דבר אחד לא מסתדר לי לגמרי – ולמעשה אף פעם לא הסתדר – בסיפור חילוצה של משפחת תיבון ב-7 באוקטובר. כידוע וכפי שסופר, יצא האלוף במילואים נעם תיבון, 62, מתל-אביב באותו בוקר לכיוון קיבוץ נחל עוז, כשהוא חמוש באקדחו ובאשתו גלי בלבד, כדי להציל ולחלץ את בנו אמיר, כלתו מירי ושתי נכדותיו, כרמל וגליה בנות השנה וחצי והשלוש. אמיר ומשפחתו הסתגרו בממ"ד בחשיכה גמורה לאורך עשר שעות, בשעה שהנוח'בות יורים, רוצחים, אונסים ובוזזים סביבם באין מפריע. הודעה אחת בלבד נתנה לתיבונים שביב של תקווה בממ"ד לאורך השעות הארוכות: הודעתו של אבא נעם שהוא בדרך אליהם. והוא אכן היה.
אבל לקחו לו שמונה שעות להגיע.
זו נסיעה שאמורה לקחת כשעה וחצי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
רק שליד קיבוץ מפלסים, מוקפים מכוניות שרופות וגופות על הכביש, נתקלו נעם וגלי תיבון בשני שורדים מבועתים ממסיבת נובה, בר וליאור, שמכוניתם נוקבה בכדורים והם נמלטו ברגל. התיבונים אספו והסיעו אותם צפונה למקום מבטחים, ואז חזרו לכיוון נחל עוז, התפצלו, ונעם וחייל נוסף שהצטרף אליו עברו להילחם עם כוח מגלן שהיה בדרכו לקיבוץ. הם חיסלו מחבלים, פינו שני פצועים והחזירו גם אותם למקום מבטחים, ורק אז התפנה תיבון – שנטל לעצמו בהשאלה קסדה ונשק מאחד החיילים ההרוגים, חן בוכריס ז"ל – לחזור בפעם השלישית לכיוון נחל עוז למשפחת בנו הכלואה בממ"ד.
שמונה שעות חלפו עד למפגש עם הבן אמיר, כשתיבון נלחם בכמה חזיתות, מתעדף שוב ושוב שורדים, פצועים ולוחמים שלא הכיר, ומעכב עוד ועוד את הגעתו לקיבוץ מבלי שיהיה לו מושג אם כל עיכוב כזה לא גוזר את גורל בנו ומשפחתו.
מה – אם לצטט שורה טלוויזיונית נשכחת – אתם הייתם עושים?
"נכון שלקח לי שמונה שעות, אבל גם הייתי הראשון שהגיע לנחל עוז", נעם תיבון אומר לי עכשיו בביתו שבתל-אביב, הבית שממנו יצא עם גלי באותו בוקר להציל את בנו. הוא גבוה, ספורטיבי, נראה צעיר בהרבה מכפי גילו, ואין בכלל ספק שהוא לחלוטין האבא שהייתם רוצים לקבל ממנו הודעת "אני בדרך" בכל מקרה שבו אתם זקוקים בדחיפות לאבא שייצא לדרך.
"תראה, אני עובד לפי ערכים ועקרונות, וביום הזה עבדתי הרבה עם האינסטינקטים והניסיון שלי", מסביר תיבון את הגעתו המאוחרת. "היו כאן דילמות, אבל כשיש לך ערכים, הדילמות לא קשות. אני לא משאיר פצועים בשטח".
אבל שמונה שעות, והבן שלך בזמן הזה עשוי להיות חי או מת.
"כאשר אני לוקח את הנשק והקסדה של חן בוכריס ההרוג, באמת הייתה לי דילמה, כי הייתי כבר קילומטר מנחל עוז. אני מבין שהקיבוץ מפוצץ מחבלים, ואין לי קשר עם הבן שלי, אבל שוכב שם קצין פצוע בשם ידידיה סרור, הוא מדמם קשות מהבטן ואני יודע שאם אני משאיר אותו שם – הוא מת".
תיבון בוחר לפנות את סרור הפצוע ברכבו כל הדרך למפלסים, נותן את הרכב לגלי, שתמשיך משם עם סרור, ועקרונית אין לו עכשיו כבר דרך להגיע לקיבוץ, עד שהוא רואה לידו את האלוף במיל' ישראל זיו, שגם הוא הגיע מביתו ברכבו, "ואני אומר לו: 'קח אותי לנחל עוז’".
רק אז, מבחינת תיבון, מגיע הזמן לישורת האחרונה בדרך אל אמיר, שכאמור כלוא בממ"ד כבר שעות עם שתי בנותיו. "אני מחזיק את ידית הממ"ד ומשוחח באנגלית עם מירי, שיחות מאוד קצרות שבהן הכנו את עצמנו לאפשרות שאנחנו נמות, ושנעשה הכל כדי לנסות להציל את הילדות", אמיר תיבון, 36, משחזר. "היו יריות מטורפות על הבית, חשבנו שאנחנו הולכים למות שם. אמרנו 'אני אוהב אותך' ודברים כאלה. מה עוד יש להגיד? אתה בורר מילים במצב כזה, כי לכל מילה יש משמעות".
מה החלק הכי קשה בעשר שעות בממ"ד?
"החושך. חושך מוחלט. לא חושך של חדר חשוך, חושך גמור. יש שיר של לאונרד כהן, 'יש חרך בכל דבר, ככה האור נכנס' - אז אין. אין חרך. זה חושך מושלם. ואתה לא יכול להשתמש בטלפון כי נגמרת הבטרייה. לכן אני חושב שמי שהיה בממ"ד ב-7 באוקטובר כמונו מבין את נושא החטופים קצת אחרת. זה פשוט חושך של להיקבר בחיים. ואתה שם עם הילדים שלך, וזה קשה מאוד".
חשבת, כשהשעות חלפו, שאולי אבא שלך אולי כבר לא יגיע?
"סמכתי עליו במאה אחוז שיגיע. יש לו מילה. דאגתי שאולי פגע בו RPG או נ"ט בדרך, אבל ניסיתי להישאר אופטימי".
הילדות לא בכו?
"הן הקשיבו לאמא שלהן, שאמרה 'עכשיו צריך להיות בשקט, לא בוכים'. הדינמיקה הזו גם עזרה לי להאמין שאבא שלי יבוא. אמרתי לעצמי: אני מבקש משתי ילדות קטנות להאמין להורים שלהן שאם נהיה בשקט יהיה בסדר, אז המינימום שאני יכול לעשות, כאדם קצת יותר בוגר, זה שאם ההורים שלי אומרים 'סמוך עלינו, אנחנו נבוא', לתת בזה אמון".
אמיר: "סמכתי עליו במאה אחוז שיגיע, יש לו מילה. אני מבקש משתי ילדות קטנות להאמין להורים שלהן שאם נהיה בשקט יהיה בסדר, אז המינימום שאני יכול לעשות, כאדם בוגר, זה שאם ההורים שלי אומרים 'סמוך עלינו, אנחנו נבוא', לתת בזה אמון"
אבל שמונה השעות של נעם תיבון בדרכים – תוך כדי הקפדה על חוק לא-משאיר-פצועים-בשטח – מתחו את האימה והחרדה עד לשלב כמעט מאוחר מדי. השעתיים האחרונות בממ"ד – בחום כבד, כשהאוויר מתחיל לאזול והילדות מאיימות להישבר – גרמו לאמיר להושיב את עצמו רחוק ככל האפשר בפינת החדר, מחשש שיעשה, באינסטינקט, משהו מסוכן כמו לפתוח לרגע דלת או חלון כדי לנשום. אי-אפשר היה להדחיק יותר את האפשרות ששום חילוץ כבר לא יבוא.
"אם יש משהו שעבר לי בראש לאורך כל היום הזה, ולא דיברתי עליו, זה מה קורה אם אני בא והם לא בחיים. איך אני ממשיך לחיות", אומר נעם תיבון. "נסעתי עם גלי הרבה שעות, כל אחד במחשבות שלו, ובאף רגע לא אמרנו האחד לשני 'מה יקרה אם נבוא והם מתים', אבל לשנינו היו המחשבות האלה בראש. החל מ-12 בצהריים כבר לא היה לי קשר איתם, ושאלתי את עצמי מה אני עושה אם אני בא ורצחו אותם. אבל הייתי חייב להיות נורא אופטימי, והמשכתי להגיד לעצמי 'אני בא' ו'אני אציל אותם'. מבחינתי הייתי במשימה, זה היה לי בראש כמו מבצע צבאי עם המון מקרים ותגובות, והייתי ממוקד רק בדבר אחד: איך אני מגיע לנחל עוז, משחרר אותו ולא עושה טעויות".
6 צפייה בגלריה
בית בקיבוץ נחל עוז. "לא הייתה מדינה ולא היה צה"ל, איש לעצמו"
(צילום: מישל אמזלג, לע"מ)
הכבישים, בשלב הראשון לפחות, היו ריקים כמעט לחלוטין. בשלב השני התמלאו בגופות ובמכוניות שרופות. "ב-7 באוקטובר לא הייתה מדינה ולא היה צה"ל, איש לעצמו", אומר נעם תיבון. "גלי ואני היינו לבד על הכביש, מזגזגים בין גופות. מאשקלון דרומה, לא ראיתי כמעט נפש חיה. ואני שירתי בסיירת מטכ"ל, הייתי מח"ט חברון בשיא האינתיפאדה, הייתי באסון המסוקים ובאסון בית ליד, ראיתי מלא גופות בחיים שלי, ועדיין - לא ראיתי שום דבר דומה למה שראיתי ביום ההוא. פשוט ראיתי את החידלון והמחדל הנורא, ואמרתי לעצמי: זה לא הצבא שאני מכיר. גם אחרי שהגיעו כוחות ראשונים, לא הגיעו עוד. לא הייתה שום שיטתיות. לא ניתנו פקודות. מבחינתי, כל צמרת הצבא צריכה עכשיו ללכת הביתה".
מה הבנת שהצבא איבד מאז תקופתך?
"אותי מאוד הפתיע הנושא של כוננות עם שחר. אני גדלתי במלחמת לבנון, וזה מושג בסיסי: כל יום בחמש בבוקר כל המוצב ער, כולם בעמדות לחימה, משהו שהוא כמו מסדר בוקר. אלה היו רוטינות מאוד שגרתיות".
ההגעה לקיבוץ וההתקרבות לביתו של בנו קרו, לבסוף, רק בארבע אחה"צ, כשתיבון כבר מוביל כוח חיילי מגלן, שהחלו לעבור בית-בית בקיבוץ ולחסל מחבלים. "בערך רבע שעה לפני שהגעתי לאמיר הייתה לי הקלה ראשונה, כי ראיתי מאיזו פינה שהדלת בבית שלהם סגורה, ובבתים שסרקנו, איפה שהדלת הייתה סגורה היו בפנים אנשים חיים, ואיפה שהדלת הייתה פתוחה – היה דם של גוויות, או שכבר לא היו אנשים".
כשהגיע לבסוף נקש על חלון הממ"ד, וגליה בת השלוש קפצה ראשונה בהתרגשות: "סבא הגיע". "צעקתי לאמיר 'בוא תפתח לנו את הדלת'", נעם נזכר, ואמיר ניגש לדלת הממ"ד, עדיין בחשש לא הגיוני, מבקש ממירי לעמוד לפני הילדות ולגונן עליהן בגופה לכל מקרה של הטעיה.
בספרו החדש, "קו התלם" (הוצאת "ידיעות ספרים"), מגולל תיבון את מסע ההישרדות וההצלה הפנומנלי שעברו הוא ואביו באותו יום, ביעילות של מותחן מצמרר ומלא תפניות, שמצליח להכליא את כרוניקת 7 באוקטובר עם אירועים מכוננים קודמים בתולדות נחל עוז, ועם האופן המכוון, הזדוני, שבו הביאו חמאס ושלטון נתניהו במקביל את ישראל ויישובי עוטף עזה עד לשבת ההיא.
"הדלת נפתחה ואור לבן, מסנוור, פרץ אל תוך החדר לראשונה מאז הסתגרנו בפנים בשעות הבוקר", תיבון כותב שם את רגע המפגש עם אביו. ברגע הדרמטי הזה הוא עצמו היה בתחתונים בלבד, מירי בכותונת, והילדות כבר בכו.
למעשה כולם בכו, מלבד אבא נעם. "אני לא בן אדם שבוכה", הוא כמעט מתנצל, "אבל האם הלב שלי לא יצא? יצא מהמקום מרוב התרגשות. מרגע שראיתי שהם בחיים, עניינו אותי רק שני דברים – שגלי תדע שהם בחיים, ואיך מוציאים את הקיבוץ הזה בשלום מהמצב, כי עדיין היינו באמצע לחימה. ראינו שהבית של אמיר מחורר מ-40 כדורים ושני רימונים שנזרקו עליו. ליד הבית היו מוטלות שתי גופות שלנו – אילן פיורנטינו, רכז הביטחון, איש הימ"ס יעקב קרסינסקי, ועוד גופות של חמישה מחבלים, אחד עם מטול ואר-פי-ג'י בתוכו. זה היה שדה קרב".
בתוך דקות מעטות הבית הפך לחפ"ק עבור כל החיילים הלוחמים בקיבוץ. "עברנו כמעט מיד לקטע משימתי", אומר אמיר. "אבא הלך לילדות, אני – בתחתונים – רציתי לעזור לחיילים, אז הוצאתי כל מה שהיה לי במקרר והם טרפו הכל. זו פעם ראשונה באותו יום שהם אכלו. עברנו ממצב של הישרדות למצב של איך אנחנו יכולים לעזור". 7 באוקטובר הסתיים עבור נעם תיבון רק אחרי שהקיבוץ טוהר סופית ממחבלים, "ורק כשהגעתי בחזרה לתל-אביב, בשלוש לפנות בוקר, פתאום היה איזה קטע שאמרתי לעצמי: וואט א-דיי!".
אנחנו נפגשים ביום שלמחרת פרסום הידיעה הקשה על רצח ששת החטופים, שרק שבוע קודם – כשעסקאות אפשריות מוסמסו – עוד היו בין החיים, והאוויר כבד בכל הארץ.
"זה היום הכי קשה מאז 7 באוקטובר", אומר נעם. "פשוט הרגשתי שוב את ההפקרה. ידענו שהם בחיים, חלקם היו מתוכננים בעסקאות קודמות, ואני יודע שביבי הכשיל את זה. ביולי הייתה עסקה מוסכמת, ובדקה ה-90 הוא הכניס כל מיני טריזים, וכתוצאה מזה לא בוצעה עסקה. הוא משקר במצח נחושה כשהוא אומר אחרת. ועוד שקר שחשוב לי להצביע עליו: כשאומרים שלחץ צבאי יחזיר את החטופים? סטטיסטית, הלחץ הצבאי הרג עד עכשיו יותר חטופים מאשר החזיר".
ערב קודם עוד הסתמס הבן, אמיר – ביומיום עיתונאי ב"הארץ" – עם ג'ון פולין, אביו של החטוף הירש גולדברג-פולין ז"ל. "בשמונה בערב ניסינו לחשוב יחד איך מגיבים לשקר של נתניהו על ציר פילדלפי, ובשעה 20:40 קיבלתי הודעה שאחת הגופות זה כנראה הירש. לא דיברתי איתו מאז".
שניהם, נעם ואמיר, בוערים כבר חודשים ארוכים מזעם ודחיפות, שנראים – סביב שולחן המטבח הביתי הקטן בדירתו של האב, נעם – כמו כל זעם ודחיפות כרגע: חסרי תוחלת מול שלטון שאינו סופר כלום, בטח לא אותם. אמיר תיבון, שפונה עם משפחתו ועם יתר שורדי נחל עוז לקיבוץ משמר העמק – בשלב הראשון שוכנו בחדרים קטנים עם מזרנים, בהמשך הועברו לקרווילות – העביר את חצי השנה האחרונה בכתיבת "קו התלם", אולי גם כסוג של תרפיה שלא שיככה דבר מהזעם, ייתכן שלהפך. "ברור ש-7 באוקטובר היה היום הקשה בחיי, היום שבו הייתי הכי קרוב למות יחד עם המשפחה שלי", אומר אמיר, "אבל מה שקורה עכשיו עם ההפקרה של החטופים – בעצם ההחלטה של נתניהו להקריב אותם כדי לשמור על הקואליציה שלו – קשה לי בצורה מטורפת. כי מה זה 'חטופים'? בסוף אלה חברים פרטיים שלי. מנחל עוז נחטפו צחי עידן ועמרי מירן, שניהם אבות לילדים קטנים. הבת של עמרי הייתה עם הבת שלי בגן".
הוא היה ונותר מהמבקרים החריפים וחסרי הפשרות ביותר של ממשלת נתניהו בתקשורת וברשתות. לוקח הכי אישית. "נתניהו לקח הימור על החיים של הילדים שלנו, והפסיד. כשהוא חיזק וטיפח את חמאס, הקים ממשלה כל כך קיצונית וחסרת אחריות, וקרע את המדינה על הסיפור של הרפורמה, הוא לקח הימור מתמשך על חיי הילדים שלנו. הוא הפסיד בהימור, ואנחנו במציאות. הממשלה שלו היא חבורת אנשים מופקרים שלא מסוגלים לנהל שום דבר. אני שונא את הביטוי 'לא מסוגלים לנהל חנות מכולת', כי מכולת זה עסק מסובך, יש פה בשכונה מכולות עם אנשים תותחים אחד-אחד. הייתי רוצה שדוד מהמכולת הישנה יהיה שר האוצר, כי הוא יעשה את זה פי אלף יותר טוב מסמוטריץ', באמת".
תיבון האב – בעליל מכיר את דוד מהמכולת – מהנהן: "אין מה להשוות". הוא עצמו פעיל בארגוני המחאה עוד מתקופת הרפורמה המשפטית, ודוחף בכל דרך להזזת נתניהו. "הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל, שבתקופתו נרצחו הכי הרבה יהודים, נכבשו יישובים – מה שלא קרה לאף ראש ממשלה – ולמורשת המפוארת הזאת התווסף עכשיו גם שהוא ראש הממשלה הראשון שהפקיר ישראלים. עד היום ראשי ממשלה תמיד דאגו להחזיר אותם הביתה, גם אם במחירים קשים. אין ספק שתהליך ההחלמה של מדינת ישראל יתחיל רק כשהוא יזוז הצידה".
"נתניהו לקח הימור על החיים של הילדים שלנו, והפסיד. הוא הפסיד בהימור ואנחנו במציאות. הממשלה שלו היא חבורת אנשים מופקרים שלא מסוגלים לנהל שום דבר"
מאבקם המתוקשר של התיבונים – מלח הארץ, אם אי פעם ראיתם אחד – מול נתניהו וממשלתו, הציב אותם באופן טבעי על כוונת מכונת הרעל הממשלתית. ברשתות הופצו שקרים אנונימיים יותר ופחות לגבי סיפור מסעו של נעם לחילוץ בנו ב-7 באוקטובר, כולל קישור הסיפור לקונספירציית ה"בגידה מבפנים" ולטענות כאילו תיבון האב הגיע להציל רק את משפחתו, ואז נמלט – והתיבונים מוצאים את עצמם נאלצים להילחם גם בחזית הזו. "יש ניסיון מכוון של תומכי נתניהו להפיץ עלינו שקרים ודברים מופרכים", אומר אמיר, "כי יש לנו פרופיל ציבורי מסוים ואנחנו מבקרים את הממשלה. שקר מתחלף בשקר, אבל המשימה שלהם נמשכת. בעצם אומרים עליי: 'בגללך מתו החברים שלך'. אנחנו מתמודדים עם זה בכלים משפטיים ולפעמים בשיימינג לאנשים, ולרוב כשאתה מגיע לאדם עצמו (שהפיץ את השקרים – ר"ש) הוא מתחיל להתחנן ולבכות, וזה גם עצוב. אבל צריך להבין שזה לא משהו שמישהו עושה באופן פרטי; יש כאן מערכת שעובדת בלייצר את התוכן הזה ובלהפיץ אותו. זו לא בעיה של משפחת תיבון, אלא של החברה הישראלית; זה מרעיל את השיח הציבורי שלנו ומונע אפשרות לדיאלוג אמיתי בין אנשים, גם כשיש מחלוקות. המטרה של מכונת הרעל היא למנוע מפגש, ליצור שיח שמבוסס על שקרים ושנאה בין אנשים, ואסור לשתוק לתופעה הזו".
ששת החודשים האחרונים שבהם כתב את "קו התלם" – וכתב באנגלית, כי תיבון, לשעבר שליח "הארץ" לוושינגטון, האמין שהספר מוכרח להתפרסם קודם כל עבור קהל זר, שצורך את מנות 7 באוקטובר שלו מ-CNN ומ-BBC NEWS – הותירו אותו מנוכר במידה הולכת וגוברת לתקשורת המשודרת בישראל. "התקשורת הישראלית היא כלבלב ששרוע לרגלי נתניהו", הוא מאבחן. "כשהוא נותן הצהרה היא משודרת במלואה, גם אם אין שאלות. כשיאיר לפיד אמר ב-20 בספטמבר שאנחנו ערב מלחמה רב-זירתית, לא שידרו אפילו רבע קליפ של זה, והוא יו"ר האופוזיציה, לא בן אדם מהרחוב. עזוב, הם מתחנפים לנתניהו. בכל פאנל יש מישהו שכל תפקידו להיות ביביסט – ואין קריטריונים לקבלה לתפקיד. את הנאום שלו בקונגרס שידרו כאילו מדובר באיזה אירוע חורץ גורלות".
6 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים. "אם יש משהו בעל ערך חדשותי - שישדרו. לא צריך להפוך ללהקת מעודדות"
(צילום: ABIR SULTAN / POOL / AFP)
הם לא אמורים לשדר הצהרות של נתניהו?
"לא. שיצפו בזה, ואם יש משהו בעל ערך חדשותי, שישדרו. לא צריך להפוך ללהקת מעודדות".
את טקס הזיכרון הממלכתי צריך לשדר, לדעתך?
"מה פתאום! לשדר קלטת? הם השתגעו? יש טקס מופלא שמארגנת קבוצה של משפחות שכולות ואנשים מעוטף עזה ומהצפון, ואת זה צריך לשדר. הממשלה הזו פירקה את מושג הממלכתיות. הרגה אותו. אז אי-אפשר להעמיד פנים שפתאום יש טקס ממלכתי מחייב. רפי בן-שטרית, אבא של אלרואי, אחד הלוחמים שנפלו במוצב נחל עוז, אמר לי שזה 'טקס ביזארי': בלי קהל, מוקלט מראש, אבל באופקים. אם זה באופקים – למה לא מזמינים את אנשי אופקים? ולא כל אירוע ביזארי צריך לשדר בטלוויזיה. מי שרוצה לצפות בטקס של מירי רגב – שיצפה בזה ביוטיוב".
יוצא לך לצפות בערוץ 14?
"לא. אין לי בכלל טלוויזיה בבית. בקרווילה היינו צריכים לבחור בין טלוויזיה לעוד שטח לספרים ולדברים של הילדות. וקשה לי מאוד עם מצב הטלוויזיה בארץ. כשאנחנו בסיטואציה של מלחמה עם הרוגים וחטופים, אני גם חושב שהחזרה לשידורי הריאליטי תרמה במידה מסוימת להפקרת החטופים. כי אתה יוצר מצב שזה כבר נורמלי, שזה חלק מהמציאות. 'כן, יש גם חטופים, נשים סיכה צהובה'".
הוא לא גדל בצילו של אביו, זה לא היה בית מהסוג הזה. למרות שעברו לא מעט דירות בעקבות תפקידיו הצה"ליים של תיבון האב, אמיר ואחיו אורי מעולם לא הוסללו לקריירה צבאית, ואמיר מצא את עצמו מתחיל לכתוב במקומונים כבר בגיל 14. הוא שירת במודיעין ("הייתי חייל בסדר, לא מי יודע מה"), והחליט, עם אשתו מירי – בעצמה ילידת סנט-פטרסבורג שעלתה לארץ בגיל שלוש – לעבור לנחל עוז בעקבות אירועי צוק איתן ומותו של הילד דניאל טרגרמן ז"ל מפצצת מרגמה בביתו, רגע לפני סוף המבצע ההוא. "הנושא של להיות אדם פעיל, מעורב ואכפתי תמיד היה הדבר העיקרי בחינוך שההורים נתנו לנו".
נחל עוז, קילומטר מהעיר עזה, קהילה צעירה שניסתה להשתקם מאירועי צוק איתן, קיבלה אותם בשמחה. "היינו גאים בהם עד השמיים כשהם עברו ועשינו את החתונה שלהם בבריכה שם – הנקודה הכי קרובה לעזה, אחרי הרבה שנים שלא עשו שם אירועים", נזכר נעם. "חברים שלנו הגיעו ואחד מהם אמר לי: נעם, אנחנו בעזה! ואמרתי לו שכן. זה נראה לנו הכי מובן מאליו".
לא היה חשש?
"הרגשתי בבטן שמשהו רע מאוד הולך לקרות, ושאנחנו הולכים לאכול מלחמה קשה, אבל האם ידעתי שבצורה הזאת? לא. לא הרגשתי שזה מסכן את הבן שלי, כי עד אז הייתה איזה סוג של שגרה. קצת רקטות, קצת מבצע, לכל היותר הם באים אלינו לפה, הבית מאורגן לקלוט אותם עם הילדות לשבוע-שבועיים בקומה למעלה, וזהו, חוזרים".
נעם: "הרגשתי בבטן שמשהו רע מאוד הולך לקרות, ושאנחנו הולכים לאכול מלחמה קשה. אבל האם ידעתי שבצורה הזאת? לא"
אחרי תקופה בקרווילה קטנטנה, עברו בני הזוג אמיר ומירי תיבון ב-2022 לבית חדש שבנו בנחל עוז, והסתגלו לשגרה הפסטורלית בעיבורה של מלחמה פוטנציאלית. "תמיד הסברתי לאנשים מה זה אומר לגור שם: אתה נמצא עם שתי ילדות בגן משחקים, אחת במגלשה, אחת בנדנדה, ומדבר עם אמא או אבא מהגן, ופתאום צבע אדום, ועכשיו יש לך שבע שניות לתפוס אותן מהמגלשה והנדנדה ולרוץ למיגונית בצד השני של גן המשחקים", מדגים אמיר. "בדרך כלל לא תספיק. אז אתה שוכב על הקרקע, מכסה את הילדות בגופך ו... אני לא אדם דתי, אבל אפשר להתפלל במצב כזה. אז לעבור למקום כזה, זה דבר שעושים או אם אין ברירה – כל מיני נסיבות חיים – או אם אתה מאוד מאמין בחשיבות המקום. ואנחנו מאוד האמנו בחשיבות המקום והחיים שם. מבחינתנו זה היה דבר משמעותי, לעבור לנחל עוז אחרי צוק איתן והמשבר שהקהילה חוותה. רצינו גם לתת לילדות שלנו הבנה של החשיבות של למה אנחנו חיים פה".
לא חשבת שאולי עדיף שלא לגדל ילדות בתנאים כאלה?
"בכלל לא. בשנת ההפיכה המשטרית היו מחשבות מאוד קודרות על עתיד המדינה, אבל היינו מבחינתנו במלחמה על הבית והפגנו כל שבת. בערב שבו גלנט פוטר הרגשתי כמו בערב מלחמת יום כיפור. אבל תסריט של השתלטות וכיבוש של היישוב על ידי חמאס לא היה לי, גם בחלומות הגרועים ביותר".
יש בך איזו חרטה עכשיו?
"מהזווית העיתונאית יש בי הרבה חרטה וחשבון נפש לגבי כל השנה שקדמה לזה. כתבתי והתראיינתי, אבל אולי הייתי צריך לעשות יותר כדי לעצור את הטירוף. אולי לפני שהעלו את הממשלה הזוועתית הזו, יכולתי לשכנע עוד מישהו שאני מכיר לא להצביע להם".
אמיר: "אם טעינו לגבי נחל עוז, טעינו לגבי הציונות. אהבנו את החיים שם, האמנו בחשיבות של להיות שם, אבל אני שואל את עצמי אם מדינת ישראל עוד מחויבת למשימה של התיישבות בגבולות"
אין חרטה על עצם הבחירה בנחל עוז?
"אם טעינו לגבי נחל עוז, טעינו לגבי הציונות. אנחנו אהבנו את החיים שם, האמנו בחשיבות של להיות שם, אבל אני שואל את עצמי אם מדינת ישראל עוד מחויבת למשימה של התיישבות בגבולות. כשאתה רואה את מנרה וקריית-שמונה, קשה לחשוב שזו עדיפות גבוהה מבחינת המדינה. זה גורם לי להרגיש קצת כמו החייל היפני הזה שנשאר 30 שנה ביער אחרי מלחמת העולם, ואז הוא יוצא ואומרים לו שהקיסר נכנע. יכול להיות שהציונות של ההתיישבות בגבולות נזנחה, ורק לנו לא סיפרו? כי אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הלאה".
ובכן, לגבי ה"הלאה": הספר, שיוצא במקביל בבריטניה, קנדה וארה"ב וכבר מתורגם לאנגלית ולצרפתית, עשוי לפתוח לתיבון דלתות בעולם (מאמרים מוערכים שלו כבר פורסמו ב"אטלנטיק", "הניו יורקר", "פוריין אפיירס" ו"ניו ריפבליק"), אבל בשנת הלימודים הקרובה המשפחה תישאר בקיבוץ המאמץ משמר העמק, בתקווה להיות מסוגלים לחזור מתישהו לנחל עוז. בתוך חודשיים, אחרי השיפוצים ההכרחיים, מתכוונים דווקא נעם וגלי תיבון לעבור לגור כממלאי מקום זמניים בנחל עוז. "אנחנו הולכים לגור תקופה בבית שלהם, לשמור להם עליו", נעם אומר. "זה חלק מהתרומה שלנו לקהילה. אני אעזור להם שם עם כל הנושאים הביטחוניים – אני קצת מבוגר, אבל אני חושב שזה ייתן לאנשים שם תחושת ביטחון".
תיבון הבן עדיין לא יודע אם ישנה דרך הביתה. "אנחנו מאוד רוצים לחזור, אבל חזרה ליישוב באופן מלא חייבת להתחיל מהחזרת החטופים. אין לנו, אנשי נחל עוז, פריבילגיה לוותר על החברים שלנו. מי שמדבר על 'ניצחון מוחלט' – הניצחון יהיה רק כשהם יחזרו הביתה, כולל החטופים ממוצב נחל עוז, התצפיתניות ששמרו עלינו והטנקיסטים שנלחמו. אז אפשר יהיה לדבר על ניצחון, וזה גם מאוד ישפיע על החזרה לעוטף".
זה נראה לך ריאלי?
"ריאלי לחלוטין. אנחנו פשוט צריכים להילחם על זה. כרגע יש תחושה שהציבור אדיש ומותש, וכואב לי שלא כל הציבור עם משפחות החטופים ברחוב. אני הרבה יותר מבין את החבר הדתי-חרד"לי שלי, שמתנגד לעסקת חטופים כי הוא באמת מפחד מה יקרה, מאשר את החבר שתומך בעסקה אבל לא עושה כלום. שייצא להפגין ויביא איתו עוד שני חברים! כשיהיו מיליון איש, זה יעשה משהו. נבוא לשיח הזה ממקום אחר".
6 צפייה בגלריה
נעם ואמיר תיבון. "אני הרבה יותר מבין את החבר הדתי-חרד"לי שלי, שמתנגד לעסקת חטופים כי הוא באמת מפחד מה יקרה, מאשר את החבר שתומך בעסקה אבל לא עושה כלום"
(צילום: איליה מלניקוב)
אם נתניהו ייבחר פעם נוספת, תדע שהפסדת?
"אני מאמין שאם יהיו בחירות בשנה הקרובה, הוא יפסיד. בגלל זה הוא לא עושה עסקת חטופים. רוב הציבור הישראלי מבין שהוא נכשל ורוצה לתקן את המדינה, ואני באמת מאמין שנעיף אותם ושיהיה כאן משהו אחר, לאו דווקא ממשלת החלומות שלי, אבל משהו אחר שדרכו אפשר יהיה לתקן".
אתה מרגיש שהחיים הפרטיים שלך הוסטו בעקבות האירוע הזה? שדברים משמעותיים ישתנו?
"אני מרגיש שכל עוד נושא החטופים לא נפתר, להמון אנשים שעברו את 7 באוקטובר, ואני ביניהם, אין זמן בכלל לאיזו רפלקציה והתבוננות עצמית. כי כשיש לך חברים במנהרה בעזה, זה איתך בכל דקה של ערות. אז זה לא שלא יצאתי למסעדה מאז 7 באוקטובר – אל תהפוך אותי לאיזה מרטיר. בשלב מסוים הבנו, אשתי ואני, שאם לא נעשה משהו פעם בחודש, פשוט נתפרק. אבל אתה חי את זה בעוצמות מאוד גבוהות, ואין סגירה לאירוע. בגלל נושא החטופים לא עברנו ל-8 באוקטובר".
יש לפעמים מחשבות כמו מה היה קורה אם אבא לא היה בא להציל אותך?
"אני חושב שהיינו שורדים את זה, אבל קשה לדעת. יכול להיות שהייתי היום בין החיים, יכול להיות שלא".
