זו שעת צהריים והשמש מכה במבנים החד-קומתיים שצבעם כצבע החול שמסביב. שופלים ומשאיות מעלים מסביב ענני אבק. אקליפטוס צעיר נאבק להכות שורש. נראה כאילו הגענו לבסיס אימונים צה"לי בפאתי הנגב, אבל הקלנועיות שחונות בפתחי הבתים והילדים שדוהרים על אופניהם, כאילו נולדו וגדלו כאן, מעידים על כך שמדובר בקיבוץ.
ואולי מדויק יותר לומר: קהילה קיבוצית. כי לאדמה ספוגת הדם ורוויית הדמעות של בארי אין ולא יהיה תחליף. שליש מבתיו עדיין עומדים בחורבנם, ויידרשו לפחות שלוש שנים כדי להשלים את מלאכת השיקום הפיזי.
תיעוד מהריסות המבנים בקיבוץ בארי לצורך שיקום ותקומה
11 חודשים התגוררו עקורי בארי בים המלח, ובימים אלה הם עוברים לשכונה הזמנית שהוקמה עבורם בקיבוץ חצרים הצמוד לבאר שבע. מאחר שהאתר בחצרים עדיין בבנייה, הראשונות שעברו לכאן היו משפחות עם ילדים, שחזרו ללמוד ב-1 בספטמבר. אחת מהן היא משפחת כהן, שביתה הזמני טרם הושלם והיא מתגוררת כרגע בדירת שלושה חדרים המיועדת לחברים המבוגרים של חצרים. בעוד חודש או חודשיים יעברו שוב דירה, לצידו השני של הכביש, לבית "הקבוע" – שגם הוא יהיה זמני.
ילדי משפחת כהן שועטים לתוך הבית החדש בסיומו של יום לימודים, פותחים וסוגרים את המקרר, ממלאים את הסלון כסופת הוריקן. בשבת הארורה הם איבדו את סבתם, פסי כהן ז"ל. אחותה של פסי, חנה סיטון, נרצחה גם היא לצד בעלה יצחק (זיזי) ובנם טל. על המזנון מונח איור של הארבעה.
הבית של פסי בבארי הפך למטבע לשון, אחד מסמלי המחדל וההפקרה. שרון כהן, כלתה, מבקשת להזכיר שמדובר באישה בשר ודם, שהייתה אהובה על משפחתה ועל חבריה. "חשוב לנו לספר מי הייתה פסי הפרטית שלנו", הסבירה, "פסי הייתה אמא וסבתא מאוד חמה. יש לה ארבעה ילדים ועשרה נכדים. הבית שלה היה תמיד פתוח והילדים היו הולכים אליה בכל הזדמנות. באים לאכול אצלה, ישנים שם. היא הייתה שומרת עליהם, לוקחת אותם לחוגים, להסעה לבית הספר. האובדן שלה קשה מאוד בשבילם. בשביל כולנו. פסי הייתה אדם של אנשים. לא נטרה טינה לאף אחד. במשך שנים היא ניהלה את 'בית איריס' לגיל השלישי בהמון אהבה ומסירות".
שרון לאחר הפגישה עם תא"ל ברק חירם, לפני כחודשיים
שרון גדלה במושב נווה אטי"ב שבמעלה החרמון. הוריה עדיין חיים שם, תחת אש חיזבאללה. בשנת 2000 עברה לבארי בעקבות בעלה שי. יש להם ארבעה ילדים בגילי 7 עד 17. "בבוקר של 7 באוקטובר שי יצא מהבית עם האקדח שלו ופתאום עברו מולו שני מחבלים על אופנוע", היא סיפרה, "הוא ירה בהם ונכנס איתנו לממ"ד. בדרך לשם ראה את הג'יפ שלנו עולה באש". חמש פעמים ניסו המחבלים לפרוץ את דלת הממ"ד. "בדרך נס הם לא הצליחו. אם היו מצליחים, לא היינו כאן עכשיו".
משפחת כהן הגיעה לחצרים לקראת 1 בספטמבר. אבל היום שאמור היה להיות שמח הפך ליום אבל. "שנת הלימודים נפתחה בבשורה המטלטלת שכרמל גת נרצחה בשבי", סיפרה, "הייתה לנו תקווה גדולה שהיא תחזור בחיים. כרמל נחטפה מבית הוריה, ממש מול הבית שלנו. עוד הספקתי לראות אותה באותו בוקר. באותה מידה זו הייתה יכולה להיות אני. יש תחושות אשם קשות: אולי לא נלחמנו מספיק בשבילה ובשביל שאר החטופים.
"זה בלתי נתפס שהם עדיין שם. אפשר היה לשחרר אותם כבר לפני חודשים, אבל נתניהו מעדיף לשמור על הכיסא ושום דבר אחר לא מעניין אותו. בכל פעם שיש סיכוי לעסקה, הוא מוצא תירוץ אחר. אז כן, עברנו למקום חדש וזה כיף ותחושה נחמדה, אבל עד שהחטופים לא יחזרו, בארי לא יוכל להשתקם".
"חצרים הוא לא הבית. נקרעתי מביתי"
שרון שגב הגיעה עם משפחתה לחצרים כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. היא מורה לחינוך מיוחד, ובזמן השהייה בים המלח החלה להקליט פודקאסט בשם "בראשית". "בכל פרק אני מראיינת דמות אחרת", סיפרה שגב, "אמרתי לאשל, אבא של כרמל: 'אחרי שהיא תחזור מהשבי ותשתקם, אנחנו עושות ביחד פרק בפודקאסט'. זה כבר לא יקרה".
שגב, נשואה לדורון ואמא לשלושה, היא בעצמה בת חצרים. לפני 30 שנה עברה לבארי, וכעת שבה לשם. "זה נוף ילדותי, מקום אהוב, עם אנשים שאני מכירה ואוהבת", הצהירה, "אבל חצרים הוא לא הבית. הבית שלי היה בארי – ונקרעתי ממנו". על זרועה קעקוע בצורת בית, תזכורת לזה שאיננו עוד.
הם התגוררו בשכונת הכרם בבארי. בדירה הצמודה התגוררה משפחת אור. יונת אור ובעלה דרור ז"ל נרצחו ב-7 באוקטובר. ילדיהם נעם ועלמה נחטפו לרצועת עזה, ושוחררו בעסקה. גופת האב עדיין מוחזקת בעזה.
משפחת שגב הייתה בממ"ד כשהמחבלים נכנסו לדירה. דורון והבן הגדול, מעיין, שהיה אז בן 17, החזיקו בכוח את הידית ומנעו מהם לפתוח את הדלת. אבל הסיוט רק התחיל. "שמענו אותם שופכים משהו על הרצפה והתחלנו להריח אש", היא תיארה, "המחבלים הציתו את הבית כדי להפוך אותו למלכודת מוות. הרגשנו שאנחנו נחנקים מהעשן, ואז היה פיצוץ נוראי". המחבלים הצמידו לבנת חבלה לחלון ההזזה של הממ"ד, העשוי פלדה. הפיצוץ יצר רווח קטן בין שתי כנפות החלון, אבל בזכות הבן מעיין, שסגר קודם לכן את הבריח, המחבלים לא הצליחו לפתוח אותו. החרך שנוצר דווקא אפשר לבני המשפחה לנשום מעט אוויר.
מעיין החליט לצאת מחלון הממ"ד ולהתחבא בשיחים שליד הבית. "כמה שניות אחר כך היה מטח ירי מטורף והייתי בטוחה שזהו, שהוא נרצח", סיפרה אימו. אולם מעיין הצליח לחמוק מאש המחבלים. הוא ראה את הבית הבוער והיה בטוח שיותר לא יראה את יקיריו. רק בלילה התברר שכולם שרדו. מהבית נותרו עיי חורבות מפויחים. ריח השריפה עדיין רובץ באוויר. "הכל נהרס", אמרה שגב, "פתאום אתה צריך לקנות כפיות, מגבות, בייסיק. אני בת 53, עומדת בקופה בסופר עם דורון ואומרת לו, 'אבל רגע, צריך גם קולפן'. ופשוט התחלתי לבכות כי הבנתי שאני מתחילה מאפס, ואין לי כוחות לזה".
"הזדמנות להכיר קהילה אחרת - וגם לעזור ולתרום"
פגשנו אותה בבית חבריהם, עידית ויזהר אילת, בחצרים. עידית, הידרותרפיסטית במקצועה, מגישה לשולחן עוגת קרמבל תפוחים שאפתה. "בכל שבוע אני מכינה מתכון אחר מהספר 'שבועות של געגוע' – ספר המתכונים של החטופים. הפעם הכנתי עוגה לפי המתכון של אורי דנינו ז"ל", היא הסבירה.
לכל משפחה מבארי הוצמדה "משפחה שכנה" מחצרים, שתלווה אותם בחבלי הקליטה. "גם יש לנו 'משפחה שכנה', אנשים מקסימים ונפלאים", סיפרה שגב. "אבל חוץ מהם יש לנו את עידית ויזהר, שהם משפחה לכל דבר. הם עטפו וליוו אותנו עוד מים המלח".
עידית אמרה כי "בשביל חצרים זו הזדמנות מדהימה: גם להכיר קהילה אחרת ואנשים חדשים, וגם לעזור ולתרום ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שיהיה להם טוב".
היוזמה להקים שכונה זמנית למפוני בארי נולדה בחצרים ארבעה ימים אחרי פרוץ המלחמה. לצורך הפרויקט הוקמה מינהלת בראשותו של דרור קריצ'מן, יו"ר ההנהלה הכלכלית של חצרים, כשתחתיו שני צירים: הציר הקהילתי, שמובילה אוסי מוריץ, וציר הבינוי והתשתיות, שמובילים רן שיבק – המנהל העסקי של חצרים, ויגל דויטש – מנהל פרויקט הבנייה. המיזם, שכולל מאות יחידות דיור, חדר אוכל, גני ילדים ואת כל התשתיות הנדרשות, ממומן ומנוהל על-ידי מינהלת תקומה. ההערכה היא שבניית השכונה החדשה ואכלוסה יסתיימו בנובמבר.
"בארי וחצרים מאוד דומים", הסבירה אוסי (שהיא גם אחותו של דרור קריצ'מן), "שני הקיבוצים הוקמו במסגרת 11 הנקודות בנגב ושניהם עדיין שיתופיים. החיבור בינינו לא התחיל עכשיו. החלטנו לקרוא לזה 'קהילות שכנות' כי בארי, כמו חצרים, זו קהילה מאוד חזקה. אנחנו לומדים זה מזה. לא רצינו לקרוא לזה 'קהילה מחבקת' או 'קהילה מאמצת', כי יש בזה משהו מאוד פטרוני שלא מעודד שיקום וצמיחה".
הרעיון הוא שכל קהילה תשמור על עצמאותה, אבל בחלק מהתחומים יהיה שילוב בין הקהילות. זה בא לביטוי בעיקר אצל הילדים ובני הנוער. עוד לפני המעבר נערכו פעולות גיבוש משותפות כמו טיולים ואירועי ספורט, ושבועיים אחרי שהגיעו לכאן, החיבור כבר נראה כמעט טבעי. "החבר'ה של חצרים והחבר'ה של בארי כבר חיכו להיפגש", אמרה אוסי, "הם יושבים יחד בהסעות לבית הספר, אוכלים יחד צהריים ויורדים יחד לחינוך החברתי (הפעילויות שאחרי שעות הלימודים), למרות שהוחלט שהחינוך החברתי יהיה בנפרד. בין מועדון הנוער של בארי ('מרכזון') ושל חצרים ('נעורים') מפרידה מדרכה, וכרגע זאת המדרכה הכי סואנת בקיבוץ".
אוסי מוריץצילום: מאיר בן חייםילדי בארי עברו את הטראומה הקשה ביותר שאפשר לדמיין. לקראת המעבר עשו לילדי חצרים הכנה לקראת מצב שבו הם יישבו בכיתה עם ילד שחזר מהשבי, עם נערה שהוריה נרצחו או עם נער שהיה 17 שעות בממ"ד. "ועדיין, יש בחצרים ילדים שחוששים מילדי בארי", תיארה שרון שגב, שערכה איתם שיחה לקראת המעבר, "הם אמרו לי את זה במפגש: 'מה אפשר יהיה לשאול אותם?', 'הם עצובים כל הזמן?', 'הם מדברים רק על זה?, 'ואם אני לא רוצה לשמוע על מחבלים, אני לא אוכל להיות חבר שלהם?'. אני מסבירה להם שמותר להגיד לילד מבארי: 'אני רוצה להיות חבר שלך, אבל בוא נחליט שעל זה לא מדברים כי זה מפחיד אותי'. אלה ילדים רגילים שרוצים לצחוק ולעשות שטויות ולהכיר חברים חדשים, כמו כולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.09.24
