כבר חשבתי שראיתי הכל, ואז גיליתי שגם החמלה הפכה לפוליטית. בארגון המורים החליטו להחריג מהשביתה (שנכנסת ככל הנראה להפוגה), ובצדק, את תלמידי התיכונים מהקיבוצים בקו העימות הנתונים תחת מלחמת התשה בלתי פוסקת ומרביתם פונו מבתיהם. אבל את התלמידים של קריית שמונה ושלומי, שפזורים ברחבי הארץ והוקמו עבורם בתי ספר ייחודיים - לא החריגו.
הילדים האלו איבדו כמעט את כל מה שהכירו בשנה שחלפה, וכעת מגלים כי הם לא ראויים בעיני הנאבקים למען עתידם של המחנכים, לקבל את הזכות להתחבר לקהילה שווה להם, היחידה שבה הם לא זרים ושהוקמה עבורם.
בסוף השבוע שעבר החליט רן ארז, מזכ"ל ארגון המורים, להחריג מהשביתה רק את תלמידי הקיבוצים והמושבים של המועצות האזוריות בקו האש ותלמידי התיכון במג'דל שמס, לצד יישובי עוטף עזה. באשר ליתר הצהיר כבר באולפן ynet כי "השביתה תימשך לפחות עוד חודשיים. לא סוף העולם".
כמו קלף מיקוח אכזר, את האס הייחודי השאירו בידיהם ארז וחבריו - תלמידי עיירות הפיתוח, שמזוהים עם הבייס של מצביעי הממשלה וחלק ניכר מהוריהם אף הצביע כנראה למפלגתו של שר החינוך - להם לא הותר ללמוד. לכמה מאות בני הנוער שנעקרו מבתיהם - הלימודים בתיכון המפונים שהוקם עבורם באילת, בתל-אביב, בטבריה, בירושלים ובקריות, הם החיבור היחיד שקיים להם עם הקהילה שאותה נטשו בשל המלחמה. בעיר שבה הם זרים הוקם עבורם בית ספר שבו הם לומדים שוב זה לצד זה, עם מורים שמבינים אותם ושגם פונו מבתיהם.
אחרי יותר מחודשיים של חופשת קיץ, כשאחיהם הקטנים יוצאים לבית הספר הארעי בכל בוקר, והוריהם מחפשים את יומם בלובי המלון או בסלון הדירה השכורה, להם אין סיבה לקום
אחרי יותר מחודשיים של חופשת קיץ, כשאחיהם הקטנים יוצאים לבית הספר הארעי בכל בוקר, והוריהם מחפשים את יומם בלובי המלון או בסלון הדירה השכורה, להם אין סיבה לקום. הנערים והנערות מקריית שמונה ומשלומי מקבלים בימים אלו שיעור חשוב לחייהם. הם מגלים כי אי-השוויון שאיתו הגיעו, מאזור שבו החינוך, הרפואה, הבריאות והשירותים לאזרח נמוכים מאלה שמקבלים בני גילם בערים אליהן עקרו – אי-השוויון הזה מתבטא גם בחמלה, שלה הם כנראה לא ראויים. שכניהם מקיבוצי הסביבה שחיו לצידם עד 8 באוקטובר, חזרו כבר ללימודים.
הכאב והקושי אותם נושאים אנשי היישובים הנתונים למטחים מלבנון הם זהים, בין אם מדובר בדרוזים, ערבים או יהודים, מצביעי ימין ומצביעי שמאל. ואלו שנוסף על כך גם פונו מבתיהם, עולים במובנים רבים אפילו על כל היתר. אבל לעולם אסור להשוות בין צרותיהם של אנשים.
יאיר קראוסב-7 באוקטובר לא הבדילו מחבלי הנוחבה בין בני העיר, לכפר או לקיבוץ, וכל מי שנקרה בדרכם היה בן מוות עבורם. בחודשים שאחרי, כמעט שלא נראתה חלוקה אכזרית ונטולת חמלה בין סבלם של מצביעים ממחנות שונים. היום, בתגובות הטוקבקים הארסיות כבר אפשר לזהות את המגמה הזאת, כאשר כל ביטוי כאב מקריית שמונה זוכה לביקורת מלגלגת סביב עמדות ההצבעה המסורתיות לממשלות ימין. זו דרך איומה לראות את האשם בסבלו של האחר, ונדמה שהיא גם ממרקת את האחריות הלאומית.
11 חודשים לאחר הטבח, יש מי שנראה כעושה אפליה בין בני העיר לאחרים — וזה פסול, זה אכזרי וזה חייב להיפסק. ליבם של אנשי החינוך המלמדים בקריית שמונה ובשלומי לא גס, אך בהנהגה שלהם אוסרים עליהם ללמד. מוטב שבארגון המורים יתעוררו ויגלו אנושיות כלפי אלו שהוצאו רחוק כל כך מבתיהם ומחייהם. הם ראויים לחמלה, גם אם סבלם יכול להיות אחלה קלף במשא ומתן על תנאי השכר.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.09.24
