זה היה ברור שהימין הקיצוני בעלייה. ולמרות זאת, תוצאות הבחירות בגרמניה היו הפתעה. אירופה שהכרנו משנה את פניה. כל מדינה עם הימין שלה. בין אפור לשחור יש 50 גוונים. מפלגת ה-AfD, "אלטרנטיבה לגרמניה", נמצאת באזור שבו הגוונים הולכים ומשחירים. הפשיזם שם. על רקע שנאת ישראל בחוגי השמאל הפרוגרסיבי, באירופה כמו בארה"ב, מפלגות הימין היו יכולות להיות משקל נגד. לא ה-AfD.
לפני שנים הגיעה לארץ פראוקה פטרי. היא הייתה אז מנהיגת המפלגה. נפגשנו. "אנחנו לא אנטישמים ולא גזענים", היא אמרה לי. "אנחנו נגד הגירה. יש לנו עדיין גורמים פרו-נאציים", היא הודתה, "אבל אנחנו מנסים להיפטר מהם. הם לא מייצגים את המפלגה שאני עומדת בראשה".
היא הייתה די משכנעת. אלא שעברו חודשים לא רבים והתברר שאותם גורמים היו הרבה יותר דומיננטיים ממה שהיה נדמה לה. היא הייתה מספיק ישרה כדי לעזוב את המפלגה. ה-AfD של היום לא מנסה להיראות מתונה.
1 צפייה בגלריה
גרמניה הפגנת ענק ברלין מול הפרלמנט נגד ימין קיצוני מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה AfD
(צילום: CHRISTIAN MANG / AFP)
גרמניה הרשמית בהחלט אוהדת לישראל, אך הרחוב הגרמני קצת פחות. יש אינספור דיווחים על אירועים אנטי-ישראליים, שבדרך כלל הם גם אנטישמיים. בדרך כלל זה מגיע מהקואליציה של השמאל הקיצוני ומהאיסלאמיסטים, ועכשיו זה גם הימין הקיצוני. בשבוע שעבר הוא קיבל כמעט 33% במדינת תורינגיה ו-30.6% בסקסוניה. המרכז הפוליטי, שמרכיב את הקואליציה שבשלטון, הולך ומאבד כוח. מדינות המערב, שהתבססו בדרך כלל על התפלגות דעות לפי עקומת גאוס (או עקומת הפעמון), מתאפיינות יותר ויותר בהתפלגות עם פעמון כפול. הרבה יותר שמאל קיצוני, הרבה יותר ימין קיצוני, עם מרכז שהולך ונחלש. כך בארה"ב וכך בחלק ממדינות אירופה.
זו בשורה רעה לדמוקרטיה: אחד המאפיינים של שמאל קיצוני וימין קיצוני הוא התבדלות. גם הימין העולה בגרמניה וגם השמאל מאוחדים בעמדה שצריך להפסיק את הסיוע לאוקראינה. המשמעות הגלובלית היא חיזוק רציני לרוסיה, ובשורה מצוינת לאיראן ולציר הרשע. זו בשורה רעה לעולם החופשי, שמסרב לראות את הסכנות הרובצות לפתחו, וזו בשורה רעה לישראל.
מי שמתנגד לסיוע לאוקראינה, מגיע להתנגדות לסיוע לישראל. זה כבר קורה: בריטניה, בשליטת הלייבור, הכריזה בשבוע שעבר על עצירת 30 סוגי משלוחי נשק לישראל. לאיטליה הייתה הצהרה דומה עוד לפני כן. ימין? שמאל? היחס לישראל דומה.
אנחנו באים לעצמנו, לא תמיד בצדק, בטענות על "תהליכים", שכביכול הופכים את ישראל לגרמניה של שנות ה-30. אלה הבלים. יש ימין קיצוני, גזעני ופשיסטי – אבל לא גדול יותר, ובדרך כלל קטן יותר, מהימין הקיצוני ברבות ממדינות אירופה
אנחנו באים לעצמנו, לא תמיד בצדק, בטענות על "תהליכים", שכביכול הופכים את ישראל לגרמניה של שנות ה-30. אלה הבלים. יש ימין קיצוני, גזעני ופשיסטי – אבל לא גדול יותר, ובדרך כלל קטן יותר, מהימין הקיצוני ברבות ממדינות אירופה. אבל יש הבדל: למדינות אירופה אין גבול עם ישות טרוריסטית, שמאיימת עליהן בהשמדה. שם, גם ללא קיום קיומי, הימין הקיצוני בעלייה מתמדת. אצלנו אין צורך לאהוד את הימין הזה, אבל אפשר להבין על איזה רקע הוא צומח.
באירופה הסיפור שונה. שם זו ההגירה, שחלקה נקלט בדרך נפלאה, וחלק אחר וכנראה גדול יותר מסרב להיקלט. ב-2004 פירסם העיתונאי הבריטי דייוויד גודהארט מאמר תחת הכותרת "אי-נחת מזרים", שעורר דיון ציבורי נרחב. בעבר, טען גודהארט, היינו חברה הומוגנית, עם ערכים משותפים, וכך זכינו לסולידריות ולמדינת רווחה. גלי ההגירה יצרו גיוון (Diversity), וככל שהוא גדל, המכנה המשותף נשחק, וגם הסולידריות.
כבר שני עשורים שזו החוויה של אירופה, שפתחה את שעריה למהגרים. עכשיו זה תוקף אותה משני כיוונים: גם המהגרים שמסרבים להשתלב, וגם הימין הקיצוני, שמזכיר לרבות ממדינות אירופה, ובעיקר לגרמניה, את הימים הרעים מהמאה שעברה.
העולם החופשי, כולל ישראל, ניצב מול אותה דילמה. איך שומרים על אתוס משותף בעידן של הגירה המונית? אין תשובות קלות. אבל נדמה שאירופה כולה משלמת מחיר גבוה על מדיניות הדלתות הפתוחות. מבחינת ישראל הבעיה כפולה. מצד אחד, שמאל קיצוני שמצטרף להפגנות השנאה של האיסלאמיסטים; מצד שני, היהודים כבר היו פעם אחת בסרט של עליית הימין הקיצוני. שנאה כפולה, ואין בה שמץ של נחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.09.24
