1. כתבתי פה בעבר, ולא מיותר לחזור על כך מעת לעת: אחרי הפוגרום שעברנו, לדעתי חייבים הקדמת בחירות וחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית. אבל אני מבקש בפתח טור זה לתת עצה מעומק הלב לכל אלה המאמינים, כמוני, שישראל חייבת בחירות. יש לי תחושה שאנחנו שותפים לאותה תחושה שזה מה שישראל זקוקה לו, אבל לא ממש לעוצמת הזעם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אני פונה בעצם לכל מי שסבורים שממשלה שבזמנה אירע פוגרום כזה חייבת לבוא לבוחר ולקבל אמון מחדש. תקשיבו, חברים, צריך להכיר במציאות: העובדה שיש כנראה רוב שסבור שחייבים בחירות, והעובדה שזה ממש קול ההיגיון, לא מחייבות את הממשלה לעשות זאת. יש כללים לדמוקרטיה שלנו, וגם אם הם מעצבנים, הם עדיין תקפים. לפי הכללים, למרבה הצער, למרות שממש הגיוני להקדים את הבחירות, זה משהו שלא הציבור מחליט בסקרים, אלא הממשלה. והקלפים אצלה.
2. אפשר וראוי ללחוץ את הממשלה. זו דמוקרטיה. אפשר לעשות מחאה, הפגנות, לחץ פוליטי. אבל רצוי לא להשתגע. גם כי זה לא בריא להיטרלל, וגם כי זה לא מגדיל את הסיכוי להשיג את התוצאה שאתם רוצים. תראו, נתניהו בבחירות הבאות יהיה בדרכו לגיל 80, ולממשלת נתניהו הנוכחית נותרו שנתיים לכהן. אם הממשלה תיפול במושב החורף - אז שנה. ההבדל בין שנתיים לשנה הוא גדול, יש הרבה נזקים שיכולים להצטבר בזמן כזה, אבל עבודת השיקום של ישראל ממילא ענקית. ובראייה היסטורית, זה לא באמת משנה.
לכן, בעיניי חשוב שלא תיטרללו. שלא תתחרפנו מכך שזה לא קורה עדיין. אני לא אומר לשבת בבית, זה דבר סופר-הגיוני למחות ולהיאבק בשלטון, אבל בעיניי יותר מעניין להציב אלטרנטיבה, להיות הגיוניים ולהצביע על המחדלים העצומים שקורים לנו. חבל ארץ שלם מפונה, פיגועים, חטופים, היעדר הכרעה בעזה, אי-שוויון בנטל בתקופה שבה מילואימניקים טוחנים ללא הרף, דירוג אשראי שיורד, ומה לא.
אחדד את עצת הזהב שלי: הניסיון שלכם לקרב את נפילת הממשלה מאיזו נקודה (למשל השבתת המשק), מרחיק זאת. בנוסף, להפוך לאנשי מחאה משוגעים, כלומר לעבור תהליך בוגי-יעלוניזציה, מרחיק אתכם מהמקום המדויק יותר, זה שמציב אלטרנטיבה. זה שאומר מה כן. שלא מביט קרוב בייאוש, אלא רחוק בתקווה. אהוד ברק רוצה לצור על הכנסת עד שהיא תיפול. אם זה יקרה, גם הממשלה שתיבחר לאחר מכן תיפול בדרך דומה. זו תהיה הדמוקרטיה שלנו.
3. אז איך אפשר לשמור על רוח טובה ועל חיוביות? דרך העם שלנו. עזבו פוליטיקה, תקשיבו איזה סיפור מדהים: יש בחור בן 22 ששמו בשור וקסמן. הוא לוחם בחטיבה 401, ושלושה שבועות לפני 7 באוקטובר הוא וצוות לוחמים במיל' פתחו עסק לבנייה קלה. בשבת ההיא כולם ירדו יחד לדרום להילחם. במהלך המלחמה בשור נפצע מרסיסים וחזר להילחם. לאחר כמה חודשים הוא נפצע שוב ("חנוך, קיבלתי שלושה כדורים בתחת, אבל זה שטויות"), השתקם וחזר שוב ללחימה.
בשעה טובה, כעת הוא וחבריו שוחררו, והם פנו אליי כי הם נחושים להרים את העסק מחדש. זה לא קל כי הלקוחות נעלמו והם צריכים עזרה. ומגיע להם. הם רוצים לבנות את הארץ היפה שלנו. העליתי אותם לפייסבוק, ראיינו אותם לטלוויזיה, מפה לשם הם סגורים שנה קדימה עם עבודה. מה בעצם יש בסיפור הזה? את כל הטוב של הארץ הזו. את השליחות של הלוחמים, את ההקרבה והנחישות שלהם, את הרצון של העם לעזור ואת התחושה שיש לא מעט טוב וצריך להכיר בו.
4. גם זה ריגש אותי במיוחד: סיימתי הופעה בחולון, ושמחתי לפגוש את מאור סיסאי, מילואימניק יוצא העדה האתיופית, שהיה מעל 200 יום בצו 8. לפני חצי שנה הוא שלח לי הודעה על כך שהוא הראשון במשפחתו שעשה תואר במדעי המחשב, והוא רוצה להוכיח שאין בישראל לאנשים כמוהו תקרת זכוכית. כתבתי על כך, ומאור קיבל הצעות עבודה מדהימות. אחרי ההופעה בחולון, הוא בא לספר לי שהוא עובד בחברת סטארט-אפ באשדוד, מרוצה וגאה. אמרתי לו שגם אני גאה בו ובעם שלנו, שיש בו כל כך הרבה טוב.
והנה עוד סיפור חסידי מתוק ועדכני, שאחי סיפר לי רגע לפני חופת בנו: ברוח הפעילות שלך, חנוך, רציתי להביא צלם מילואימניק. מישהו מהגדוד שלנו בנח"ל החרדי, שעשה מאות ימי מילואים. ביקשתי מהצד של הכלה שהצלם יהיה מישהו שאני אביא, אבל הם אמרו שיש להם צלם קבוע לכל השמחות והם מאוד מרוצים. הצטערתי, אבל אמרתי להם טוב, חבל, אבל לא נריב על זה. תסגרו את הצלם שלכם.
מפה לשם - מדובר באותו צלם. חסדי ה'.
5. אתם מבינים? אני מספר לכם את הסיפורים האלה כדי שתבינו איך אפשר לשמור על שפיות. יש לנו פוליטיקאים שהורסים, אבל עם מתוק שמתקן. הנה הודעה שקיבלתי מדור פרל, למשל: "אני לוחם בפלוגת המסייעת של גדוד 931, חטיבת הנח"ל. אתמול יצאנו אחרי עוד סבב של חודש ברפיח, והיה לנו סוג של יום כיף במרינה באשקלון, שבסופו הלכנו למסעדת בשרים בעיר בשם ‘לבונה’. אכלנו, שבענו, בסוף הארוחה ניגשנו לשלם את החשבון וגילינו שאיזה בחור שילם את כל השולחן, 3,500 שקל. כיף שיש אנשים כאלה, כיף שאלו האנשים שבשבילם אנחנו נלחמים, אין לכם מושג כמה טוב זה עושה על הלב. הפלוגה נמצאת בלחימה מ-7.10, סבב אחרי סבב, איבדנו חברים בדרך, והקושי רק הולך ומתגבר. אבל אין ספק שהדברים האלה הם מה שנותן את הכוח להמשיך ולתת את הכל. שמאל או ימין - בסוף אין כמו העם שלנו".
ואסיים באחיין הצדיק שלי יחזקאל, שאני מאמין שיש לו שמירה מיוחדת, כי הוא קרוי על שם אבא שלי, הרב יחזקאל דאום. הוא ביקש למסור מהמילואימניקים מרפיח: אנחנו חולקים על הדרך, לא על המטרה. אנחנו עם אחד נגד ציר הרשע האיראני, לא ניתן לאף אחד לפלג בינינו ובאהבת חינם ננצח. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
