העימות בין קמלה האריס לדונלד טראמפ היה מהאירועים שהפוליטיקה הישראלית יכולה רק לקוות לו. בניגוד לעימות הראשון בין טראמפ לביידן, שבו החולשות הרטוריות של הנשיא היוצא הפכו את העימות לדיון מבולבל שמלווה בסיסמאות והשמצות נדושות, הפעם שני המועמדים שטחו את עמדותיהם בבהירות, החליפו, בעורמה, עקיצות, והציגו למצביעים שתי חלופות שונות, אישית ואידיאולוגית, לנשיאות.
רוב העימות נסוב סביב סוגיות פנים, ובהן כלכלה, הפלות, המאבק להגנת הסביבה והיחס לאירועי 6 בינואר. אבל החלק שעסק בישראל וביחסי החוץ היה אחד המשמעותיים בנוגע להבדלים בין המועמדים. חשוב להתעכב על מה שהאריס וטראמפ הביעו בהקשר הישראלי, שכן הכותרות שעלו מהדברים שנאמרו בעימות מאוד מתעתעות.
על פניו ביקש טראמפ להצטייר כאוהד של מדינת היהודים, והאשים את האריס בבוטות כי היא "שונאת את ישראל".
בפועל, טראמפ אמר את הדבר הנורא ביותר שנשיא אמריקני יכול לומר. הוא הטיל ספק פומבי ביכולתה של ישראל לשרוד, ועוד "בתוך שנתיים" לדבריו, אם הממשל הדמוקרטי יישאר בבית הלבן תחת האריס כנשיאה. בכך, מבלי משים, הצטרף הנשיא לשעבר להכרזות שיוצאות מטהרן על כך שזמנה של ישראל קצוב.
זה לא משנה אם טראמפ אמר זאת כדי להרתיע את הבוחרים מפני האריס. עצם העובדה שהוא מטיל ספק ביכולתה של ישראל להתקיים, ועוד בתקופה שאכן רובצים עליה איומים שטרם נראו מאז 1948, מעידה על הסכנה שבנשיאותו. על היכולות שלו לנרמל קטסטרופות בהבל פה.
אם מישהו בממשלה חושב שטראמפ יהיה קרוב יותר לעמדת נתניהו במשא ומתן עם חמאס, הרי שמה שטראמפ הבטיח לעשות הוא פשוט להוביל את הצדדים להסכם שיסגור את המלחמה
ולא זו בלבד. טראמפ אף הוסיף שהוא מדבר על אובדן קיומה של ישראל בתוך שנתיים, כי הוא "טוב בהערכות כאלה". כלומר, הוא ממש מאמין בסכנה הקיומית. מה שלא פחות מדאיג הוא שלטראמפ לא הייתה שום הבטחה קונקרטית למנוע את הסכנה, למעט טענתו כי לו הוא היה בבית הלבן לפני שנה, 7 באוקטובר לא היה מתרחש ואיראן לא הייתה תוקפת.
זה טיעון שאי-אפשר לבחון, מן הסתם. הוא מבוסס רק על הערכתו את עצמו כ"מנהיג חזק". מה שכן אפשר היה להבין טמון בכך שטראמפ לא טרח אפילו לאיים על איראן מבחינה צבאית אם תסכן את קיומה של ישראל, כפי שגם לא התכוון לפעול נגדה צבאית בשנות כהונתו. טראמפ דיבר על כך שבתקופתו הוטלו סנקציות כבדות על איראן, שהחלישו אותה ואת זרועות הטרור שלה - אלא שאנו כבר יודעים שהסנקציות לא עבדו ואיראן התקרבה יותר לגרעין כבר בתקופתו (לאחר שיצא מההסכם שממשל אובמה חתם עימה).
יתרה מכך: אם מישהו בממשלה חושב שטראמפ יהיה קרוב יותר לעמדת נתניהו במשא ומתן עם חמאס, הרי שמה שטראמפ הבטיח לעשות הוא פשוט להוביל את הצדדים להסכם שיסגור את המלחמה. מבחינתו, כך ניתן היה להבין, נדרשת עסקה לסיום המלחמה, וכל הדרכים כשרות להשיג אותה. כולל לחץ על ישראל.
כך קרה שהכותרות שעלו מהעימות הן שטראמפ האשים את האריס בשנאת ישראל – אבל בפועל דווקא הדברים והכוונות שלו עלולים להיות סכנה אמיתית.
אבי שילוןבעניין הזה עמדתה של האריס, שגם היא התחייבה לסיים את המלחמה, הרבה יותר פרו-ישראלית מבחינת התועלת שבה. היא הציעה לחזק את ישראל צבאית, הכירה בצדקת המלחמה, ולצד זאת ציינה, בצדק, ובתבונה מדינית יש לומר, גם את הסבל הפלסטיני בעזה, ואת הצורך במשא ומתן על שתי מדינות, ללא שלטון חמאס, כפתרון ארוך טווח להבטחת תקווה וביטחון.
אף שהחלטתה לבחור כסגנה את טים וולז, ולא את ג'וש שפירו, יהודי תומך ישראל נלהב, משום שהוא עלול להרתיע מצביעים, מדאיגה מבחינת ההתפתחויות במפלגה הדמוקרטית - אפשר להבין זאת כשיקול אלקטורלי בבחירות שצפויות להיות צמודות. בכל מקרה, מה שעלה מהעימות בנוגע לטווח הקצר הוא שמוטב לנתניהו להפנים שאם יש דבר ששני המועמדים מאוחדים בו, הוא טמון בשאיפתם לסיים את המלחמה בעזה מיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.24
