בהתחלה אין מילים. רק תחושה מעורבלת של זעם חסר מעצורים, אימה, חוסר אונים. והזעזוע המרעיד בכל הגוף. הזעזוע על אחיותינו ואחינו ששורדים זוועות של שנה, כמעט, עד שנרצחים בירייה בראשם מטווח אפס. בדיוק כמו הסיפורים ששמעת מסבתא, מסבא, על הימים ההם של בורות המוות ומחנות המוות שבהם נספו קרוביהם. וכמו אז, בדיוק כמו אז, אין מי שישמע. אין מי שיושיט יד. אין מי שיחבק בלילות המסויטים. כמו בשואה. ואין אוויר.
מאז 7 באוקטובר נדמה שקיבלנו יותר מדי הוכחות מי האויב המפלצתי שנמצא מולנו בעזה. אתה כבר אומר לעצמך, ראית כמעט הכל, שמעת כמעט הכל, הנפש מדממת, כואבת, אבל אולי קצת חסינה אחרי שנה. כשדובר צה”ל דניאל הגרי הסביר שהתמונות מהמנהרה קשות, כבר קשה לך להאמין שאפשר למות מבפנים שוב. אתה אפילו מעט מזלזל באזהרה שלו. אבל התמונות מהמנהרה החזירו בבת-אחת את התחושות הבוערות מ–6:29 בבוקר שבת ההיא, והוכיחו שלאכזריות של ארגון הטרור חמאס אין קצה.
המנהרה הזו בקושי ראויה למעבר בני אדם, אי-אפשר לעמוד בה לאורך זמן, אי-אפשר להתיישר, אי-אפשר לישון, אין אוויר, אי-אפשר לחיות. להחזיק שישה בני אדם יחד במקום כזה אומר עינוי מתמשך וסבל אינסופי, הרעבה, השפלה, מעין פלנטה אחרת. בקבוקי השתן שנותרו ופתחי הצרכים האקראיים מלמדים עוד על הזוועות. ובכל זאת, יצר ההישרדות של כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אורי דנינו, אלכס לובנוב והירש גולדברג–פולין זיכרונם לברכה היה כל כך חזק - עד שעמד בגאווה מול תתי-האדם וסירב להיכנע.
אולי זו הייתה אחדות הגורל שכרכה שישה לבבות ונשמות זו בזו ורקמה מעגל זהב של חיים, אנרגיה ותקווה. האור שנכנס דרך הסדקים הלא קיימים במנהרה מנסה לספר איך נראו הדקות האחרונות שבהן הבינו ששת אחיותינו ואחינו כי הגיעו לסוף דרכם. איך נאבקו בשאריות הכוח בשוביהם, על אדי גאווה, ניסו לגבור על מלאכי המוות ללא סיכוי. כתמי הדם שבקושי יבשו במנהרה הולמים בלב, מרתיחים. כאן היה כבר קשה לי לראות מבעד לדמעות. אי-אפשר שלא לחשוב על החטופים האחרים שנמקים לאיטם בתנאים דומים ולא נורמליים, אי-אפשר שלא לבקש מהם סליחה על כל שנייה שעוברת, כשמדינת ישראל לא מצליחה לקיים איתם את החוזה הבסיסי ולהחזיר אותם הביתה. כתבתי את זה כאן ביום שבו נרצחו ששת החטופים בטבח המנהרה ואחזור: אין עסקאות טובות בגיהינום.
מדינת ישראל אחראית על העובדה המקוממת והבלתי נתפסת שהחטופים בשבי בעזה. היא אחראית להביא אותם לפני הכל, לפני כל ציר פילדלפי שהפך לפתע לסלע קיומנו
מדינת ישראל אחראית על העובדה המקוממת והבלתי נתפסת שהחטופים בשבי בעזה. היא אחראית להביא אותם לפני הכל, לפני כל ציר פילדלפי שהפך לפתע לסלע קיומנו. ושחררו אותי בבקשה עם מה שיגיד סינוואר. לא מעניין אותי מה יגיד ומה יחשוב. אנחנו לא סינוואר. אנחנו לא חמאס, אנחנו לא שטנים צמאי דם. אנחנו מעדיפים את האחיות והאחים שלנו חיים לפני הכל. בלי שובם של החטופים, האתוס הישראלי, הבסיס של מדינת הרצל ובן-גוריון, אשכול, שדה, חיים ויצמן ובגין ורבין, זה שמפריד אותנו מיתר המזרח התיכון - יקרוס. לא תהיה תקומה משם. כבר אין אוויר.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.24
