חלקי הפאזל הולכים ומצטברים עם כל עדות הנמסרת בפני חמשת חברי ועדת החקירה האזרחית לאסון 7 באוקטובר, אבל התמונה לא מתבהרת. להפך. היא רק הולכת ונעשית יותר עכורה, מדכאת, מבהילה. המבט נודד החוצה, כמו מחפש לברוח ממה שהאוזניים שומעות. מהחלונות הגדולים באולם בקומה ה-30 של מגדל כלל ברמת החייל שבו מתנהלים דיוני הוועדה נשקף נוף נהדר ושקרן: הכל נראה מתפקד, נורמלי, אפילו בריא. האנשים אצים רצים מפה לשם, הבניינים נבנים, המכוניות נוסעות, העננים שטים, הים כחול והאופק פתוח. אני מחזיר את המבט לאולם ופה הכל מאוד אמיתי אבל כל כך הרבה פחות נהדר, נורמלי, מתפקד או בריא. והאופק? קשה לראות אותו, האמת. אולי גם הוא רק עוד קונספציה. אני מנסה לנער את הייאוש אבל זה רובץ כבד על הכתפיים.
השבועיים שבהם ליוויתי את ועדת החקירה האזרחית גבו את מחירם. אגרוף ברזל לפת את איבריי הפנימיים וסחט אותם לכדי כאבי בטן שכמותם לא הכרתי ועייפות מסוג חדש הפילה אותי בכל פעם שחזרתי מדיון לתנומות ארוכות מדי שלוו בחלומות זוועה חוזרים; שוב אני רץ בשדה תפוחי אדמה ליד בארי, שוב אני עם הגב לקיר במיגונית אפלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ככל שחלף הזמן התברר יותר ויותר למה ועדת חקירה ממלכתית היא הכרח קיומי למדינת ישראל; ועדת החקירה האזרחית, שבקרוב, לקראת יום השנה לאסון, תפרסם את מסקנות הביניים שלה, היא פרויקט חשוב שקם במחאה נגד אי-הקמת ועדת חקירה, והיא מוכיחה, שוב, את עומק המחדלים והכשלים ואת חשיבות הבירור והתיקון, אבל מדובר בגוף חסר סמכות ושיניים. אין לה יכולת לזמן עדים או להטיל סנקציות. מאידך, ככל שחלף הזמן התברר לי עוד יותר למה נתניהו לא יאפשר הקמת ועדת חקירה ממלכתית ככל שהדבר יהיה תלוי בו - אין דרך טובה לצאת מזה בלי לקחת אחריות מלאה, גם אם לא בלעדית (הכישלון הצבאי מהדהד לא פחות, ומהצבא עוד היו לחלקנו ציפיות).
יכול להיות שאף פעם לא נבין באמת את 7 באוקטובר - ואיך אפשר להבין קריסה טוטאלית כל כך וכשל עמוק כל כך בכל כך הרבה רבדים ותחומים? אבל עד שלא ננסה, עד שלא תופנה אצבע מאשימה ותילקח אחריות, לא נוכל להמשיך הלאה. ועד שלא נוכל להמשיך הלאה לא נדע לאיזה כיוון.
חמשת חברי הוועדה לא נראים הרבה יותר טוב ממני. הם שחים תחת משקל העדויות. רפי בן שטרית, לשעבר ראש עיריית בית-שאן, שאיבד את בנו אלרואי במוצב נחל עוז באותו בוקר שחור, ושומע עדויות המספרות על ההפקרות במוצב שבו שירת בנו מרגיש את הכתפיים שלו נתפסות – "אני בשליחות של הבן שלי וחברים שלו וקורבנות 7 באוקטובר. כולנו מרגישים צער גדול אבל בסוף, אני זה שבא הביתה ונופל. האובדן קשה. זה מורכב וקשה לי מאוד".
בן שטרית מספר שבלון המודיעין בבסיס נחל עוז (בנו היה בלונאי) לא עבד והחיילים הזמינו על חשבונם (!) חלקים באיביי כדי לתקן. לפני 7 באוקטובר הגיע בלון חדש, אבל הוא לא הותקן. אחד העדים, מוסיף בן שטרית לתאר, סיפר ששבועיים לפני המתקפה הוא שמע מנגד באוגדת עזה שפרצו את כל המנעולים לאורך הגדר, וכשהוא (הנגד) דיווח על כך, נמסר לו שצריך להחליף את המנעולים.
תא"ל במיל' יהודית גריסרו, שהייתה בעבר יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים ועשתה את רוב שירותה בחיל האוויר, מספרת שהיא מרגישה את משקל העדויות הקשות לוחץ עליה, אלוף במיל' איל בן ראובן רוכן קדימה, כמו מחפש מחט של היגיון בשחת של טירוף בכל פעם שצה"ל נחשף בקלונו וכישלונו, וזה קורה שוב ושוב: "אני מאוד עצוב, הרבה כועס והרבה מבואס", הוא אומר.
את המבט העצוב והלא-מאמין של המפכ"ל לשעבר שלמה אהרונישקי אי-אפשר לתאר במילים, צריך לדמיין בור שבתחתיתו עוד בור. "יש דברים שאני מאוד עצוב לשמוע", הוא אומר, "אתה מתכווץ כל הזמן אבל צריך להיות חזק, להסתכל בראייה כוללת, לא להישאב לדברים הקשים, ועברתי מספיק דברים בחיים שלי, תאמין לי". רק השופטת לשעבר ורדה אלשיך, יו"ר הוועדה, מצליחה לשמור על פאסון, איכשהו, וזה לא קל עם נכדים שמשרתים בעזה ובצפון.
בהפסקות שבין העדויות הם קמים בשתיקה ומנסים לחלץ עצמות. בארוחות הצהריים - בוא נגיד שהם לא הצטרפו לוועדה בשביל האוכל - הם אוכלים בקושי, המילים ששמעו קשות לעיכול. הצוות המלווה את הוועדה, אנשי המטה והדוברות, מנסה להרים את המורל, אבל לפעמים אין מנוף חזק מספיק.
רוב העדויות מפלחות את הלב השבור לחתיכות עוד יותר קטנות, בין אם אלה העדויות האישיות – כמו זאת של אריאל שניר שמצא את גופת בנו איתן ז"ל במיגונית המוות, או עינב צנגאוקר המרשימה תמיד, שסיפרה שראש המוסד דדי ברנע אמר לה בארבע עיניים, בסביבות חודש מאי, ״עינב יקירתי, לצערי בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית לא תיתכן עסקה לשחרור חטופים״ (במוסד הכחישו), או עדויות של עיתונאיות ועיתונאים שמילאו את מקום המדינה באותו בוקר ואחר כך פירסמו שלל כתבות ותחקירים, וכתבים צבאיים שמספרים על הקריסה ומכים על חטא.
8 צפייה בגלריה
עינב צנגאוקר מול חברי הוועדה. רוב העדויות מפלחות את הלב השבור לחתיכות עוד יותר קטנות
(צילום: יריב כץ)
ויש גם עדויות "מערכתיות" יותר, כמו של אלוף במיל' ישראל זיו, שמנה את הכשלים בבניין הכוח, יאיר לפיד שהעיד כי נתניהו קיבל התרעות מדויקות חודש וחצי לפני הפלישה, אבל לדבריו "ראש הממשלה – וכאן אני נותן התרשמות אישית בלבד, כך שניתן לחלוק עליה – נראה משועמם ואדיש לנושא, ולא העיר עליו דבר", אביגדור ליברמן, ניצב משנה בדימוס אייל אזולאי, שהיה מ"מ מפקד מרחב הנגב ב-7.10 ואחראי על הנובה, שהעיד על הבלגן האטומי שבו היה שרוי הצבא, ברי מאירוביץ, מפקד כיתת הכוננות של נחל עוז שנלחם בלי נשקים, או העדות המטלטלת של א' - קצין בקבע בשירות פעיל שלחם בגבורה בעוטף עזה בבוקר 7 באוקטובר והעיד מול הוועדה ללא אישור מהצבא ותוך סיכון עצמי, ולכן פניו לא צולמו.
א' תיאר את ההידרדרות בנורמות בצבא, בין אם נורמות ערכיות כמו "רוח צה"ל" ובין אם נורמות צבאיות, כמו תחקיר ראוי, משמעות ומילוי פקודות, הוא סיפר על התמכרות למצגות: "תחקירים בזרוע היבשה", אמר, "הפכו להיות תצוגת יחצנות אישית שלי כמ"מ, כמ"פ או כסגן. מדברים על מה עשית ולא על חסרונות. התחקירים נהיו ריקים מתוכן ומלאים בכותרות. רוב המפקדים בצה״ל היו מתמקדים בעיקר בעולמות המצגות. גם אני חטאתי בזה, יש לי הרבה מצגות נפלאות"; על צבא בירוקרטי ועמוס בנהלים: "...אתה מגיע לפעילות מבצעית בלי שעשית את הדברים בצורה הנכונה, אבל דף הנהלים חתום והבירוקרטיה עומדת", על ההתמכרות לטכנולוגיה והעדפה שלה על פעילויות יזומות, על שחיקה בכוחות ועוד.
הוא סיפר על "היעדר פיקוד ושליטה", ביום האסון עצמו. "הדבר גרם לדו"צים מטורפים, להפעלת כוחות בצורה לא חכמה... אם היינו מחכים לפקודות, לא היה נשאר את מי להציל. מי שהכריע את 7.10 היה הדרג הטקטי, הלוחם. אנשים שפשוט לקחו את הציוד שלהם וחתרו למגע". עדות בלתי נשכחת. כל העדויות משודרות בלייב ביוטיוב ומופיעות במלואן באתר הוועדה – חומר קריאה חובה לכל מי שרוצה לנסות להבין, ואז להיכשל, איך דבר כזה יכול היה לקרות. "ניוון מערכות", קרא לזה ישראל זיו.
8 צפייה בגלריה
גדעון סער מעיד בפני הוועדה. "באו שלושה ראשי ממשלה, שני שרי ביטחון, אנשים מהקבינט, אלופים בצבא"
(צילום: יאיר שגיא)
גדעון סער, יועז הנדל, עפר שלח ואחרים העידו על תהליכי קבלת ההחלטות בממשלות נתניהו. "אין תהליכים, אל תתבלבל. התהליך זה נתניהו יושב עם עצמו", אמר ליברמן. עדויות המתארות איך יובשו ונוטרלו גופים מקצועיים כמו רח"ל, ואיך תרבות פוליטית מושחתת של מינויי יס-מנים, פיצולי תיקים, העברת סמכויות, חוסר קבלת אחריות וטרללת בלתי פוסקת השתלטה על ישראל. חוסר ההסכמה היחיד היה מתי הייתה נקודת ההתחלה: בשריפה בכרמל, באסון במירון או בצוק איתן.
האחריות של נתניהו, הדרג המדיני וראשי מערכת הביטחון ברורה, אבל הם לא היו לבד. עדויות על צבא שהתמכר לטכנולוגיה והעדיף בלונים, חיישנים ומכשולים על פני חיילים בשטח או מודיעין אנושי, על יהירות ממארת עד כדי כך שבכלל לא הייתה תוכנית למקרה שבו לא תופעל התרעה. חשיבת עדר, חוסר הבנה, חוסר דמיון, חוסר תכנון.
וכמובן, הקונספציה, או אוסף הקונספציות: חמאס עדיף על הרש"פ, חמאס מורתע, חמאס רוצה הסדרה, חמאס חלש, חמאס טיפש, חיים מסבב לסבב, יהיה בסדר, צה"ל חזק, צה"ל חכם, יש מכשול, לא מעניין מה מהצד השני שלו. יש כיפת ברזל, לא צריך להתקיף. יש סייבר, לא צריך סוכנים. והנה, צה"ל לא חכם וגם לא חזק ובעיקר - לא היה שם כשהיו צריכים אותו.
בסוף, הקונספציה בלעה את הכל, וכולם חשבו פחות או יותר אותו הדבר. מראש הממשלה לאחרון המ"מים, ורוב הפוליטיקאים, כולל מהאופוזיציה. זה לא מוריד אחריות ממי שמגיע לו, אבל לקונספציה היו שורשים עמוקים בנפש הישראלית. זו האמת הנוראה. "נרדמנו כולנו", העיד ישראל זיו, "ואף אחד לא יכול להתנקות מזה". "זה טבע האדם", אמר אהוד ברק.
הוועדה, שהחלה לפעול בסוף יולי, מתכנסת בכל שבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי, מעשר בבוקר ועד חמש אחר הצהריים. עד כה הופיעו בפניה כבר יותר ממאה עדים. הדיונים אמנם פתוחים בפני הציבור, ומדי פעם הגיעו שניים או שלושה מאזינים, אבל לרוב הכיסאות נותרו ריקים. חברי הוועדה ישבו רוב הזמן בשתיקה והאזינו, מדי פעם שאלו שאלות הבהרה מנומסות וביקשו הרחבות או להפך, התמקדות בנושא מסוים.
רפי בן שטרית, שהיה היחיד שאיתגר חלק מהעדים בשאלות מימין, בעיקר על ההתנתקות והנסיגה מלבנון, קיבל תשובות לא ממש מספקות בסגנון: הצעדים היו נכונים לזמנם. הוא גם דוחף כל הזמן להזמין עוד עדים מצד ימין של המפה הפוליטית. הוועדה אמנם מנסה, והזמינה את כל חברי הכנסת מהקואליציה, אבל הם לא באים. בנוסף נעשו פניות לעוד אנשי ימין רבים כמו אפי איתם, אריה אלדד ונפתלי בנט. רובם המכריע התעלמו, אחרים, כמו אלדד, אמרו שמחכים לוועדה הממלכתית. שמחה רוטמן לא מוכן להגיע כיוון שלדבריו הוועדה עוברת על חוקי המדינה - משתמשת בסמל המדינה שלא כחוק.
8 צפייה בגלריה
לפיד יוצא מהוועדה. בן שטרית היה היחיד שאיתגר חלק מהעדים בשאלות מימין
(צילום: קובי קואנקס)
חברי הוועדה רושמים לעצמם הערות בשקדנות, אף אחד לא מנקר. בן ראובן גוחן קדימה כשהוא מתרכז, אהרונישקי שוקע בכיסאו, גריסרו כמעט ולא מזיזה שריר בפנים בעוד על פניו של רפי בן שטרית אפשר לקרוא בבירור את תחושותיו. אלשיך מפגינה דומיננטיות, אבל לא מעט אנשי צבא בדימוס מדברים ישר אל החברים שלהם מהצבא, בן ראובן או אהרונישקי, חלקם אף אומרים דברים כמו "לא יודע אם גברתי יודעת מה זה דפ"א..." מה שמעצבן מאוד את שתי חברות הוועדה. תא"ל גריסרו מצליחה להתאפק, אלשיך פחות.
אפי יזהר, הקלדנית שיושבת בפינת השולחן, מקשיבה עם קצות האצבעות ועומדת בקצב הדיבור המהיר של העדים. בעוד שבועיים בערך ייפסקו הדיונים לטובת גיבוש דוח הביניים. אז, ככל הנראה, כל אחד מחמשת חבריה יכתוב מסקנות ואלשיך תסכם.
הוועדה היא יוזמה של מספר ארגונים, "ועד משפחות נרצחי מסיבות השבעה באוקטובר" שחקר בעצמו את אירועי הנובה והמסיבות האחרות, קיבוץ בארי, תנועת "קומו", ו"לובי 1701" המייצג את תושבי הצפון המפונים, ובעיקר פורום "הקול שלהן", של הורי התצפיתניות שנרצחו בבסיס נחל עוז שהוקם בדרישה לוועדת חקירה. אייל אשל, שיעיד ביום ראשון הקרוב, לאחר שערך תחקיר עצמאי על המחדל בבסיס, סיפר לי סיפור מטורף המעיד על רמת הידע של חמאס ורמת ביטחון השדה של צה"ל: שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר היה בבסיס יומולדת לאחת התצפיתניות. לפי אשל, מחבלי חמאס עמדו מהצד השני של הגדר עם שלט "מזל טוב ל---".
פעילות הוועדה ממומנת על ידי תרומות, מתנדבים ומבצעי גיוס המונים – עד כה גויסו כ-660 אלף שקל, מה שמאפשר לשכור את האולם, לשלם לבעלי המקצוע (צלמים, דוברים, אנשי מטה וגם לחברי הוועדה. העדים באים בחינם). המקצוענים שמאחוריה הם עופר רוזנבאום, בעלי "רוזנבאום תקשורת", המשמש כראש מטה ועדת החקירה, והיועץ האסטרטגי חיים רובינשטיין, המשמש כדוברה.
רוזנבאום אף ביקש למסור עדות. "העבודה שלי", אמר, "היא בעולמות תוכן של לוחמה פסיכולוגית, מודיעין... בשורה התחתונה שוכרים את השירותים שלי ושל הקבוצה שלי כדי לחסל תחרות, לנטרל סכסוכים עסקיים פוליטיים, ואנחנו מאוד יעילים במה שאנחנו עושים". רוזנבאום העיד כי שבועיים אחרי 7 באוקטובר קיבל טלפון מגורם בכיר בממשלה שהציע לו עבודה: לפרק את מטה משפחות החטופים, כי "הם עושים הרבה רעש ובלגן, וצריכים לחסל את זה כמה שיותר מהר". הנה עוד דבר שחייב להתברר בוועדת חקירה ממלכתית.
הגרוע מכל פגש את הצפוי מכל, והוועדה כבר הוכתרה על ידי הקואליציה וגייסותיה, כמו יונתן אוריך וינון מגל, כ"שמאלנית", "אלטרנטיבית", "ועדה מעלי אקספרס", "בדיחה עם מסקנות כתובות מראש" ועוד כהנה וכהנה פנינים.
חברי הוועדה חוזרים ומדגישים שאם וכאשר תוקם ועדת חקירה ממלכתית, הם יתפזרו באותו והיום ויעבירו ברצון את כל העדויות והחומרים. אבל גם הם עצמם מודים, שלא ברור אם פעילותם מקדמת הקמת ועדה ממלכתית. "לא יודעת אם זה עוזר", אומרת אלשיך, "אבל יש פה משקל נגד שאפשר לשים על המאזניים. הרי הממשלה לא פתאום תתעורר מחר בבוקר ותרצה להקים ועדה ממלכתית, כן? מלבד זאת, הכוונה היא להניח את העובדות בפני הציבור. לוועדה שלנו באמת אין שיניים, אבל אני לא מבטלת את זה לגמרי, אני אולי מצמיחה שיניים למישהו, או נותנת מלט למי שאולי יצוק בטון. אני יכולה רק לעשות את עבודתי נאמנה. מה הלאה? אלוהים גדול".
"אם לא הייתי חושב שזה מקדם ועדת חקירה ממלכתית", אומר רפי בן שטרית, "לא הייתי מטריח את עצמי שלוש פעמים בשבוע מבית-שאן לתל-אביב. זו חובה מוסרית. לא רק אישית – כולם צריכים לדעת מה קרה, איפה היה חיל האוויר, האם למחאת קפלן ולקריאות לסרבנות הייתה השפעה? אנחנו הוועדה היחידה במדינה שמתפללת שיפזרו אותה", הוא אומר. "אבל יחד עם זה אנחנו מתייחסים לעבודה בשיא הרצינות. בהתחלה הייתי סקפטי, כי אין סמכויות ואי-אפשר להביא עדים. אבל יש את ההיבט הציבורי, התקשורתי והתודעתי שהוא חשוב מאוד: עובדה שבאו שלושה ראשי ממשלה, שני שרי ביטחון, אנשים מהקבינט, אלופים בצבא. זו עבודת קודש".
8 צפייה בגלריה
חברי הוועדה. "לוועדה שלנו באמת אין שיניים, אבל אני לא מבטלת את זה לגמרי, אני אולי מצמיחה שיניים למישהו"
(צילום: יונתן בלום)
היום אתה מבין טוב יותר מה קרה ביום ההוא?
"מצטבר חומר ומתגבשות תובנות. אבל להגיד לך שמבינים מה קרה שם? רחוק מזה. מוצב נחל עוז, שבו נהרג הבן שלי, התנהל כמו מחנה קיץ של תנועת נוער במרחק 450 מטר מהגדר עם עזה. התפיסה הייתה שאם יורים טילים על הבסיס, רצים למיגונית ולא לעמדות. הסתמכו על טכנולוגיה. חמאס ידעו הכל, פלשו לנחל עוז בלי שאף אחד על הגדרות, רצו למיגוניות ושרפו ורצחו.
"עכשיו הוא (נתניהו) מגלגל את כל האחריות, 'לא העירו אותי, לא משכו בכנף בגדי ולא בתנוך אוזני'. בחייאת, אתה ראש ממשלה או מה? אבל מה שאני אגיד, מכונת הרעל כבר עליי. יגידו, אתה בוגד, אשכנזי, שמאל - ואני לא אף אחד מאלה, כן? אני ימני מסורתי מהפריפריה".
חשבת לוותר?
"חשבתי לוותר כי חששתי שלא אצליח לעמוד בזה נפשית. לא בגלל הדברים האלה. שיחשבו מה שהם רוצים. שיקפצו לי. ברגע שאיבדתי את הבן שלי, הכל מקבל פרופורציות אחרות".
"אנחנו פה גם בשביל למנוע את האסון הבא", אומר בן שטרית. "לאיזה מקום אנחנו מביאים את הילדים שלנו? הרמטכ"ל קם בבוקר, מצחצח ת'נעליים, עונד את הדרגות וממשיך כאילו כלום, ממנה מטכ"ל, אלופים… וראש הממשלה בכלל. הדרג המדיני חושב רק על לשרוד. להילחם בחמאס ולהחזיר חטופים, זה משני. העיקר להחזיק פוליטית".
גם בן ראובן מודה שהוא "לא יודע" עד כמה הוועדה מקדמת ועדת חקירה ממלכתית. "לוועדה שלנו חשיבות גדולה בעצם זה שמחפשים את האמת. מסמנים אותנו כשמאלנים, אבל אני אומר את האמת שלי לצבא".
אבל אתה שמאלני, וזה בסדר.
"אני ביטחוניסט, שיסווגו אותי איך שרוצים. שמחתי שגדעון סער בא ונשמח מאוד לכל עד מהימין. אני במצפון נקי אומר לך: הוועדה א-פוליטית, מסתכלת על הדברים כמות שהם ותוציא מסמך היסטורי. זה ודאי. מה שלא ודאי זה שהממשלה תפיק לקחים".
"האתגר הגדול הוא לדייק תובנות ומסקנות נכונות שלא לוקחות רק צד אחד", אומר אהרונישקי. "לבור את המוץ מהבר ולבנות פאזל כשאין לך את כל החלקים. אני רוצה לקוות שנבין את כל התמונה, אבל נראה שאף אחד לא מבין. כל ניסיון להסביר את זה בדרך הגיונית ייתקל בקושי".
אהרונישקי: "הקמת ועדה ממלכתית היא אחת המטרות, אבל לא היחידה. חשוב לנו לתת לאנשים לדבר וכמובן לאסוף חומרים. מקווה שהמידע ישמש את ועדת החקירה הממלכתית"
"מלבד זאת", הוא אומר, "הקמת ועדה ממלכתית היא אחת המטרות אבל לא היחידה: חשוב לנו לתת לאנשים לדבר, לספר מה שהם חוו, וכמובן לאסוף חומרים - הזמן עובר, מידע נעלם אנשים שוכחים… מקווה שהמידע ישמש את ועדת החקירה הממלכתית".
גם אותך הכתירו כשמאלני?
"ברור. זה עלה מיד כשהתיישבנו. אנחנו לא יכולים לשכנע אף אחד כמובן. היום במדינה יש שתי חברות שכל אחת משוכנעת בצדקתה ולא יכולה לשכנע את השנייה, אבל אנחנו מנסים לא להעמיד את הנושא הפוליטי במרכז הוועדה. מנסים להביא אנשים מימין. אני יודע שזה חלק מהשיח, שאנחנו ועדה שמאלנית. בסדר, השיח הזה קורה כל הזמן בכל דבר כמעט. זה עוד פעם חוזר לתרבות שפשתה במדינת ישראל – אנשים קמים בבוקר ועוד לפני שפותחים עיניים בודקים מי בימין ומי בשמאל. גם זו מטרה שלנו, להוציא לאור תרבויות שצריך לתקן אותן.
"עניינית, אם מסתכלים אובייקטיבית על העדויות והעדים רואים שאין קשר. אנחנו באים להאיר דברים ולתת את התמונה הכי מלאה שאפשר. ברור שהיה אוסף שלם של כשלים. חייבים לברר את הדברים ולתקן. אני לא כל כך רואה שזה קורה אבל אסור להתייאש".
פרופ' משה כהן-אליה, מומחה במשפט חוקתי ופאנליסט בערוץ 14, מסביר למה לדעתו לא תוקם ועדת חקירה. "אני בעד חקירה, זה ברור. חייבים לדעת מה העובדות", הוא אומר. "העניין שאנחנו חיים בעידן של קיטוב וגם העובדות שנויות במחלוקת. הוויכוח הוא על מי ימנה את הוועדה. אני שומע מגורמים בימין: כל עוד הממשלה הזו קיימת אין מצב שתקום ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה לא סומכת על בג"ץ והימין לא מאמין לו. כולם צריכים לשבת ולהחליט על ועדה פריטטית, חצי-ימין וחצי-שמאל, שתמנה את הוועדה. אם לא, לא תהיה ועדת חקירה. וגם ככה יהיה מאוד קשה להקים ועדת חקירה ולהגיע להסכמות. זה ילווה אותנו שנים. לשם מוביל אותנו הפילוג. אנחנו תקועים, דרור, אנחנו תקועים".
למה לא לחקור כמו שצריך ובדרך המלך?
"יש שאלה גדולה, מי אחראי על 7 באוקטובר. התשובות מאוד מורכבות. קונספציה צבאית, מדינית - וגם משפטית. ההשפעה של המערכת המשפטית התרחבה גם לשם. אני בעד חקירה אבל בעידן הזה של פילוג פוליטי, הכל חייב להיות בהסכמה. זה יוביל לאמון של שני הצדדים בתוצאות. ועדה לא בשליטה של הממשלה ולא בג"ץ, הימין רוצה לדעת את האמת אבל לא מוכן שימנו שופט בג"ץ כיו"ר הוועדה".
8 צפייה בגלריה
פרופ' אלבשן. "הוועדה מונעת במו ידיה את האפשרות להקמת ועדת חקירה ממלכתית או הליך משפטי כלשהו עם סנקציות"
(צילום: אלכס קולומויסקי )
טענה משפטנית מהותית יותר מ"אתם שמאלנים!" המופנית כלפי הוועדה היא שקיים סיכוי לשיבוש ראיות. פרופ' יובל אלבשן אומר כי "הוועדה הזו משרתת את השלטון, ולמעשה מונעת במו ידיה את האפשרות להקמת ועדת חקירה ממלכתית, או הליך משפטי כלשהו, עם סנקציות". שר הפנים משה ארבל אף קרא לבדוק אם העדויות שנגבות בחקירה האזרחית מהוות עבירות של ביטחון מידע ושיבוש מהלכי משפט. באותה נשימה קרא ארבל להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
"זה לא מכוונה רעה", אומר אלבשן. "אנשים מופיעים בפני הוועדה, הכל פומבי וקל לתאם עדויות, להתאים, לשבש. האפשרות לעשות אחר כך חקירה נקייה הולך וקטן. לדוגמה, העדות של לפיד מלמדת על אחריותו של נתניהו, אבל אם נתניהו יודע מראש מה נאמר עליו, העדות שלו תתמקד בלהפריך את לפיד, שכבר לא יוכל לחזור בו מעדותו (רק לחזור עליה). באופן אבסורדי נותנים פה מתנה לדרג המדיני".
על הטענות האלה עונה אלשיך יו"ר הוועדה: "מה הקשקוש הזה? בסוף אמת יש רק אחת. מי יותר סביר שישקר? מי שרוצה לחפות על הביזיון שלו או מי שחושף אותו?"
מה הלאה? הוועדה תוציא מסמך ביניים שבו תפרסם את המסקנות שלה, וכנראה תפנה גם אצבע מאשימה (וחסרות סמכות) כלפי האחראים מתוך תקווה שמשהו ישתנה, אבל הסיכוי לכך קטן יותר מקטן. נראה שהוועדה תמשיך בינתיים.
אם היינו מדינה מתוקנת - מצחיק, לא? - האחריות הייתה אמורה להילקח עוד באוקטובר, האנשים בראש הצבא והדרג המדיני היו צריכים ללכת הביתה, קודם כל, ואמורה הייתה לקום ועדת חקירה ממלכתית כבר מזמן. כי המדינה הייתה צריכה לתחקר ולהשתפר כדי לשמור על האזרחים, אבל מדינת ישראל לא עובדת, והאזרחים שהופקרו צריכים לעשות הכל בשביל המדינה: לקנות אפודים ואוכל לחיילים, לבצע תחקירים עצמאיים על גורל יקיריהם (כמו שעשו משפחות הנובה, משפחות התצפיתניות ועוד רבים) ובסוף גם להקים ועדת חקירה כאמצעי לחץ להקמת ועדה ממלכתית.
חלק מהעדים טענו שניתן היה למנוע את 7 באוקטובר: אם רק היו עושים ככה, אם רק היו עושים אחרת, מעלים רחפן, מקרבים טנק, מרימים מסק"ר, מקפידים על "כוננות עם שחר" ומה לא. אולי, מי יודע, אבל אני מסכים יותר עם העדים שטענו כי האסון היה תוצאה בלתי נמנעת של הכשלים והשחיתויות שתוארו לעיל. ואם לא ביום הזה דווקא אז ביום אחר. התוצאה של ריקבון היא קריסה, תמיד.
אני מנסה להיות אופטימי, ואז נזכר בסיום עדותו הקודרת והשוצפת של אהוד ברק. תן לנו משהו אופטימי, מבקש ממנו בן שטרית.
"בסוף יהיה טוב", אומר ברק, "אבל ייקח הרבה זמן".
"זה אופטימי?" תוהה אהרונישקי וברק מנחם, כהרגלו: "לא יודע כמה אנשים יקברו, וכמה נזקים יהיו, אבל בסוף יהיה טוב".
אני נותן למבטי לנדוד אל הנוף הנהדר והשקרן הנשקף מהחלון. מה יקרה אם (וכאשר) יבוא עלינו האסון הבא? בצער, אני חושב כלום. כל מה ששמעתי פה יחזור על עצמו במין דיוק מרגיז - יהירות, שאננות, מחדל, כישלון. לא היינו ערוכים לאסון הקודם, מה בדיוק מכין אותנו לאסון הבא?
