את התחושה שהרגיש כל ישראלי שראה את הסרטון המחריד מהמנהרה שבה הוחזקו ששת החטופים בתנאים לא אנושיים, אל"מ א' - מפקד הקומנדו הימי, שראה לא מעט ב-22 שנותיו כלוחם - הרגיש בעוצמה. הוא היה שם, במחנה הפליטים תל א-סולטאן בנפת רפיח, ולא ישכח את היום הזה לעולם.
שייטת 13 ברצועת עזה, תיעודים חדשים
(צילום: דובר צה"ל)
7 צפייה בגלריה
”זו המשמרת שלנו, ואין ברירה אחרת". מימין לשמאל: מג"ד 932 סא"ל דותן, אל"מ א' ומ"פ מסייעת 932 סרן רוני
(צילום: דנה קופל)
רזים ומוזנחים מאוד, עם סימנים של פציעות קודמות וסימני ירי שבוצע כיממה קודם לכן ושם קץ לחייהם. כך, לפי תחקיר צה"ל שנמסר לבני משפחותיהם, אותרו גופות ששת החטופים והחטופות שחולצו ממנהרת המוות של חמאס: הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו זכרם לברכה.
בסרטון שפירסם בשבוע שעבר דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, הוצגו התנאים המחרידים וקורעי הלב שבהם הוחזקו החטופים: חום בלתי נסבל, כמעט ללא אוויר, עם בורות ספיגה ובקבוקי שתן ובלי יכולת לעמוד זקוף. תרמילים של כדורי קלצ'ניקוב וכתמי דם גדולים היו עדות איומה לרצח האכזרי.
אלוף משנה א' (40), מפקד שייטת 13 שהיה במקום ביחד עם מח"ט 401 ועם קצינים בכירים ביחידת יהל"ם, מתאר את אותו יום נורא בתור "תחושה קשה מנשוא. אחד מהרגעים הקשים ביותר שחוויתי. תחושה כזו הרגשתי רק כשנפלו לי לוחמים, וברגע הזה. אנחנו נלחמים נגד פני הרוע, לא פחות מזה".
קצין קשוח אל"מ א'. לאורך שנות שירותו השתתף באינספור מבצעים, שרובם המוחלט לא יותר לפרסום לעולם. אבל גם הוא מתקשה, וכמעט נאלם דום, כשהוא מנסה לתאר את אותו רגע נורא שבו התגלו הגופות. "קשה. קשה מאוד", הוא נושך שפתיים.
יומיים לפני כן התחושה הייתה שונה. בפעילות במנהרה סמוכה איתרו הכוחות את החטוף פרחאן אל-קאדי כשהוא חי, וחילצו אותו מתוך המנהרה. "רגע של רוממות רוח", נזכר אל"מ א'. "פתאום אתה מרגיש את כל משמעות ההישג הבלתי רגיל של להביא חטוף בחיים. אבל זה רגע קצר. שעה אחרי שהוא חולץ ופונה, אנחנו כבר היינו בלחימה בעל-קרקע. גם אחרי כזה רגע מאושר, המלחמה נמשכת. אין סוף הוליוודי".
על הכשלים והלקחים: "ב-7 באוקטובר כשלנו. גם אני, כמפקד בכיר, חלק מזה. עכשיו אלה בדיוק הלמידה והניסיון להשתפר. לרכוש עוד ציוד, לקנות אמל"ח חדש. ללמוד לעשות הכל כדי שזה לא יחזור עוד. יש לנו מאז שני חובות עיקריים: לעמוד במטרות המלחמה, ולהבטיח את ביטחון אזרחי ישראל"
זה ראיון ראשון שלו לתקשורת. "זה לא טבעי לי", הוא מודה, כמי שב-22 השנים האחרונות התרגל לפעול בצללים, כאיש דממה. "אבל אני חושב שיש בראיון כזה ערך גם עבור הציבור, גם עבור הלוחמים והמפקדים בשייטת, וגם עבור הכוחות המתמרנים שעובדים איתנו כתף אל כתף 11 חודשים". התמרון המשותף הזה משמש, בין היתר, למאמץ להבאת חטופים לישראל.
כשהגעתם לתל א-סולטאן ידעתם שיהיו שם חטופים?
"יצאנו לשם עם ההבנה שזה המעוז האחרון של חמאס שעוד לא פורק שיטתית. אנחנו מבינים שיש פוטנציאל להימצאות חטופים, אבל אין לנו מיקוד חד-ערכי. לכן פעלנו שם בטכניקות ובתרגולות של התקדמות מדורגת וכירורגית, שמצד אחד לא תסכן את השו"ן (שבויים ונעדרים), אבל כן תוכל להכריע את גדוד תל א-סולטאן. ככה התקדמנו לאורך תת-הקרקע, עד שהגענו לפרחאן. היינו שם שייטת, יהל"ם, שב"כ".
באיזה מצב מצאתם אותו?
"הוא נראה כמי שעבר תקופה מורכבת ומאתגרת. הוא היה די בהלם מהסיטואציה. הביע המון תודה והערכה. קשה לתאר את התחושה שלנו באותו רגע. גם אחרי שחילצנו אותו מהמנהרה והחזקנו אותו בחוץ, עדיין היינו מאוד דרוכים וחששנו. זה מרחב מאוים שאתה עדיין לא שולט בו באופן מלא. כל המפגש איתו, זו הייתה סיטואציה כמעט דמיונית. אתה מזהה דמות, מרחוק, כמובן שלא ידענו שהוא שם. וזה בעצם השיא של השיא של המורכבות המבצעית, כי זה מרחב מורכב, בלב מחנה פליטים, בתת-קרקע, אתה יודע שיש שם נוכחות אויב, שיש סכנת מטענים ומלכודים. זה לא מקום טבעי לפעולה. בתוך הכאוס הזה צריך לייצר משהו אחר, עם חשיבה, הכוונה, לעצור, לוודא במי מדובר ולזהות שזה חטוף".
הייתה לכם היתקלות שם, בתת-הקרקע?
"היו לנו היתקלויות בתת-קרקע, אבל לא באירוע של חילוץ פרחאן. הלחימה בתת-קרקע היא מורכבת מאוד, כי זה מרחב שהאויב ערוך בו כלפיך. בניגוד לעל-קרקע, כאן אתה לא יכול לעשות פעולות מכינות, כמו לחסום צירים למשל. גם החושים שלך מוגבלים. קשה לראות מה יש בהמשך, לפעמים קשה גם לשמוע. אתה בעצם מתועל למרחב הלחימה של האויב, ואתה לא יודע איך לנתח את המרחב הזה ולהיערך אליו – כי אתה לא מכיר אותו. זה דומה קצת ללחימת ביצורים, בתעלה, כשאחד הולך קדימה ושאר הכוח מאחוריו, בלי לראות מה יש בהמשך. זה מצריך פיתוח טכניקות לחימה מתאימות. יחידת יהל"ם מובילה את זה. צה"ל מסתכל על כל הנושא הזה של לחימת תת-קרקע בצורה מאוד רצינית עכשיו".
מלבד חילוצו של אל-קאדי ואיתור שש גופות החטופים והחטופות שנרצחו במנהרה, היו לוחמי השייטת שותפים גם לחילוצם של החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר. "זה היה מבצע של הימ"מ, ואנחנו, תחת חטיבה 7, היינו שם בתפקיד כוחות מעטפת להוצאתם החוצה עד לנקודת הפינוי. במבצע ארנון של הימ"מ, אנחנו, תחת חטיבת הצנחנים, היינו כוח החילוץ. בהפסקת האש הראשונה היינו שותפים גם להחזרת גופותיהם של אופיר צרפתי ודוד טהר ז"ל".
לפיקוד על שייטת 13 נכנס אל"מ א' ביולי 2023, שלושה חודשים בלבד לפני 7 באוקטובר. "תפקיד חיי", הוא מגדיר אותו. "ככה חשבתי כשנכנסתי לתפקיד, ובטח עכשיו, אחרי השנה האחרונה".
הוא צמח ביחידה כלוחם ואז כקצין, בין היתר כסגן מפקד פלגת הלוחמים בשייטת: "המון פעילות ייחודית שלא עולה מעל סף החשאיות ושאי-אפשר לפרט לגביה", ואחרי שלוש שנות לימודים באוניברסיטת תל-אביב, מונה למפקד פלגת הלוחמים של השייטת. "הרבה פעילות מבצעית, במיוחד בחצי השני של התפקיד, עם תחילת המערכה הימית של המב"מ (המערכה שבין המלחמות, י"י, ר"ו)", הוא מתאר. "התפקיד הזה הוא המימוש האולטימטיבי של מפקד-לוחם".
את שלוש השנים וחצי שלאחר מכן העביר אל"מ א' בתפקיד מטה בכיר בקריה.
מה גילית בתפקיד הזה, שלא הכרת מהשייטת?
"זה ממד אחר לגמרי. גיליתי את כובד האחריות שיש למטכ"ל. את אחריות צה"ל לביטחון הלאומי של המדינה, במובן הרחב. את מרחבי העבודה, את השותפים, את מלוא היכולות. זו נקודת מבט אחרת לגמרי מזו של המפקד או הלוחם בשטח".
ואחרי 7 באוקטובר, אחרי שהיית שלוש שנים וחצי בתפקיד הזה, אין תחושת החמצה של “איך לא ראינו”?
"ב-7 באוקטובר כשלנו. גם אני, כמפקד בכיר, חלק מזה. עכשיו אלה בדיוק הלמידה והניסיון להשתפר. לרכוש עוד ציוד, לקנות אמל"ח חדש. ללמוד לעשות הכל כדי שזה לא יחזור עוד. יש לנו מאז שני חובות עיקריים: לעמוד במטרות המלחמה, ולהבטיח את ביטחון אזרחי ישראל".
לצד החזרת החטופים, מטרת המלחמה היא גם מיטוט חמאס. בשביל זה צריך לחסל את סינוואר.
"אני חולם להביא אותו, ואני מאמין שנביא אותו. כמו שהגענו לכל הבכירים האחרים, אני מקווה שגם אליו נגיע".
× × ×
ב-7 באוקטובר היה אל"מ א' בנופש עם משפחתו במושב יערה שבגליל המערבי. "7 באוקטובר תפס אותנו בהפתעה גדולה", הוא מודה. "היינו בחופשת חג, ובבסיס השייטת בעתלית היו כוחות הכוננות הרגילים. בשעה 6:30 בבוקר, כשהתחילו הפושים בטלפון, ביצענו הערכת מצב טלפונית מהירה, ובלי שמישהו אמר לנו בכלל, ההבנה שלנו הייתה: נפתחה מלחמה. נתנו מיד הוראה שכל הכוחות מגיעים לבסיס. הסגן שלי אסף אותי לבסיס וכבר מהדרך התחלנו לארגן תובלה של כוחות שלנו לדרום – טייסת המסוקים 124 של חיל האוויר, ועוד קידום של כוחות ימיים שיאספו לוחמים. בשעה 8:45 כבר הורינו להקפיץ את כל אנשי המילואים של היחידה. הכפלנו את הסד"כ של היחידה. כולם הבינו מיד את המצב. היה מפקד פלגה במילואים שב-9:00 בבוקר, יחד עם חברי הצוות שלו, כולם מילואימניקים, היה בדיוק בנתב"ג, בדרך לעלות על מטוס לחופשה משותפת בחו"ל, כשהתקבלה ההקפצה. הם מיד הסתובבו ויצאו מנתב"ג. ב-14:00 הם כבר היו על המסוק לבארי. מאפס למאה. אנשי המילואים היו נר לרגלי הכוחות הסדירים".
באותן שעות הבלגן בצה"ל חגג. איש כמעט לא ידע מימינו ומשמאלו. פלישת אלפי מחבלי חמאס תפסה את הפיקוד הבכיר המום ולא ערוך למצב שכזה.
"לצד האתגר שברור שהיה בדרום, היה באותו רגע גם חשש שזה יקרה במקביל בצפון", מסביר אל"מ א'. "היינו חייבים להיערך גם לאפשרות של לחימה מיידית שם. במקביל, הוצאנו דרומה שני כוחות משימה ימיים – אחד שיגיע למרכז הרצועה דרך הים, והשני ככוח הגנה בים למניעת ניסיונות חדירה ממנו. שלחנו גם ארבעה כוחות יבשתיים במסוקים, לסייע בלחימה ביישובים. כל כוח כזה מנה 30-50 לוחמים, בפיקוד מפקד פלגה בדרגת סגן אלוף".
איך אתה יודע לאן לשלוח אותם?
"לא אני ולא אף אחד מהכוחות שיצאו יודעים מה המשימה. נוחתים, רואים מה קורה, ואז מעדכנים ומתעדכנים בווטסאפ. הכוחות שלנו הגיעו למוצב סופה, לבארי, לכפר עזה, למפלסים ולניר עוז. במוצב סופה הצוות שלנו ניהל קרבות פנים אל פנים. הם חברו לאור בן יהודה, מג"דית קרקל, ויחד איתה חילצו נצורים ושבו מחבלים. גם הכוח שהגיע לבארי ניהל לחימה משמעותית. בכפר עזה ובמפלסים הכוח חבר לחטיבת הקומנדו ופעל תחת מח"ט הקומנדו. לניר עוז לצערי, הכוח הגיע כבר אחרי שהמחבלים עזבו. שם בעיקר העניקו סיוע למי שנותר. בסופה ובבארי הכוחות נשארו כמה יממות".
ואתה גם ירדת מיד דרומה?
פניו של אל"מ א' מתכרכמות. "זו הייתה דילמה גדולה מאוד", הוא אומר. "עד היום אני מתחבט בה, איפה הייתי צריך להיות. אני נשארתי כאן בבסיס - הכנתי כוחות עבודה לירידה דרומה ואירגנתי כוחות למוכנות לצפון. מבחינת ניהול ושליטה, במצב כל כך מבוזר, כשכלום לא ברור מבחינת תמונת המצב, אני חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות. אבל תמיד יש את המתח הזה, בין הלוחם שבך שרוצה להיות בלחימה, לבין המפקד שאחראי להבטחת תפקוד מיטבי. אני יכול להבטיח שזה השתנה עם תחילת התמרון".
מאז הוא שם, ברצועה. כמעט כל הזמן. בקושי מגיע הביתה. "אשתי היא הגיבורה האמיתית", הוא מפרגן. "היא והילדים הם מקור העוצמה. היא אומרת לי: 'תעשו מה שצריך - תנצחו. תעמדו בכל המשימות שלכם'".
"אחרי יממות הלחימה הראשונות אחרי 7 באוקטובר, החזרנו את הכוחות והתחלנו בתחקירים ראשוניים ובהיערכות לתמרון", הוא מתאר. "עד תחילת התמרון היה מרחב פעולה לכוחות מיוחדים. לייצב את הקו לקראת התמרון, ליזום פעולות שיקלו עליו, שיתחיל טוב. ערב תחילת התמרון למשל, עשינו מבצע פשיטה על מוצב חמאס בקו החוף, בגזרה הדרומית. פשיטת סער, עם אש מהאוויר ומהיבשה, שהביאה לפגיעה ולהשמדה של המוצב. זו כבר יצירת תודעה של פעולה. יש לזה ערך גדול צבאית, מקצועית, ערכית. עד לתמרון, כל הזמן חשבנו מה הדרך הנכונה ביותר לתרום ולהשפיע, האם בפעולות ייחודיות רק שלנו, כיחידה, או כתף אל כתף, בתמרון. החלטנו שהשילוב הוא הדרך הנכונה. יצרנו כוחות משימה שמורכבים מכוח מיוחד ומכוח מתמרן, מאוגדה 162, 36 ואחר כך גם 98. דיברתי עם איציק כהן (תא"ל, מפקד אוגדה 162) על הדרך הנכונה לשילוב הזה. החלטנו שביעדים מורכבים, מבחינה מבצעית או מבחינה של רגישות בינלאומית, נכון שיפעלו צוותים משולבים כאלה. זה מה שקרה בכניסה שלנו לבית החולים הקטארי".
7 צפייה בגלריה
“יצרנו כוחות משימה שמורכבים מכוח מיוחד ומכוח מתמרן". כוחות בפעולה בעזה
(צילום: דנה קופל)
למה נכנסתם אליו?
"הייתה לנו אינדיקציה ממשית לזה שמחבלים נערכים בתוך בית החולים. כוחות של חטיבה 401 (שריון) ושל גבעתי ספגו אש משם. מצד שני, מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית, זה מוקד שרגיש לפעול בתוכו. הרכבנו כוח משימה מיוחד מ-401, שייטת, יהל"ם, מטכ"ל ועוד כוחות מיוחדים, במטרה להיכנס לתוך בית החולים באופן כירורגי, ולמצוא בו אינדיקציות לנוכחות אויב. יצרנו פקק של טנקים ומשוריינים שבידד נקודתית את המתחם שאליו רצינו להיכנס, נכנסנו פנימה, סרקנו ובדקנו במהירות, ואז ניתקנו מגע".
איתרתם שם מחבלים?
"גילינו שאכן הייתה שם נוכחות אויב, אספנו ממצאים לכך, אבל לא כמו שחשבנו. זו הייתה הצלחה חלקית, אבל תחילת שיתוף הפעולה ההדוק שלנו עם אוגדה 162 ועם חטיבה 401 בפרט".
מבצע נוסף היה כיבוש מעגנת עזה, המעגן הגדול ברצועה שבו שהו הכוחות הימיים של חמאס. "לאורך השנים היו לנו בשייטת תוכניות שונות לכיבוש המעגנה במקרה הצורך, אבל מעולם לא חשבתי שנכבוש אותה דרך היבשה", הוא צוחק. “הכוח שלנו חבר לחטיבה 188 (שריון) וכבשנו בלילה את המעגנה".
מוקד רגיש נוסף מבחינה בינלאומית שבו פעלו לוחמי השייטת היה בית החולים א-רנתיסי בצפון הרצועה, בעיר עזה. "הבנו שהוא מהווה מוקד פו"שי (פיקוד ושליטה), אמל"חי ולשהיית מחבלים", הוא מתאר. "ההחלטה על הפשיטה שם התקבלה בצהריים, והפשיטה בוצעה כבר באותו לילה. הלחימה על א-רנתיסי הייתה אחד המבצעים המשמעותיים בתמרון. גילינו שם הפללה מובהקת - חגורות נפץ, אמל"ח רב, רמזים ועדויות לכך שייתכן שהיו בו חטופים, וכן מרחבי תת-קרקע בקרבת בית החולים. זו למעשה הייתה תחילת הפעילות במערכת תת-הקרקע במרחב הזה".
למרות כל הפעילות הקרקעית והתת-קרקעית הסבוכה בתמרון, לאורך כל התקופה השייטת פועלת במקביל גם במרחב הימי, הן מול חופי הרצועה והן במבצעים מיוחדים וחשאיים בגזרות ובימים אחרים.
מי מנהל מבצעים כאלה כשמפקד השייטת נלחם בתוך הרצועה?
"יש סגן מפקד שייטת, יש מפל"ג לוחמים, ויש כמובן את המטה המבצעי של חיל הים. זה פועל למופת. מול חופי הרצועה למשל אנחנו נותנים מהים סיוע באש, תקיפות מחבלים, תקיפות מצבורי אמל"ח. היה מקרה של כוח שתימרן ביבשה, ונתקל במארב בכביש החוף ברצועה. הכוח ביקש סיוע, וקיבל סיוע ישיר מהכוח שהיה בים".
גם במבצע בבית החולים שיפא בעזה, בית החולים המרכזי של הרצועה, היה לשייטת בראשותו של אל"מ א', תפקיד מרכזי. "זה היה רעיון מבצעי-תחבולני, שתורגם למבצע מיוחד אוגדתי", הסביר אל"מ א'. "בדיון לקראת המבצע התפתח שיח, שבו כל אחד מהכוחות המעורבים משך לכיוון שלו. זה היה כמו יין ויאנג – שני הפכים שיחד יוצרים שלם. המבצע הזה היה מבוסס מודיעין שב"כ, מודיעין אוגדה, מודיעין פיקוד דרום, ועל בסיס כל אלה יצרנו תוכנית שהצליחה להפתיע את האויב. הייתה שם תשתית מודיעינית חזקה מאוד. את הפריצה הובילו השייטת וסיירת נח"ל, בנינו צוות קרב משוריין ובתוך 15-20 דקות היינו בפנים. הגענו ממקום שהאויב לא העריך שנגיע ממנו. עצרנו שם מאות מחבלים, יותר מ-500. סיכלנו כל מי שניסה להילחם, בכל הדרגים, כולל ראאד תאבת, אחד מבכירי חמאס. היה לנו במתחם כוח משימה משולב של דובדבן, יהל"ם, מודיעין, מטכ"ל, שב"כ, 504. כל פעם יחידה אחרת פעלה בפרונט, לפי היתרון היחסי שלה. מפקד האוגדה הגיע שם לשטח, גם אלוף הפיקוד, גם הרמטכ"ל".
× × ×
בבוקר 7 באוקטובר אחת הבעיות העיקריות של לוחמי השייטת הייתה בעיית התעבורה דרומה. בסיס השייטת שוכן בעתלית, ואל"מ א', עם חיל הים כולו, נאלץ לפעול ולארגן מסוקים וספינות שייקחו את הלוחמים לאזור העוטף. לוחמי המילואים שהוקפצו מיד בשעות הבוקר, הגיעו בהמוניהם לבסיס, הצטיידו, ותוך שעות בודדות היו בשטח. תדרוכים ועדכונים ניתנו להם במהירות במסוק בדרך, והנחיתה כבר הייתה היישר לתוך הקרב.
לוחמי חיל הים, ובתוכם השייטת, גם היו אלה שבלמו והשמידו את גלי המחבלים שניסו להמשיך ולהגיע מהים, אחרי הגל הראשון שפרץ. במשך שלושה ימים, ללא הפסקה ומנוחה, מנעו הלוחמים ממחבלי חמאס להגיע שוב דרך הים. על פי נתוני צה"ל, ב-11 חודשי הלחימה הפליג חיל הים בכמות ממוצעת של שלוש שנים, וביצע ירי בכמות ממוצעת של שלוש שנים.
בשייטת מתחקרים תוך כדי לחימה את המתרחש ומפיקים לקחים שכבר הובילו לשינוי בעיקר אצל פלגת הלוחמים – למשל מבחינת שיטות לחימה, ופעולה בתת-קרקע. בהמשך עתידים הדברים הללו להיכלל גם במסלול ההכשרה של הלוחמים הבאים.
היו לא מעט יחידות שבגלל מצוקת כוח אדם, קיצרו הכשרות והכניסו לוחמים מהר יותר לרצועה. גם אתם עשיתם את זה?
"היו לוחמים במסלול שהכנסנו אותם למתחם הלחימה בשיפא כדי ש'יטעמו' מלחמה", אומר אל"מ א', "אבל לצד זה היינו חייבים לשמור על האיזון. לצד הצורך המיידי בלוחמים בלחימה, אני חייב להישאר נאמן להכשרה ליכולות הנדרשות שלנו. כל מה שאני אוותר ולא אכשיר אליו היום, נשלם על זה את המחיר שנים קדימה. לכן בהכשרה לא פגענו".
באופן רשמי איבדה שייטת 13 במלחמה שניים מלוחמיה. סגן אלוף אלי גינסברג (42) ז"ל, שהיה בחופשת שחרור וזינק מיד ללחימה בבארי; ורב-סמל אופק רוסו (21) ז"ל, לוחם וחובש בשייטת, שב-7 באוקטובר היה בכוננות בבסיס השייטת בעתלית, והוקפץ עם צוות הכוננות ולוחמי מילואים לקרבות בבארי.
"אלי גדל כלוחם ומפקד בשייטת", מספר אל"מ א'. "בתפקידו האחרון בצה"ל הוא היה מפקד בית הספר ללוחמה בטרור. כמה שבועות לפני 7 באוקטובר ערכנו ביחידה אירוע פרידה ממנו, לקראת שחרורו. אלי ומפקד הפלגה של הכוח שלחם בבארי, הם בני אותו צוות מהמסלול. אלי, שכבר היה בחופשת שחרור, הצטרף אליו שם, ושם נפל".
לדברי אל"מ א', מבחינתו איבדה השייטת חמישה מלוחמיה. "מלבד אלי ואופק", הוא אומר, "נפל גם עמית וקס (48), לוחם מילואים של שייטת 13, שהיה חלק מכיתת הכוננות של נתיב העשרה. גם אחיו, יגאל (53), נפל בקרב על היישוב. איש השב"כ יוסי טהר (39) שנפל ב-7 באוקטובר בקרב על מפלסים היה לוחם וקצין בשייטת, וגם רס"ר (מיל') יוסף אבנר דורן (26) שירת כלוחם איסוף ייעודי בשייטת. הוא לחם במילואים כחלק מיחידת הניוד המבצעי, ונפל בדצמבר בצפון הרצועה".
× × ×
אל"מ א' נולד בארצות-הברית בעת שהוריו היו שם בשליחות ביטחונית, וכשהיה בן חמש שבה המשפחה ארצה. הוא גדל בראש-העין ואת לימודי התיכון סיים בבית ספר בתל-אביב, במגמה ריאלית. "רוב חבריי לכיתה הלכו ל-8200 או לתקשוב. אני עשיתי יום סיירות, התמיינתי לשייטת, ובסוף התחלתי בקורס טיס. הייתי שם יותר משנה. זה היה המחזור הראשון של אקדמיה בקורס הטיס, שמסיימים אותו עם תואר ראשון, כמו היום".
לפני הגיוס הוא דווקא חשב על קריירה אחרת. "שיחקתי כדורסל מקצועי, הגעתי לבוגרים, ואז בחרתי להתגייס לשירות משמעותי. חשבתי שאחר כך עוד אחזור לכדורסל. מי שעמד מול עיניי היה ברק פלג, ששירת כלוחם בסיירת מטכ"ל ואז חזר לשחק בהפועל גליל עליון".
מקורס הטיס הוא הודח אחרי קצת יותר משנה. "לא בער בי להיות טייס, אבל כן רציתי להצליח. היה לי קשה עם זה שהודחתי", הוא מודה, "פעם ראשונה שחוויתי כישלון. זה בהחלט בנה אותי בהמשך".
בעקבות אותו מיון שעשה לשייטת הוא הגיע לגיבוש ליחידה, ואחרי שקיבל את ההמלצות הדרושות התחיל במרץ 2003 את מסלול הלוחם ביחידה, ובהמשך יצא לקורס קצינים. באוגוסט 2006 הפך למפקד צוות במסלול, תפקיד שמילא לאורך שנתיים וחצי ושבו גם איבד את אחד מלוחמיו במסלול, סמ"ר דוד אלחנן רובין (21) ז"ל, שנרצח בדצמבר 2007 בפיגוע לצד חברו, רב"ט אחיקם עמיחי (20) ז"ל, בעת שטיילו בוואדי תלם. "נקשרתי מאוד למשפחתו של רובין", מתאר אל"מ א'. “אבא שלו, הרב מישאל, היה מי שחיתן את רוני ואותי". עם האישה, רוני, הוא מכיתה י"ב. הם הורים לשתי בנות ובן (13, 10, 7).
7 צפייה בגלריה
"לבנות את הצוות הטוב ביותר ואיתו להכריע את האויב". לוחמי השייטת בעזה במהלך המלחמה
(צילום: זיו קורן)
במהלך שירותו בצה"ל יצא אל"מ א' לגיחה אל מחוץ למים, לתפקיד אצל "הירוקים". "עברתי לתפקיד מפקד פלוגה של גדוד בנח"ל. הייתי שנה מ"פ באימון מתקדם בבא"ח נח"ל, ואחרי כן מ"פ בכיסופים ובמוצב חרסינה בחברון. צברתי שם חוויות שעיצבו אותי מאוד בהמשך השירות". ב-2010 הוא חזר לשייטת, הפעם לתפקיד מפקד יחידת הפשיטה, לשנתיים של פעילות חשאית משמעותית מאוד. בין השאר, בתקופה זו היה ממובילי ההשתלטות על ספינת הנשק הגרמנית "ויקטוריה", שהובילה נשק מסוריה לארגוני הטרור ברצועת עזה.
"א' הוא קצין מיוחד במינו, בלי הגזמה - הוא מהטובים ביותר שאי פעם פגשתי", אומר עליו קצין בכיר מאוד במערכת הביטחון, שאל"מ א' שירת תחתיו טרם כניסתו לתפקיד מפקד השייטת. "הוא בקטגוריה של 'כמוך רציתי להיות': בוגר, בעל רמת ניתוח מהגבוהות שיש במטכ"ל, ערכי, צנוע, ענייני, אמיץ וחריף שכל. הוא תמיד יגיד את דעתו האמיתית ולא את 'מה שצריך להשמיע'. בעיניי הוא חומר של רמטכ"לים".
בינתיים ממשיך אל"מ א' להוביל את לוחמי השייטת ברצועה ולהילחם כתף אל כתף לצידם ולצד כוחות היבשה המתמרנים. זלזול בחמאס הוא לא חלק מתוכנית העבודה שלו.
"זה אויב שאנחנו צריכים לכבד את יכולת הלחימה שלו. יש לו אמל"ח משמעותי מאוד, טכניקות לחימה שהוא הכין. הם לא יחפנים. זה אויב מאורגן ומסודר. אבל אנחנו חזקים ממנו ויכולים לו. אנחנו מפרקים מסגרת אחרי מסגרת. בכל קרב, למרות המחירים הקשים, ידנו על העליונה. אנחנו מפרקים ומנצחים שם בכל מפגש, ומעצבים את המציאות לשנים קדימה".
אבל נדמה שזה אורך יותר מדי זמן.
"זירת המלחמה הזו היא המורכבת ביותר שפגשתי. גם לא למדתי על זירה כזו. איזה מתחמים מטורפים יש שם. מערכת תת-קרקעית אדירה. נבנה שם משהו משמעותי מאוד. ותוך כדי לחימה אנחנו צריכים לתת מענה לאתגר הזה, תוך לימוד והתאמה. זה נכון שיש רגעים לא פשוטים, לבטים ומחשבות, אבל יש גם רגעים של תעצומות נפש. למשל כשאני מסתכל למפקדי המשנה וללוחמים בעיניים והם מבקשים ממני עוד משימות, רוצים ללכת קדימה. הדור הזה הוא דור פנומנלי. מקצועי, חזק מנטלית, עם יכולת למידה. לא פשוט לשמור על כזה חוסן מנטלי אחרי 11 חודשי לחימה רצופים. ולדעתי זה בזכות העוצמה שיש להם מאחור, בעורף - הבית, ההורים, בני הזוג, הילדים. זה הרבה מאוד בזכותם".
"התרגום שלי ל'ביחד ננצח', הוא הפעולה המשותפת", הוא אומר. "בעולם הקטן שלי, במובן הצבאי והפשוט, 'ביחד ננצח' זה לבנות מכל הכוחות והיחידות את הצוות הטוב ביותר, ואיתו להכריע את האויב. אני רואה בזה אתגר אישי ולאומי גדול. זו המשמרת שלנו, ואין לנו אף ברירה אחרת. ניתנה לנו הזכות לממש את החובה הזו".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
