"הפצנו את הסרטון גם באנגלית", אמר אתמול דובר צה"ל הגרי, אחרי שתם המסע המצולם, קורע הלב, במנהרה שבה נרצחו ששת החטופים - הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב. אחרי שירד עם צוות הצילום, מתוך חדר ילדים שמיקי מאוס מצויר על קירותיו, לתוך הפיר שהוביל למנהרה. 120 מטר, עם שאריות של סמרטוטים שלא ברור אם זה מה שהציעו להם ללבוש, עם בקבוקי השתן המלאים, עם מברשת שיער שבורה. אי-אפשר שלא לחשוב על המאמץ האנושי, בתוך החושך הזה, במקום שאי-אפשר לעמוד בו, שאי-אפשר לנשום בו, בתוך חודשים שבהם נעלם מניין הימים ואבד הקשר על הזמן החולף - ומישהי סירקה את שיערה, במאמץ לשמר צלם אנוש.
"הפצנו אותו באנגלית", הוא אמר, "כדי שהעולם יראה, ידע ויזכור את הרוע של חמאס". ואני חשבתי מה אמא שלי, ניצולת שואה, לו הייתה בחיים, הייתה אומרת על כך. על העולם שאנחנו מצפים שלא רק ידע, שגם יזכור. איך הוחזקו שם החטופים, איך נמצאה שם עדן ירושלמי, צעירה בת 24, במשקל של ילדה, 36 קילו, לא הרבה יותר ממה ששקלה אמא שלי כשיצאה מהמחנות.
העולם, שגם אם לא כולו, אז ברובו, זמן קצר אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, עם המוכים והמעונים, עם הנשרפים, עם הנאנסות, הפנה לנו עורף
זה לא רק הנרטיב שישראל לא מצליחה לתווך לעולם, זה לא רק מערך ההסברה שכושל פעם אחר פעם. זה העולם, שגם אם לא כולו, אז ברובו, זמן קצר אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, עם המוכים והמעונים, עם הנשרפים, עם הנאנסות, הפנה לנו עורף. אז כן, יש לכך שמות, והסברים והצדקות, אדרת אידאולוגית לכאורה, נוצות טווס על תרנגולת מסמורטטת. זה הקולוניאליזם הישראלי, האפרטהייד, הכיבוש האכזרי, הכול מכל כדי להצדיק את השתיקה, את ההתעלמות, את הבחירה לטשטש את ההבדל בין קורבן למתקרבן, משת"פים חדשים במהדורה מודרנית. גם בתוכנו. כאלו שמדברים על פשעי המלחמה שלטענתם מבצע הצבא הישראלי ועל הרעבת האוכלוסייה הפלסטינית, ולא אומרים אף מילה על הנאנסות, על ההתעללות, על הירויים, על כל אלו שעוד מעט נציין שנה לחטיפתם, שקבורים בגיהינום שרק רמז ממנו עלה בסרטן המזוויע.
זה לא אומר שההתנהלות הישראלית חפה מטעויות, שאין מעשים שאסור שייעשו, שמקבלי ההחלטות עושים את מה שמוטל עליהם בתוקף תפקידם. רק שהמנהרה האפלה הזו, שרוחבה כרוחב כתפי אדם, עם כתמי הדם בתוכה, עם הגופות שהוצאו ממנה ונחסכו מאיתנו המראות, עם הסיפור הנורא שהיא מספרת, שייכת למקום אחר לגמרי. מחזירה אותנו 85 שנים אחורה. אותם קולות, אותה שתיקה, רק בשינוי קטן של סיפור המסגרת.
אז העולם יראה וידע ויזכור, ביקש הגרי. ואם יראה - ידע? ואם ידע - יזכור? ואם יזכור - אז מה?
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.24
