זה לא תמיד היה ככה. התרסקות היחסים בין ישראל לנורווגיה כפי שבאה לידי ביטוי בחודשיים האחרונים - אחרי ההכרה הנורווגית במדינה פלסטינית והבליץ הדיפלומטי של ישראל כנגדה - דומה לתהליך גירושים מכוער שבו בני הזוג מטיחים זה בזה שנים של כעסים, מרמור וטינה שאותם הדחיקו במשך שנים. אבל זה התחיל כסיפור אהבה בין שתי מדינות שמצאו קווי אופי זהים ביניהן, שדאגו זו לזו וניסו ביחד להביא לעולם ילד מפואר ואוטופי של שלום במזרח התיכון. שלושה עשורים לאחר מכן, ואחרי שהניסוי התפוצץ לשתיהן ולפלסטינים בפרצוף, מגיעות ההתפכחות וההיפרדות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אני חושבת שההכרה החד-צדדית של נורווגיה במדינה פלסטינית היא הודאה בכישלון", אומרת הילדה הנריקסן וואגה, 65, פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת אוסלו ומי שנחשבת למומחית מספר אחת ליחסי ישראל-נורווגיה ולתהליך אוסלו במדינה. "אחרי המלחמה הקרה היה בנורווגיה רצון חזק לבנות תדמית שתבליט אותה ותזכיר לארצות-הברית שאנחנו כאן, מעבר לגבול עם רוסיה. ההחלטה הייתה שאנחנו מייצאים שלום לעולם, נמצאים במרכז העניינים, בניגוד למיקום הגיאוגרפי שלנו, וזה נכשל. לא רק שאין שלום, אלא שהכל נהיה הרבה יותר גרוע. והאצבע המאשימה מונפת כאן כולה לכיוון הממשלה הנוכחית בישראל".
אנדרס קראביק, סגן שר החוץ הנורווגי, רואה את ההכרה החד-צדדית של נורווגיה בפלסטין בצורה קצת אחרת. "עשינו זאת כדי לקדם שלום והכרה בין ישראל לפלסטין. אנחנו מחויבים לדבר. התברר לנו שהסכם אוסלו הוביל לכיוונים שליליים שייצרו אי-ביטחון לישראלים ולפלסטינים. לכן נאלצנו לחשוב בצורה אחרת איך לחזק את הגורמים המתונים שנחלשו בעימות הברוטלי. מגיע לשני הצדדים שלום, אבל לא יהיה שלום בלי פתרון שתי המדינות. ובאמצע המלחמה בעזה, האלימות בגדה המערבית והמתחים האזוריים, היינו חייבים לשמר את האלטרנטיבה של שתי מדינות".
השבוע הלכה נורווגיה עוד צעד נגד ישראל, כשתמכה באו"ם באמברגו הנשק עליה, בעוד רוב מדינות אירופה (כולל השכנה שוודיה) לכל הפחות נמנעו. עד לאמצע שנות ה-70 גם תושבי נורווגיה וגם הגופים הפוליטיים בה היו תומכי ישראל מובהקים. נורווגיה העבירה לישראל 20 טונות מים כבדים בשנות ה-60 למטרות שלום, למרות שכולם ידעו למה הם משמשים באמת. "הייתה לנו הזדהות עם ישראל, כי כמו נורווגיה גם היא הייתה מדינה קטנה שנשלטה בעברה בידי אחרים, והיה לה דימוי של גן עדן סוציאלי", אומרת וואגה.
הסדקים הראשונים התחילו להתגלות אחרי מלחמת ששת הימים, בלחשושים בתקשורת וברחוב על ידי פליטים פלסטינים. גם פרשת לילהאמר, העיר בנורווגיה שבה חיסלו סוכני מוסד ביולי 1973 את אחמד בושיקי לאחר שזוהה בטעות כארכי-מחבל עלי חסן סלאמה, אחד ממבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, לא ממש עזרה לדימוי הישראלי. "אני זוכרת שהייתי ילדה והיינו יושבים לארוחה עם חברים של ההורים שלי", נזכרת וואגה, "הוריי היו נוצרים מאמינים שאהבו את ישראל. היו להם חברים, זוג סוציאליסטי מהשמאל הקיצוני שתמך בפומבי בפלסטין לפני שזה הפך למקובל. כשהם היו מתחילים לדבר על ישראל, הם ביקשו ממני ומאחותי לעבור לחדר אחר ואז התחילו שם צעקות מטורפות. הסתכלנו זו על זו ושאלנו 'מי אלו המשוגעים האלו ומה גורם להם לאבד את שפיות דעתם?' כשהייתי צריכה לבחור את התזה שלי לתואר שני היה לי ברור שזה יהיה בנושא הזה".
אבל השינוי האמיתי, נקודת הפתיחה לסחף הנוכחי, קורה בשנים 1978-1982. הכתב קארסטן טבייט הגיע לאזור לראשונה באותה תקופה, אחרי מבצע ליטני. הוא כתב מעל עשרה ספרים על הנושא, האחרון שבהם יצא לאור בספטמבר אשתקד, והפך לרב-מכר. "כשאני מגיע למזרח התיכון יש כבר אלפי חיילים נורווגים בכוח יוניפי"ל בלבנון", מסביר טבייט, "אלו לא גברים מהשמאל הקיצוני אלא שמרנים שהתגייסו לתפקיד כשהם מאה אחוז בעד ישראל. הם מסיימים את התפקיד וכמעט מאה אחוז מהם נגד ישראל".
למה?
"כי בעיניהם האכילו אותם אגדה וישראל מתגלה כצד החזק, הכובש. הם עדים לפעילות הצבא הישראלי בלבנון ובמקביל להם, אלפי אחיות, מיילדות, דוקטורים באים להתנדב בגדה המערבית, וכשכולם חוזרים לנורווגיה ומספרים את העדויות שלהם לחברים וקרובים, הנרטיב מתחיל להשתנות.
"לנורווגיה הייתה פינה חמה בלב לישראל. כשסוכני מוסד היו צריכים דרכונים נורווגיים לפעולות בברית-המועצות, הם ידעו שיש פה עם מי לדבר, אבל לאט-לאט זה מתחיל להשתנות. כשמגיעה הפלישה לביירות וסברה ושתילה, זה מזיז את השיח והדעה הציבורית, ומתחיל להשפיע גם על הפוליטיקאים. ומנגד, אנחנו רואים עכשיו שישראל מתנהגת לנורווגיה הרבה יותר בקשיחות מאשר לאירלנד וספרד שגם הן הכירו חד-צדדית במדינה פלסטינית".
מה ההבדל?
"הבדל אחד הוא שיש קשר רגשי בגלל הסכמי אוסלו והבדל שני הוא שאנחנו לא באיחוד האירופי, אז קל לתקוף אותנו".
טבייט מכוון מן הסתם ל"פעולת התגמול" הכי חריפה של שר החוץ כ"ץ נגד נורווגיה: שלילת מעמדם הדיפלומטי בידי ישראל של שמונה עובדי שגרירות נורווגיה שעבדו מול הרשות הפלסטינית, דבר שהוביל לסגירה של הנציגות הנורווגית ביהודה ושומרון. "היו לנו ועדיין יש לנו יחסי ידידות עמוקים עם ישראל ועם אזרחי ישראל, אבל המהלכים הקיצוניים והלא-מקובלים של הממשלה הנוכחית מוכיחים לנו שהיא מפריעה אקטיבית לפתרון של שתי המדינות שהוא הפתרון היחיד לשלום", אומר סגן שר החוץ קראביק, "נורווגיה אינה עוינת כלפי ישראל, היא חברה, אבל חברה צריכה להיות ישרה ולדבר נגד מדיניות שאיננו מסכימים לה".
לייף קנוטסן, 63, הוא חבר בקהילה היהודית באוסלו. קצת אחרי 7 באוקטובר החל להוציא ניוזלטר על בסיס כמעט יומי, כזה שיספק אלטרנטיבה למה שמקבל האזרח הנורווגי הממוצע מתקשורת המיינסטרים ומהרשתות החברתיות במדינה. "מאז אוסלו, הנורווגים פשוט אובססיביים לגבי ישראל. וההתרסקות של התהליך גרמה לכך שבתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה, בכל המקומות שאמורים להשפיע על דעת הקהל, כל דבר שקשור לישראל הוא שלילי. ההשפעה הזו עושה דמוניזציה לישראל בציבור שכמעט 50 אחוז ממנו ענה בסקר שישראל עושה לפלסטינים מה שהנאצים עשו ליהודים.
"אל מול קהילה של אלפיים יהודים, יש כאן רבע מיליון מוסלמים רק באוסלו. זה מכתיב את הנרטיב ואת הפוליטיקה הנורווגית. מצד שני, יש פה גם עלייה תלולה באחוזי הפשע, וכיוון שזה מקושר סטטיסטית לאוכלוסיות מיעוטים מסוימות פה, אז יש גם אנטגוניזם למיעוט המוסלמי וגם להפגנות פרו-פלסטיניות".
יש פה אנטישמיות מורגשת?
"יש אלימות על רקע אנטישמי, יורקים ומקללים, ויש מקומות שלא תלך אליהם מזוהה כיהודי או ישראלי, בעיקר בערים הגדולות. זה בעיקר מהמוסלמים, הם עושים את העבודה השחורה עבור המקומיים. המקומיים אמנם עוברים שטיפת מוח אנטישמית שלפיה ישראל מבצעת רצח עם ומחסלת ילדים, אבל נחרדים כשמאשימים אותם באנטישמיות כי זה לא חלק מהדימוי העצמי שלהם". למשל, במצעד יום האישה הבינלאומי במארס הרשו בתחילה המארגנים לנשים יהודיות לצעוד עם שלטים שמחו על מעשי האונס ב-7 באוקטובר, אולם עם הגעתן חסמו אותם המפגינים האחרים בצעקות "לא לציונים ברחובות שלנו" - אקט שהיה חציית גבול אדום אפילו עבור הציבור וראש הממשלה הנורווגי, שגם כתב מכתב מחאה על התקרית.
"מאז 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו אנחנו עדים לעלייה באנטישמיות בקרב היהודים באירופה, כולל בנורווגיה לצערי", אומר סגן השר קראביק, "ראש הממשלה ושר החוץ נמצאים בקשר עם הקהילה וגם הגברנו את האבטחה. היהודים בנורווגיה אינם אחראים למדיניות ישראל ואנטישמיות לעולם לא תתקבל. מאז 7 באוקטובר גינינו בכל תוקף את התקפת חמאס, את הזכות של ישראל להגן על עצמה במסגרת החוק הבינלאומי ואת הצורך המיידי בשחרור חטופים ללא תנאי".
קנוטסן מבהיר שליחס המידרדר והעוין כלפי ישראל יש גם סיבות פנימיות. "הממשלה הזאת מתפקדת באופן גרוע והיא אולי בדרך להחלפה בבחירות בשנה הבאה. היו פה חילופים במשרד החוץ מיד אחרי 7 באוקטובר ושר החוץ החדש, אספן בארת איידה, הגיע מרקע הומניטרי ולא דיפלומטי. מאז שנכנס לתפקיד שלו הוא היה תחת לחץ מהמפלגה שלו שדרשה שינקוט גישה יותר דרסטית ואגרסיבית נגד ישראל".
איידה התחיל להאשים את ישראל בצורה חד-צדדית וקיבל באופן גורף את גרסאות חמאס לגבי מהלך האירועים ומספר ההרוגים. חוסר הניסיון שלו גרם לו להוציא לתקשורת דברים שאמורים להיפתר בדיפלומטיות. אפילו את הידיעה על ההכרה בפלסטין השגרירות הישראלית בנורווגיה קיבלה מהכותרת בעיתון.
5 צפייה בגלריה
הסכם אוסלו. ''מאז התרסקות התהליך כל דבר שקשור בישראל בנורבגיה הוא שלילי"
(צילום: רויטרס)
עוד לפני כן מנעה הממשלה ממלך נורווגיה לשלוח את תנחומיו על הטבח לישראל, בטענה שזהו תפקידה, ושיגרה תנחומים רפים במיוחד. מנגד, נורווגיה מסרבת להכיר בחמאס כארגון טרור, מסר ברור גם לאזרחים. ממשלת המיעוט הכושלת, שתלויה בשתי מפלגות שמאל, סחבה את נורווגיה לקו אנטי-ישראלי מובהק, כולל העברת חוות דעת באוגוסט התומכת בצווים נגד נתניהו וגלנט בהאג. "אני אתן לך עוד דוגמה", אומר קנוטסן, "לפני פסח שר החוץ נתן הוראה לקמעונאי הממשלתי שאחראי על מכירת האלכוהול להוריד מהמדפים את כל היינות הישראליים מהשטחים ומהגולן, אז לא היה מספיק יין לקהילה. זה דבר שהם לא היו מעיזים לעשות לקהילות מיעוטים אחרות. אבל מה אנחנו היהודים נעשה? נכתוב מכתב תלונה?"
"מצד שני, סקר שנערך על ידי המרכז הנורווגי ללימודי השואה והמיעוטים", אומר ג'ון ארנה מון, יושב ראש ועד הקהילה היהודית בטרונדהיים, הקהילה השנייה בגודלה בנורווגיה, "הראה שיש יחס הרבה יותר חיובי ליהודים מאשר למוסלמים". הפער בין עוינות השלטון והתקשורת לישראל לעומת הציבור, ניכר גם בניקוד המושלם שקיבלה עדן גולן בחצי גמר האירוויזיון בהצבעת הקהל בנורווגיה.
אך ברחבי אוסלו וערים גדולות אחרות ישנם מיצגים מזעזעים לגבי "רצח העם" שמבצעת ישראל, כולל עזתים כפותים שמובלים על ידי חיילים ישראלים בדרך להוצאה להורג או חגיגות שמחה על הרצח של ישראלים בגשר אלנבי ודריכה על דגלי ישראל, שהתרחשו בשולי גני הארמון של המלך.
מצד שני, כשישראל עושה שרירים ומבטלת את מעמד הדיפלומטים שפעלו בגדה, נורווגיה סגרה את משרדיה ליד רמאללה והאשימה את הממשלה הישראלית בקיצוניות. חלק מזה, הסביר לנו גורם ישראלי, קשור לאופי הארוגנטי של הנורווגים. "הם יודעים לעשות הכל יותר טוב מכולם, גם להביא שלום. אין להם יכולת לעשות חשבון נפש".
שר החוץ אספן בארת איידה הוא בלי ספק אחד ממחוללי המשבר. הוא השווה בין ישראל לרוסיה, טען שישראל מבצעת פשעי מלחמה, ודרש ממדינות אחרות לא למכור נשק לישראל כדי שלא יואשמו בסיוע לרצח עם. נורווגיה, לצידן של ספרד, אירלנד וצרפת, גם שבה לממן את אונר"א ויצאה נגד המדינות האחרות שהקפיאו את המימון לארגון לאחר חשיפת העובדה ש-12 מעובדיה השתתפו בטבח של 7 באוקטובר. איידה טען כי "בגלל 12 תפוחים רקובים אתה לא מפסיק לממן ארגון שלם".
הנציג הבכיר של מפלגת הלייבור בוועדת החוץ והביטחון בנורווגיה המליץ על אונר"א כמועמדת לפרס נובל לשלום. בעיתונים מרכזיים מצוין כי “ישראל פתחה במלחמה נגד חמאס”. מחנות הקיץ של נוער הלייבור, מפלגת השלטון, מחרימים את ישראל לאורך שנים. במחנה הקיץ האחרון הצטלמו בני הנוער עם כאפיות וכרזות המאשימות את ישראל ברצח עם. “קשה מאוד לשכנע את הסטודנטים שלי בהרצאות בצדקת המדיניות של ישראל, אפילו מקום המדינה”, אומרת פרופ' וואגה, “יש פה דור שלא קיימים אצלו הסימפתיה לישראל או הידע על השואה. אני יכולה להרצות דקות ארוכות ואז הם מניפים אצבע ושואלים אותי למה אני מתנגדת לחרם על ישראל”.
פרופ' וואגה היא הילדה הטובה והרעה של האקדמיה הנורווגית. היא טובה בתפקידה ולכן היא מקבלת גישה לחומרים יותר מכל חוקר אחר, והיא הרעה כי היא מוצאת שם את כל מה שהממשל מנסה להסתיר. לפני כעשור למדה עברית כדי שלא תצטרך להסתמך רק על עוזר המחקר שלה (מתנחל!!) כשהיא נוברת בארכיון בירושלים, שם מצאה, להפתעתה, גם את כל המסמכים הסודיים של המשלחת הנורווגית לאוסלו.
"ערוץ אוסלו התחיל למעשה ב-79'", היא אומרת, "המשטר נפל באיראן, וארה"ב ביקשה שנספק נפט לישראל. נורווגיה הלכה לשאול את ערפאת אם זה בסדר מצידו, כדי שזה לא יסכן את החיילים הנורווגים בלבנון, והוא הסכים, אבל ביקש שנורווגיה תתווך בינו לבין הישראלים, כי ישראל רואה בנורווגיה ידידה.
"אנחנו מבינים היום כמה טעינו. ניסינו בדחיפות שזה יהיה היהלום בתדמית החדשה שלנו. היינו שיכורים מההצלחה של עצמנו. סיפרנו לעצמנו אגדה במשך 30 שנה, נכנסנו לסלונים של וושינגטון, לונדון ובריסל. עד עכשיו היה חשוב לנו לשמור על יחסי חברות עם ישראל, אבל ההכרה בכישלון הורידה את הרסן מהביקורת על ישראל, ולעומתה יש תגובה ישראלית שהיא פשוט מטורפת. כל זה עושה אותי ממש עצובה, ומודאגת".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
