מה שזעזע בסרטון שחשף אתמול דובר צה"ל, זה דווקא מה שלא ראו בו. מה שצריך היה לדמיין כדי למלא פערים, כדי לספר לעצמנו את הסיפור כולו. כי לצד מה שכן היה שם - מנהרה צרה ונמוכה שלא ניתן לעמוד בה, בקבוקי שתן, ציוד היגייני של נשים, בור ספיגה, כתמי דם, מחסניות ותרמילים של קלצ'ניקוב - מה שלא הרפה אלה המחשבות על מה היה שם, במנהרת המעבר הצרה שבה שהו שישה חטופים כמעט שנה תמימה.
ובלי להתאמץ ניתן היה לחוש את הלחות. את החוסר באוויר. את הריח הבלתי נסבל. את הקירות שסוגרים עליך כל יום יותר. ואפשר לדמיין אותם שוכבים זה לצד זה או זו, מדי פעם מישהו קם כדי לנער את הרגליים. ואפשר כמעט לשמוע את השיחות ביניהם, בלחש, בשעות היום הארוכות, בלילות ללא שינה. בפחד המוות. איך כל פעם מישהו אחר לוקח על עצמו את התפקיד לעודד, להפיח חיים בנשמותיהם המעונות. לחפש דרכים לשמור על שפיות.
כי מה שלא ראינו אתמול בסרטון, אלו ארבעה גברים ושתי נשים. אנשים צעירים עם משפחות, ואהבות, וחלומות. והמחשבות שלא מרפות הן, באלו תנאים מחרידים הם התקיימו ב-11 החודשים האחרונים לחייהם, ואיך כמעט, כמעט ניצלו. וזה מה שמטלטל כל כך בסרטון. הסיפור שלא סופר. השיחות שלא נשמעו. הרגעים האחרונים של חייהם. האם ידעו בשניות האלה, כששני המחבלים ירו בהם בזה אחר זה, שזה הולך לקרות? האם האמינו שאחרי כל מה שעברו ונותרו בחיים זה יהיה סופם?
אחרי פרסומו של הסרטון, לא נותר ספק: המטרה של משפחות החטופים, שר הביטחון והרמטכ"ל הייתה לזעזע. אבל לא לזעזע את המזועזעים, למרות שניכר שכדי לזעזע צריך להעלות כל פעם את הרף. המטרה שלהם הייתה לזעזע את חברי הקבינט. והם כנראה יודעים למה צריך עכשיו להפעיל את התותחים הכי כבדים שיש בידיהם, כדי שאולי משהו יזוז.
הצורך להציג את הסרטון בפני הקבינט הוא עוד הוכחה לתסכול שחשים ראשי הצבא מול אדישותם של השרים. מול אטימותו של ראש הממשלה
הצורך להציג את הסרטון בפני הקבינט הוא עוד הוכחה לתסכול שחשים ראשי הצבא מול אדישותם של השרים. מול אטימותו של ראש הממשלה. הם מרגישים את הדחיפות. את הבהילות. את הצורך המיידי להגיע לעסקה ולשחרר את 101 החטופים שעדיין נמצאים בעזה בתנאים דומים. הם ומשפחות החטופים רואים איך הימים חולפים, שנה כמעט עוברת. איך כל יום שעובר מקרב את חזרתם של בני משפחותיהם בארונות. איך התקווה שלהם, שש"ס ויהדות התורה יצייתו לציווי הקדוש של פדיון שבויים ויירתמו לניסיון להשפיע על ראש הממשלה ללכת לעסקה - התבדתה.
הם, כמו כולנו, ראו את הביקור של שרה ובנימין נתניהו בבית משפחת דנינו, ושמעו את דבריו של אלחנן, אביו של החטוף אורי דנינו שנרצח בשבוע שעבר. הם שמעו את דברי האמת של הרב דנינו, שקשה להאשים אותו בשמאלנות, ברצון להפיל את הממשלה, בחלק מתנועת המחאה.
נראה שביקור התנחומים נועד כמו תמיד לעסוק בהם. בנתניהו, ששוב הזכיר את סיפור מטוס הסבנה, ואיך בגיל 22 פרץ אליו כדי להציל את החטופים ונפצע, ואיך איבד כמה שנים אח"כ את אחיו. כנראה זה צריך היה להיות בן למשפחה שכולה, מזרחי ואיש ש"ס, שאינו שייך לאליטות, כדי שיטיח בנתניהו את מה שהיה צריך להגיד לו כבר מזמן: די כבר. אתה עשית קריירה על הגב של אחיך.
רק אישה רעת לב ומנותקת כמו שרה נתניהו יכולה הייתה לשבת מול המשפחה שאיבדה את בנה אחרי 11 חודשים של תקווה ואמונה, ובמקום להרכין את ראשה ולשתוק, פשוט לשתוק פעם אחת, האשימה את האב האבל שיש מי שאומרים לו מה להגיד. לצאת במעמד הזה נגד אנשי הצבא, לגחך על האמירה שהם, הנתניהוז, חיים חיי מנעמים.
הם? חיי מנעמים? אם רק היו יודעים אילו חיים קשים יש למשפחה בין הטיסות הארוכות והמיותרות במטוסה הפרטי, לבין הבן שמעביר את כל שנת המלחמה במיאמי. כמה חוסר חמלה, גסות וחוסר טקט, צריך להיות באישה שמתיימרת להיות פסי-כו-לו-גית.
הניסיונות להקמת ממשלת אחדות, שהתחילו עם פוסט שכתב מתן כהנא ונמשכו בהצעה של הנשיא הרצוג שקרא ללפיד, גנץ וליברמן להתייצב ביחד עם נתניהו כדי להשיב את החטופים והחטופות הביתה - לא הצליחו בינתיים לשכנע את נתניהו. כל עוד הוא מאמין שהוא יכול לשרוד, הוא מתכוון לשמור על בן גביר וסמוטריץ' גם במחיר החזרתם של החטופים.
כן, גם שרה חושבת ככה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.24
