגן על גורלך ולדעת כי בסוף, אתה בצד הנכון של ההיסטוריה. הכלבים ינבחו והשיירה תעבור, אבל אנחנו את ההכרעה המובהקת, את מבקשי רעתנו, נהיה חייבים להשיג.
את המערכה הזו חייבים להכריע מסיבה פשוטה: מה קורה כשאויבינו חושבים שאנחנו חלשים, כבר ראינו. הם לא מרחמים על איש. הם עוברים בית-בית. מגדול ועד קטון. בוזזים ואונסים וחוטפים. לוקחים זקנות וילדים. חוטפים גם תינוקות.
והברירות בשכונה הזו הן שתיים: להרוג את הרעים בשדה הקרב - או להירצח על ידם באכזריות בבתינו אנו.
7. שני הילדים הגדולים שלי נמצאים בשירות קבע משמעותי. הם לא יכולים לספר לי כמעט דבר על מה שהם עושים, אבל אבא מרגיש את ילדיו. כשהם בעשייה אינטנסיבית ודרמטית, אני יודע. כשהם ברגעי הכרעה, אני מבין. בשיא הלחימה היו לי חמישה אחיינים בעזה. הם אנשים צעירים שאיבדו הרבה יותר חברים ממה שאני איבדתי בגילי המופלג. סמג"ד מגולני הראה לי קבוצת וואטסאפ שהייתה לו: מתוך 15 חברים בה, 11 נהרגו. בלתי נתפס.
ובאגף השיקום פגשתי את אמיתי ארגמן, שנפצע בבית-חאנון. אמיתי קטוע שתי רגליו וחשבתי מהם חייו, מה יהא עליהם. והנה, חודשים לאחר מכן, כבר מתאימים לו פרוטזות בחו"ל, הוא משחק טניס כיסאות גלגלים ומלא חלומות לעתיד ורוח טובה.
יש לי עשרות פצועי מלחמה באנשי קשר, חבר'ה שפגשתי בבתי החולים ואני מנסה לעקוב אחר ההתקדמות שלהם, גיבורים שנכנסו לי ללב. יש בהם מקרים אופטימיים ומעוררי השראה רבים כל כך.
אבל יש גם מקרים אחרים. פצועי ראש שהייתה תקווה שיחזרו לעצמם, אבל זה לא קורה; לוחם שאיבד את ראייתו והייתה מחשבה שהראייה תחזור, אבל היא נגוזה; ועוד סיבוכים וקשיים ומאבקים שלא נגמרים של לוחמים מול גופם, מול עצמם, מול גורלם המר. אנשים שיצאו בריאים ומלאי חיוּת לקרב, וחזרו שברי כלי.
אני נשבע לא לתת להם להישכח. לא לתת להם להישאר מאחור.
8. באופן אישי היו לי שתי ברירות אחרי האסון הנורא: או לשקוע לגמרי, או להיכנס ל-200 אחוז עשייה. לא באמת הייתה אפשרות אמצע כזו, להמשיך בשגרה לצד הזוועות. אני מכיר את עצמי. בחרתי באפשרות השנייה. אני רוצה לתאר בקצרה את הפעילות לא בשביל להתהדר בה, סהדי במרומים שלא; אלא כדי לקדם אותה עוד קצת גם בפלטפורמה הזו: מהר מאוד אחרי 7 באוקטובר הבנתי שהמציאות שבה יש כ-300 אלף ישראלים בצו 8 לא תחזיק מעמד אם לא תהיה התגייסות אמיתית לתמוך באנשים האלה, שיצאו לסכן נפשם עבור המולדת. חשבתי שזה עניין מוסרי אבל גם ביטחוני: אם מילואימניקים שעזבו עסק ומשפחות ומשרות יחזרו אחרי שאיבדו חברים וראו זוועות - ויגלו שעסקיהם קמלו, או שאיבדו את עבודתם ובאופן כללי נשארו מאחור, הם לא יבואו בפעם הבאה.
אלה אנשים שהמשימה הביטחונית מונחת על כתפיהם. המעט שניתן לעשות זה לעזור להם. אז מה שעשינו זה שאפרת ואני הקמנו חמ"ל, ואלינו הצטרפו מתנדבות צדיקות ומסורות. יש לנו אתר שמקדם עסקים של מילואימניקים. המטרה היא שכל אדם שזקוק להנדימן או נגר, מחפש מסעדה, צריך לקנות מתנה או כל שירות אחר, ייכנס לאתר ויעשה זאת מעסק של מילואימניק. יש כ-3,000 עסקים רשומים באתר, זו רשימה מתעדכנת שעוברת סינון קפדני. יש גם כמה מאות עסקים של נשות מילואימניקים, כי גם הן מתקשות להחזיק את העסק וגם להן מגיעה תמיכה.
בנוסף, יש לנו מתנדבות שעוסקות בפתרון בעיות שיש ללוחמים עקב השירות. סטודנטים שמרגישים שנעשה להם עוול, בעיות מול עיריות, קושי לממש מענקים ומה לא. יש עורכי דין שנותנים בהתנדבות ייעוץ משפטי. כן, וגם כאן, יש את הרגע הזה ש"חנוך דאום מתקשר" לחברת גז שניתקה משפחה מהגז בגלל איחור זעיר, כי הבעל בעזה והאישה לבד עם הילדים ופיספסה את ההודעה, וכעת אין לה גם עם מה לבשל. חבל שזה לא קורה בלעדיי, אבל לפעמים כשמעורב איש עם עוקבים ותהודה, דברים מסתדרים מאוד מהר.
לא מיותר לציין שהחוויה הכללית היא טובה. ראשי המשק, אנשי העסקים וגם גורמים בירוקרטיים כן מבינים את גודל השעה. אציין למשל את השיקום הצבאי, שמתמודד עם אירוע שלא היה כדוגמתו. הפצועים שלנו, שהם בעיניי האתגר הגדול לעשור הבא, מחובקים ומוחזקים באופן מעורר הערכה. יש תקלות, אבל לומדים מהר ומתקנים.
עוד דבר שאנחנו עושים בחמ"ל, זה לעזור לכאלה ששירתו כ-200 יום ואין להם עבודה. הם נשארו מאחור, הפסידו משרות שהיו מועמדים אליהן, ואנחנו פונים באופן יזום למנהלי כוח אדם ומגייסים. זה תהליך לא פשוט וסיזיפי, מה גם שרבים מהם ללא ניסיון, אבל גם פה, בזכות מתנדבות שמכירות היטב את עולם הגיוס, יש הישגים מרגשים.
הבקשה שלי לכל מי שקורא כעת שורות אלה היא לעזור: להיכנס לאתר ולחפש מה לקנות. אם אתה מעסיק שצריך עובדים, יש באתר גם דרך להשאיר הודעה ולקבל רשימת מועמדים שהם הטובים ביותר שיש.
רק ביחד ננצח. במאמץ משותף.
9. ישראל מוכת צער ויגון. התחושה היא כי אין בית שאין בו מת. כל ישראלי הכיר נופלים. אני מכיר קבוצות תמיכה ונחשף אליהן, ודרך זה מבין את עומק השבר. יש קבוצה לאלמנות בהיריון, יש קבוצה ליתומים שאיבדו גם אב וגם אם, יש קבוצה לחטופים ששבו אבל בני משפחתם נותרו מאחור, יש פוסט-טראומטיים ויש כאב ללא גבול.
סיפר לי לוחם שהיה בקרבות רבים ועלומים, אחד שבאמת ראה הכל מהכל, שבלידה של בתו ראה דם, ולפתע היה לו פלשבק כאילו הוא בעזה. הוא יצא מחדר הלידה במהירות כדי להירגע. תצטרכו להאמין לי: מדובר בלוחם עז נפש, שעשה ועושה דברים שגם בסרטי מלחמה לא רואים. אבל הנה, ברגע משפחתי ואישי כל כך, משהו מכל המראות יצא החוצה והציף את הכאב.
10. הילדים שלנו איבדו חברים רבים מספור. גם בחלוננו הקיש המוות. חגי דאום, בן דוד שני שלי, איבד את חתנו, גבריאל שני ז"ל. גברי היה נשוי ליובל המקסימה, והיה קצין נערץ. הוא נהרג ב-30 בינואר בדרום רצועת עזה. היה בן 28 במותו. חגי סיפר לי שלגברי ויובל הייתה זוגיות מדהימה. כשנהרג הותיר אחריו את צור ורווה הקטנים ופרי בטן. יובל אלמנתו ילדה לו בת שלא תזכה להכיר את אבא.
אורלי, בת דודתי האהובה שלי, איבדה את חתנה, ליאור סיון ז"ל. ליאור היה קצין שריון במילואים. אדם שמח ומשמח. הוא הותיר אחריו את ליאב, אשתו המתוקה, ואת טל, בנו הקטן. גם ליאב ילדה לאחר מותו בת נוספת, שאותה לא יכיר. ליאב וליאור בדיוק בנו בית חדש, ואליו נכנסה כעת ליאב לבדה.
גם היישוב שבו אני גר איבד בנים ובנות: אריאל וולפסטל ז"ל, קצין שריון שנהרג בקרב בעזה. אלמנתו ילדה לו בן לאחר מותו; נחמן הרץ ז״ל, בחור חרדי שבחר להתגייס ולתרום, נהרג בעת שירות מילואים בצפון; דוד שורץ ז"ל נהרג בעזה; ורינת זגדון ז"ל נרצחה בנובה. יישוב קטן וכל כך הרבה כאב ואבידות.
4 צפייה בגלריה
סריקות בחום הים אחרי טבעת הנישואים של אלמנתו של איתי מורנו ז"ל. עם ישראל הפך את החוף עד שהטבעת נמצאה
אני חושב הרבה גם על נוה לקס ואיתי מורנו ז"ל. נוה לקס, לוחם סיירת מטכ"ל, נהרג בבארי. הוא נלחם שם משעות הבוקר כמו אריה, טיהר בית אחר בית. בארבע אחה"צ נורה על ידי מחבל שהמתין לו בגרם מדרגות. נוה היה כמה פעמים בביתי, ובגלל שאני אובססיבי, התעלקתי עליו תמיד עם שאלות על היחידה. היה ילד צנוע ומתוק. איתי מורנו, אחיינו של גיבור ישראל עמנואל מורנו ז"ל, למד בכיתה של הבן שלי. איתי היה לוחם מגלן שנפל בקרב. גם אותו פגשתי בנסיבות אלה, ילד חייכן וחמוד. אלמנתו גל איבדה לאחרונה בים את טבעת הנישואים שלה. כתבנו על כך בפייסבוק, ועם ישראל הגיע עם גלאי מתכות ובמשך שעות הפך את החוף עד שהטבעת נמצאה.
יהי זכרם של גבריאל, ליאור, איתי, נוה, אריאל, רינת, נחמן ודוד ברוך. הלוואי ונהיה ראויים לגבורתם שלהם ושל יתר הנופלים על קידוש השם, מעל 1,500 הרוגי מלכות.
"רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה.
פָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִּים וּדְמוּמִים, לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
