"מאהר אל-ג'אזי הוא גלגולו של 'האריה הבדואי האסלי' הארון אל-ג'אזי שלחם לצד הפלסטינים ב-1948 בקרב על הקסטל, והיה נכון להקריב את חייו למען הגנת ירושלים". דברי הפובליציסט הירדני עבדאללה אל-מג'אלי, איש האחים המוסלמים, על מבצע הפיגוע במעבר אלנבי - יחד עם חלוקת הממתקים וירי הזיקוקים ברחבי הממלכה אחריו - הם ביטוי למציאות העגומה והלא-מפתיעה שקיימת ברוב העולם הערבי בצל המלחמה בעזה: ההזדהות עם הפלסטינים עמוקה והעוינות כלפי ישראל מתעצמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הפיגוע הקשה משקף את המצב הרעוע בתוך ירדן ואת האיומים הגוברים משטחה. הוא הגיע על רקע מחאות נגד ישראל שסוחפות זה כשנה את הרחוב הירדני. הפלסטינים בממלכה עומדים בראש המחאה, אבל העובדה שהמפגע היה בדואי עלולה להעיד שהתסיסה זולגת גם לבסיסי התמיכה המסורתיים של הכתר ההאשמי. למתח הפנימי מתווסף איום חיצוני: מאמץ איראני לעודד תשתיות טרור מקומיות ולנצל את שטח הממלכה להברחת נשק לגדה שנועד לעורר בעירה גם שם.
כל אלה מעצימים את כאבי הראש של המלך: משבר כלכלי כרוני, מיליוני פליטים מעיראק ומסוריה שהשתקעו בירדן, התעצמות של האחים המוסלמים שקצרו הישג חסר תקדים השבוע כשזכו ב-31 מושבים מתוך 138 בפרלמנט, ופחד מתמיד - שגבר באחרונה - מהסלמה בגדה שתקרין על הממלכה. המלחמה חידדה את החרדה הירדנית מפני ניסיון ישראלי לפתור על גבם את הבעיה הפלסטינית: באמצעות דחיקת הפלסטינים לממלכה. החשש הגובר הזה הביא את שר החוץ הירדני, איימן ספדי, להצהיר בנובמבר 2023: "כל ניסיון להעביר אוכלוסייה פלסטינית לשטח ירדן ייחשב הכרזת מלחמה".
בסד הלחצים מנסה השלטון להחזיק - בקושי רב - את החבל בשני קצותיו: הוא מתיר מחאה נגד ישראל ובעצמו תוקף אותה בחריפות (מאשים בפשעי מלחמה וקורא להטיל עליה אמברגו נשק, לצד התבטאויות מקוממות של המלכה ראניה לגבי טבח 7 באוקטובר), אבל מאחורי הקלעים נמשך תיאום ביטחוני הדוק, ששיאו במעורבות ירדן בסיכול המתקפה האיראנית באפריל - בלי להודות בכך בפומבי.
דיוויד מקובסקי, מנהל פרויקט יחסי ישראל והערבים במכון וושינגטון ששימש יועץ בכיר למזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, מסביר: "מבין מדינות ערב ירדן הרגישה מכולן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר בגלל הציבור הפלסטיני הגדול בה. בעקבות המלחמה יש בירדן ובישראל תסכול הדדי: בישראל זועמים שהירדנים לא מציגים בפני הציבור שלהם את יתרונות השת"פ בין המדינות בתחומי הביטחון, המים והאנרגיה, ובירדן חושבים שהישראלים לא רגישים למצב הפנימי העדין".
המשבר עם ירדן משקף את המתיחות שהולכת ומתרחבת בעקבות המלחמה עם כל מדינות ערב שיש לישראל איתן קשרים דיפלומטיים. כמעט שנה לאחר פרוץ העימות לא נותקו היחסים עם אף מדינה, גם אם הוחזרו שגרירים (של ירדן ובחריין), אבל בשבועות האחרונים החריקות גוברות וצריכות לעורר דאגה. ההחרפה נובעת גם מהתסיסה המתעצמת ברחוב שמדאיגה את המשטרים, וגם מהמציאות הביטחונית בגדה וברצועה שמקרינה ישירות על ירדן ועל מצרים - שלהן גבול עם ישראל ועם הפלסטינים.
הדיון בנוגע לציר פילדלפי מטלטל לא רק את הזירה הישראלית אלא גם את מצרים. הכרזות נתניהו לגבי הצורך להישאר בציר לוו ביותר מרמיזה לגבי אוזלת היד המצרית ביחס להברחות הנשק לעזה שהביאו להתעצמות חמאס, ואף לגבי מעורבות גורמים מצריים בעניין ממניעים כלכליים (טיעונים נכונים ביסודם). מצרים שחשה מושפלת ונבוכה מול הקהילה הבינ"ל נקטה צעד חריג ומתריס במידה רבה של ביקור הרמטכ"ל המצרי בציר פילדלפי, כשברקע קבלת השגריר הישראלי החדש בקהיר מתעכבת ומשוגרות רמיזות תקשורתיות לגבי החזרת השגריר מתל-אביב.
גם מצרים חותרת לאחוז בחבל בשני קצותיו. מצד אחד, היא מתמודדת עם תסיסה פנימית גוברת, שגם לוותה בשני פיגועים קטלניים נגד ישראלים במצרים בשנה האחרונה, לצד שיגור איומים בנוגע לאפשרות להעתקת אוכלוסייה עזתית לסיני (למשל בעקבות רעיון שהעלתה השרה גמליאל, לכונן ישות פלסטינית בסיני), אבל מצד שני, היא מעורבת במגעים לקידום עסקה, וכמו במקרה הירדני - ממשיכה בתיאום ביטחוני הדוק, שכתוצאה ממנו פעילות צה"ל באזור רפיח לא לוותה כמעט בחיכוכים עם הכוחות המצריים.
"העוינות הציבורית כלפי ישראל הגיעה לשיא שלא ראיתי בעבר", מעיד דיפלומט מערבי בכיר המשרת בקהיר. "המצרים חשופים 24/7 למראות הקשים מהרצועה שמשודרים במדיה הערבית והיו רוצים שקהיר תפגין יחס לוחמני יותר כלפי ישראל. א-סיסי מצידו, בניגוד לעבדאללה, לא מוכן להסתכן בשחרור לחץ באמצעות היתר להפגנות ענק, בעיקר בגלל החשש שאלה יהפכו במהרה למחאה נגדו".
התפתחות מדאיגה בסודן
הקשר עם המפרציות אינו מזהיר גם הוא. האמירויות ובחריין, שהיו חריגות בעולם הערבי בגינוי הפומבי של טבח 7 באוקטובר, אמנם ממשיכות לקיים קשרים עם ישראל, אבל היקפם, במיוחד במישור הכלכלי הצטמצם, והם מלווים בחריקות כמו הדחייה הפומבית של אבו-דאבי את קריאת נתניהו להשתלב בניהול הרצועה ביום שאחרי.
סעודיה, שהייתה ההבטחה הגדולה של מיזם הנורמליזציה ערב 7 באוקטובר, מאותתת שלא יקודם דבר בלי הסדר עם הפלסטינים, ובכך מערערת על דוקטרינת נתניהו שטען - עד המלחמה - כי המזה"ת נפתח בפני ישראל גם בלי לפתור את עניין הפלסטינים שלשיטתו עִייפו את העולם הערבי.
במרוקו התמונה דומה. הרחוב תוסס והגינויים הרשמיים חריפים, אבל היחסים לא נותקו ואף נחתם באחרונה הסכם חשאי בשווי מיליארד דולר עם התעשייה האווירית. אבל ההתפתחות בסודן, אחת ממדינות הסכמי אברהם, מדאיגה. ממצב שבו ערב המלחמה אירחה המדינה בפומבי את שר החוץ הישראלי ובחנה שת"פ במגוון תחומים, עברה ח'רטום לחידוש היחסים עם איראן לאחר נתק בן כשמונה שנים, ואף חתמה עימה חוזה רכש אמל"ח גדול, הנחוץ למשטר למאבקים הפנימיים במדינה, והנשק זורם בכמויות. עם זאת, עד כה, מסרבים הסודנים לבקשת איראן להקים בסיס בים האדום.
ישראל, שמתבוססת בשלוש זירות התשה (עזה, לבנון ואיו"ש), וחייבת להתמקד באיום האיראני שמהווה אינטרס משותף עם רבות ממדינות האזור, נדרשת להיות חכמה יותר מצודקת ולהימנע ממשברים בזירות שהיו רגועות יחסית עד כה. הדבר נכון בעיקר לגבי המעגל הקרוב, ירדן ומצרים. יש הרבה כביסה מלוכלכת, בפרט בנוגע לפילדלפי, אבל צריך לכבס אותה מאחורי הקלעים וברגישות. בנוסף, מומלץ להפגין משנה זהירות בכל הנוגע לסטטוס-קוו בהר הבית, נושא שמעורר יצרים עזים בכל העולם הערבי והמוסלמי.
המלחמה מספקת שיעור מפכח לגבי טבע הקשרים עם העולם הערבי: ההסכמים המדיניים מבוססים על המשטרים ועל אינטרסים אסטרטגיים משותפים, בעוד הרחוב ברובו רווי באיבה שהתעצמה עם העימות הנוכחי. נורמליזציה במובנה העמוק היא עדיין בגדר חזון רחוק.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
