בקיבוץ בארי מכנים אותה "שכונת הסבים והסבתות הצעירים". רבים מתושביה של שכונת הזיתים היו ילדיהם של מייסדי הקיבוץ, וגם הם גידלו בו את משפחותיהם בבתים קטנים, עד שצברו ותק שמאפשר בית חדש ומרווח יותר. לפני כמעט 20 שנה, וכשהם באמצע החיים, 14 משפחות איכלסו את שכונת הזיתים. "מה שייחד את כולנו היה הגיל", אומרת עליזה גד, מתושבות השכונה שהגיעה לבארי לפני כ-50 שנה בעקבות אהובה, צחי. "חוץ מעדי, הבת הצעירה שלנו, כמעט לא היו ילדים בשכונה. לשאר המשפחות היו ילדים גדולים, שכבר לא גרו בבית, מה שהפך את השכונה לשקטה מאוד".
השקט הזה הופר. ב-7 באוקטובר הזיתים הייתה אחת השכונות שנפגעו בצורה הקשה ביותר בטבח בעוטף. 25 בני אדם מ-26 הבתים בשכונה נרצחו, בהם כרמל גת ואיתי סבירסקי שנחטפו ונרצחו בשבי. מני גודארד ועפרה קידר נרצחו בשבת השחורה וגופותיהם נחטפו. שבעה חטופים מהשכונה הוחזרו בחיים בעסקה.
בבית משפחת הרן נרצח אבשלום (אבשל) ואשתו שושן נחטפה, כמו גם בתם עדי ובעלה טל עם שני ילדיהם, נווה בן השמונה ויהל בת השלוש. הנשים והילדים שוחררו בעסקה, אבל נכון לכתיבת שורות אלה, טל שהם עדיין מוחזק בידי חמאס. בשבת השחורה הוא הוכנס לבגאז' רכב שבו היו גם אלון גת, אשתו ירדן ובתם גפן בת השלוש.
(צילום: ירון שרון, סאונד: טוני טוויטו)
אשל גת לא היה זקוק לתיעוד מיקום החזקת ששת החטופים שנרצחו בשבי, ובהם בתו כרמל. "לא חשבתי שזה מלון חמישה כוכבים", הוא אומר. "ואם שרי הממשלה גילו זאת רק עכשיו, זו התקלה הראשונה. הצהרות הזדהות וזעזוע זה יפה, אבל לא שמעתי שר מהקבינט שמבין שהלחץ הצבאי הורג חטופים. הם מזדעזעים ופוטרים עצמם מחשבון נפש על ההחלטות המטומטמות, כמו זה שפילדלפי זה דבר קדוש. זה תירוץ".
הבית של אשל וכנרת גת, הוא עובד בניהול חקלאי והיא הייתה מורת דרך, נמצא בקו הראשון מכיוון עזה. ב-6 באוקטובר הגיעו אליהם ילדיהם ששבו מחו”ל, כרמל שחזרה מהודו ואלון ומשפחתו שביקרו בדרום אפריקה. הם התקבצו לשולחן חג עם הדודים, שרי ואבנר גת. אחרי הארוחה המשיכו ההורים והדודים לחגיגת המשק בבית העם, והצעירים ישנו ביחידת האירוח בעליית הגג. כשהחלו האזעקות בבוקר, ירדו כולם לממ"ד.
"מדי פעם יצאנו לשירותים או להביא מים", אומר גת. "הייתה התרעה, אבל לא ידענו שהם מסתובבים בקיבוץ. פתאום מהחלון ראיתי קבוצת חיילים, לא הבנתי שאלה חמאסניקים. בסביבות עשר וחצי יצאתי לשירותים ואשתי כנרת הייתה במטבח, ואז ראינו דמויות חולפות במדשאה שלנו. כנרת משתופפת, מסמנת לי להיות בשקט ולסגת לתוך החדר".
זו הפעם האחרונה שבה ראה גת את אשתו לפני שנרצחה. למחרת צפה בסרטונים שבהם תועדה חורצת לשון למצלמה, ומובלת יחפה ובידיים קשורות על ידי מחבלים, לצד שישה חברי קיבוץ נוספים, בדרך בין שכונות הזיתים והכרם. "מהבית של שושן ואבשל לכיוון הגדר. לכאורה אופטימי, אנשים חיים. כנראה דקות אחרי זה רצחו את כל החבורה".
הפעם האחרונה שבה ראה את בתו כרמל, הייתה מבעד לחרך בשירותי יחידת ההורים, אז צפה חסר אונים בבתו הבכורה יוצאת מהבית כשהיא מנסה להציל את בני משפחתה שבתוכו. "כרמל ניהלה דיאלוג עם המחבלים, אמרה להם: 'נתתי להם את האוטו, עכשיו תעזבו אותי. אין בבית אף אחד יותר'. שיחה מאוד קצרה, ואז ראיתי שהיא מתלווה אליהם והם נעלמים לי משדה הראייה".
אשל גת לבד באותם רגעים, נעול בשירותי יחידת ההורים. "לא ברור לי איפה כרמל וגם לא כנרת", הוא משחזר. בנו, אלון, שוהה בממ"ד עם אשתו ירדן רומן-גת ובתם גפן. "ויש בינינו התכתבויות, 'איפה אמא?' ולא לקח הרבה זמן עד שראיתי מחריץ החלון איך לוקחים את כולם – את אלון, במקום שבו כרמל עמדה, אומר שאין פה אף אחד ושהוא לא מבארי, ונעלם לי. כמה דקות עוברות ואני רואה את ירדן עם גפן על הידיים, לפני שהוכנסו לאותו רכב עם אלון, עם טל שהם בבגאז', ואלון בקול רם 'משדר' לו מה קורה".
המחבלים חלפו ליד דלת השירותים שבה שהה אב המשפחה, ירו פנימה צרור, וכשהדלת לא נפרצה הם ויתרו. "שיקשקתי מפחד", אומר אשל גת. "זה מאוד מתסכל, אבל לא מצב שאפשר לקחת בו סיכון. אני לא חמוש, אין לי דרך לסייע. אתה אזרח וקורבן, בלי כלים להתגונן".
אות החיים הראשון מבנו, אלון, הגיע בראשון בבוקר. "אבא, הצלחתי לברוח. אני פה עם גפן". בהמשך הבינו שניהם שירדן נחטפה ושגם כרמל בידי חמאס. "בשבוע של העסקה בכל לילה הייתה התרגשות, אולי, אולי. ואז ‘ירדן וכרמל לא', ובסוף ‘ירדן כן וכרמל לא’". כבר כמעט שנה שהוא מחלק את חייו בין המגורים החדשים בתל-אביב לבין הקיבוץ. ביתו מנופץ, הקירות קרועים, שולחן האוכל עומד מוטה אלכסונית לתוך המדשאה. "זה שכנרת לא פה זו עובדה. להתאבל עליה עוד לא הספקנו, העיסוק בכרמל ובחטופים לא מפנה אותך לזה. בכוחותיי אני נשאר עם רגליים על הקרקע".
כשפנו אליו מטעם לשכת ראש הממשלה, גת סירב לדבר עם נתניהו. "אני לא מאמין לו, אז גם אם הוא יגיד שהוא מצטער, לא מעניין אותי. ככל שאני בוחן את מעשיו הוא מטרפד עסקה, ביודעין. מי שהרג את כרמל זה מי שניהל מדיניות מטומטמת וצינית. לראש הממשלה זה לא ברור. אז זה מאוד מרגש שכולם לקחו ללב את מותה של כרמל, אבל הייתי מעדיף ילדה חיה מגיבורה מתה".
אר-פי-ג'י בכל מי שניסה להגיע
המציאות הביטחונית תמיד נכחה בהוויה של השכונה הזו. "ביני לבין עזה לא היה שום בית. היינו משמר הגבול", אומרת בחיוך כואב עליזה גד. "כל האופק לעזה היה פתוח וראינו הכל, כשבמשך הזמן למדתי להבדיל בין הטילים. תמוז, קסאם או גראד. צחי בעלי היה קורא לי הרמטכ"ל, כי הייתי רואה לאיזה כיוון ירו ואומרת לו, 'תכף אזעקה בירושלים', או בשדרות. ובאמת הייתה".
הם תמיד הרגישו בחזית, נושמים פודרה של טנקים במהלך מלחמות ומבצעים צבאיים בעזה, שומעים את האמבולנסים מרחוק ומבינים כמה זה קרוב. "היו גם חדירות לקיבוץ", נזכרת גד בעבר הרחוק. "לא נוח’בות, אלא מחבלים שבאו לגנוב פרות או אופניים. הם היו מגיעים עד בית הקברות, כיתת הכוננות הייתה מוזעקת והצבא היה מגיע".
17 צפייה בגלריה
מימין למעלה, עם כיוון השעון: כרמל גת (נרצחה בשבי), עפרה קידר (גופתה בעזה), מני גודארד (גופתו בעזה), טל שהם (עדיין בשבי) ואיתי סבירסקי (נרצח בשבי)
עליזה וצחי גד בני 68, הורים לארבעה וסבים לתשעה. ביתם הוא מהבודדים בשכונה שיושביו שרדו. סביבם קהילה שלמה כמעט נמחקה. באותו בוקר המחבלים הפכו את ביתם לחמ"ל. הם התמקמו על גג המבנה הקרוב ביותר לגדר, וירו עם אר-פי-ג'י בכל מי שניסה להגיע ולסייע. עשרה שוטרים נהרגו מול הבית הזה, שבו שהו עליזה וצחי גד בממ"ד עם בנם עידן. "כוחות לשכונת הזיתים", כתב בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ עידן גד ב-9:16.
עד אז, כל משפחה התמקדה בשיחות פרטיות עם יקיריה. החל מ-9:30 בבוקר אותה שבת ועד שעות אחר הצהריים ההודעות בקבוצה הופכות תכופות יותר, אישיות ומצמררות יותר. "כוחות לדניאל אלון דחוף", "בבית של סמדר חוטר-ישי", "הבית של יהודית יצחקי ספג פגיעה. פרוץ לגמרי, בבקשה בואו".
רצף ההודעות, שמפלח את הלב, מתגבר בשעה 11:07. "מתי ועמיר וייס הזיתים צפון דחוף", "אצל ויויאן בבית", "שריפה אצל קרול", "פורצים למעיינה דחוף להגיע", "רותם קלדרון בתוך הבית". פחות משעה חולפת, והדיווחים נמשכים: "שריפה אצל מאיר חדד", "אצלי מחבלים בקומה שנייה", כותב דניאל אלון. הדיווח האחרון מאנשים חיים בשכונה נשלח ב-14:40: "נמצאים אצל אשל גת".
הבית בער לאט
ההרס ניכר בכל פינה בשכונה. בסיורים שעורכים למבקרים ברחבי הקיבוץ, שבו נרצחו 102 בני אדם ו-30 נחטפו ממנו, על הזיתים נכפה להיות זירה מרכזית. בימים הראשונים אחרי הטבח עוד הגיעו לכאן קרובי משפחה, שחיפשו חפצים אישיים שהאש לא כילתה. חלק מבתי השכונה שרופים עד יסוד, חפץ לא נותר על כנו למעט שלט על כל מבנה שמספר מי נרצח בתוכו.
מאז פינוי בארי, משפחתו המורחבת גרה בתל-אביב, אבל אבנר גת, אחיו של אשל, חזר לעבוד בבית הדפוס ונוסע מדי יום לקיבוץ. הבית שלו ושל שרי, אשתו, לא ניזוק, מלבד פגיעה קלה בממ"ד ושריטה עמוקה בנשמה. על הדרך, הוא גם הפך לסוג של מדריך סיורים בקיבוץ. הוא אחיו של אשל ותושב הזיתים בעצמו, ואת המבקרים הוא מוליך בשבילי השכונה שהייתה ביתו. כמות הפעמים שצעד כאן בשנה האחרונה לא עוזרת לו להאמין למראה עיניו.
"במשפחה שלנו נהוג שבשבוע אחד הארוחה אצלנו ובשבוע שאחריו ארוחת שישי אצל כנרת ואשל", מספר גת על הערב המשפחתי האחרון יחד. "רק אור, הבן הצעיר שלהם, היה מחוץ לקיבוץ, במסיבת הרווקים של הבן של מתי ועמיר וייס".
למחרת, בסביבות עשר בבוקר, הוא סימס לאחיו. "ואשל לא ענה. שלחתי סימני שאלה, ואחרי רבע שעה הוא כתב: 'לקחו את כולם' והוסיף שהוא לא יכול לדבר כי הוא צריך להיות בשקט". בהמשך גילה שאחיו ראה את משפחתו נלקחת על ידי מחבלים, בדקות שבהן ירדן רומן-גת אמרה: "אני לא רוצה שיירו עליי".
"אלון, וירדן עם גפן, נלקחו לחוד בהפרש של עשר דקות, והוכנסו לאותו רכב, של הקיבוץ. בדרך הם לקחו את טל שהם, מהבית של משפחת הרן, והכניסו אותו לבגאז'. כשהרכב מלא הם נסעו לכיוון השער הראשי של הקיבוץ. כוח שלדג, שנתקל במחבלים מול הבית של עמיר ומתי וייס, גרם להם לסגת לשער. אותם מחבלים כנראה הספיקו להתריע, והמכונית יצאה דרך הגדר עם פנצ'ר עד הגבול. שם הופיע טנק, הוא לא ראה אותם. זה הספיק כדי שהחבר'ה יברחו. ירדן העבירה את גפן לאלון ואמרה לו לברוח איתה, והיא נתפסה והובלה לשבי. כרמל נחטפה במכונית עם עלמה ונעם אור. הם היו עם כרמל עד ששוחררו".
"בבית מולי גרה ויויאן סילבר", אומר אבנר גת. "לה לא הייתה דלת לממ"ד או שהיא לא הייתה תקינה. היא הייתה איתנו בקשר, ובדיעבד אני שואל את עצמי למה לא הצענו לה לבוא אלינו. אני חושב שלא הבנו את העסק. היא אמרה לנו, 'אני נכנסת למיטה ואחכה שזה יעבור'. ואז הרחנו שריפה, הצצתי מהחלון וראיתי שזה הבית של ויויאן. הבית בער מאוד לאט. אותנו הוציאו באחת בלילה והוא עדיין בער. היא נרצחה בבית שלה".
אין מה לעשות עם מחשבות
"אמא שלי הייתה בממ"ד, ובשלב מסוים אמרתי לה 'אולי תעברי לשירותים, זה מקום יותר טוב'", אומר בנה של ויויאן סילבר, יונתן זייגן. "היא התחבאה וחיכתה, תיקשרה עם כל העולם בהודעות, אפילו היה לה ראיון בגלי צה"ל תוך כדי. ואז היא אמרה לי, 'זה לא הולך לכיוון שאנחנו מקווים, זה כנראה טבח'".
סילבר, בת 74 בהירצחה, למדה זאת מהודעות הווטסאפ בקיבוץ וכמות הקריאות לעזרה, שהזמן הרב שחלף לא הועיל להן. "שאלתי אותה אם היא מעדיפה להישאר על הקו עד הסוף או שהיא מעדיפה להיפרד. נפרדנו”, אומר בנה. “אמרתי לה שאני אוהב אותה ושהיו לה חיים מלאים והיא יכולה ללכת בתחושת סיפוק. התכתבנו עד שהיא אמרה לי שהם בבית. וזהו".
לסילבר שני בנים, חן שגר בחו"ל ויונתן שחי בישראל. ב-7 באוקטובר היו אמורים להגיע יונתן, אשתו וילדיהם לביקור בבארי. במקום הקלה על כך שלא נסעו לשם, זה הביא על יונתן, עובד סוציאלי במקצועו, רגשות אשמה. "יצא לי לחשוב שאם היינו שם, אולי היו חוטפים אותנו (יחד איתה). כי נחטפו משפחות. המחבלים ראו זקנה, מה יש להם לעשות איתה. אולי אם הייתי שם זה היה משפיע על הסיטואציה לטובה. אבל אין מה לעשות עם מחשבות כאלה, המלחמה עיוורת, וברגע שהיא פורצת, זה לא הפיך".
ויויאן סילבר ז"ל"אמא", ממשיך יונתן, "הייתה מוגדרת חטופה יותר מחודש, כי הבית נשרף ולא מצאו שרידים והסלולרי שלה אוכן בעזה. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, הייתי במטה המשפחות, אבל לא הייתי שקט. אחרי שהגעתי לבית שלה, התקשרתי לרשות העתיקות וביקשתי שיגיעו. בנובמבר הם מצאו שרידים בממ"ד. זיהו אותה לפי השוואה של עצם".
סילבר התפרסמה בחייה כפעילת שלום. את בניה לקחה לביקור בעזה לפני האינתיפאדה השנייה. "זו הייתה המציאות שלה", אומר בנה. "היא נפגשה עם השכנים העזתים כל השנים, היא הייתה דומיננטית למען חיים משותפים ושלום. חשוב לי לקדם את המסר שהזוועה הזו היא לא גורל, זה משהו שיצרנו. העבודה שלה נמשכת, ייסדנו פרס על שמה שהוענק לשתי נשים, יהודייה ופלסטינית, שפועלות למען חיים משותפים. חשוב לי מאוד שהמורשת שלה תישמר ושיהיו לה ממשיכות. אני לא בן שאיבד את אמא שלו ומדבר על מה עשו לי, אני קול פוליטי אחר".
עד השעה 9:14 היה וי כחול
מעט מאוד ילדים גדלו בשכונה הזו, שנבנתה כשרוב תושביה היו בסביבות גיל 50 וילדיהם כבר בגרו. אחת מהן היא סתיו מילס בת ה-30 שהגיעה לשכונה בגיל 12, עם אמה, יונה פריקר, אמנית וצורפת, ואישה צבעונית שבלטה בלבושה הייחודי. 30 יום אחרי הטבח, פריקר נמצאה בממ"ד ביתה השרוף. בן זוגה של פריקר, שגר מחוץ לשכונה, היה בדרך להצילה. כל אחד מהם נרצח בנפרד.
השכול של מילס כפול. אביה, אַבְּלוּם, נרצח גם הוא בטבח, בשכונה אחרת בקיבוץ. מאמה נותרו לה רק התכשיטים, שאותם היא עונדת מאז. "אני זו שדיברה אחרונה עם אמא", אומרת מילס. "היא לחשה שהמחבלים בבית ושמאוד קשה לה להחזיק את הדלת. עד 9:14 היה 'וי כחול', אחרי 10:34 כבר לא היה וי בכלל".
ביתו של אביה כבר נהרס במסגרת שיקום בארי, אך זה של אמה, שבו גדלה, עדיין עומד על תילו. "שרוף וחצי שבור, כי הסתובב שם טנק", היא אומרת. "ואני לא יכולה לדמיין את זה, רק מי שבאמת ראה יכול. זה לא הופך את זה לקל או קשה יותר, זה שלד עם בטון, לא הבית של אמא, זה שאני יכולה להיכנס אליו, לאכול משהו ולהירדם ישר. לשבת במרפסת, לעשן יחד, לשתות קפה. בית שאתה בא אליו להירגע ומשאיר את הדאגות בחוץ".
פריקר חלקה בית דו-משפחתי – כמו כל המבנים בזיתים – עם תמי סוכמן, החברה הכי טובה שלה. סוכמן בת ה-76 הייתה אם לארבעה וסבתא ל-12 נכדים, בעברה מורה ומחנכת, ובהמשך אמנית וצורפת כמו פריקר. סוכמן, כמו שכניה ויויאן סילבר ודוד קרול, נטתה לוותר על שירותי הממ"ד. באותה שבת היא נכנסה אליו בפקודת בנה.
בתה של סוכמן, אלה, מספרת שאמה התוודתה על פחדיה בפני נכדתה, חיילת קרבית. "אל תדאגי, סבתא. אנחנו בדרך", הבטיחה הנכדה בתשע בבוקר. ברגעים האלה סוכמן שמעה את פריקר מהדירה הסמוכה, קוראת לעזרה בהודעות ווטסאפ. "אמא אמרה לי, 'משהו קרה ליונה'", משחזרת הבת. "בשלב מסוים היא התעייפה מלהחזיק את הידית, נשכבה על הספה, הייתה בטלפון עם אחי ואמרה לו, 'הם פה'. ואז הוא שמע דיבורים בערבית, ביקשו ממנה תכשיטים וכסף. היא מראה למחבל טבעת שהיא לא יכולה להוריד, והוא לוקח אותה עם הטלפון של אמא שממשיך לפעול בכיס שלו. רצחו את אמא אחרי כמה דקות, היא נמצאה בשכונה, לא רחוק מהבית שלה".
"אבא סימס: 'יובי בצרות גדולות'"
סוכמן התגוררה מאחורי ביתם של אבשל (66) ושושן (67) הרן. בנם, יובל, גר גם הוא בבארי ובחג היה עם זוגתו בשיטים. לזוועות התוודע דרך קבוצת החמ"ל היישובי, שם שאל מה קורה עם הוריו וביקש שייגשו לביתם. בהמשך גילה שבשעות הצהריים המוקדמות נרצח אביו ונחטפה משפחתו: אמו שושן, עם בתה עדי, חתנה טל שהם, ונכדיה נווה (8) ויהל (3), כמו גם בנות המשפחה מהוד-השרון שבאו לבקר בחג, שרון אביגדורי ובתה נעם (12). בשכונת הכרם הצמודה נרצחו דודתו של יובל, לילך, ובעלה אביתר (תרי) עם המטפל שלו, פול.
"הם היו חברים של כולם", מספר יובל על הוריו, אבשל ושושן. "אבא היה היו"ר הכלכלי של בארי, אמא הייתה בין השאר אחראית על הביטחון הסוציאלי וחברה בפורום שמקבל החלטות. תמיד היו אנשים בבית שלהם, לוקחים כיסאות ושותים קפה. כמעט כל מי שעובר במדרכה, אבא היה צועק לו שלום. הם גרו ליד רותם קלדרון ואורית סבירסקי – בין הבתים אין גדרות, הדשא פתוח, והנכדים היו משחקים כדורגל".
הבית שהיה פתוח לכל עומד מפויח, על הקרקע שברי רצפה והמטבח מזוהה רק בעזרת חפץ בצורת תנור. "היה להם בית יפה, אמא השקיעה בכל פרט", הוא אומר. "השולחן מהשוק ההוא והשטיח מההוא. היום אמא לא מסוגלת לבוא לבארי לראות את הבית. אפילו לא בתמונות".
יובל הרן דיבר עם אמו בסביבות שבע בבוקר, ושמע ממנה “אנחנו בממ"ד, כולם פה ואנחנו בסדר”. הוא חשד כשהיא לחשה, אבל הניח שהיא לא רוצה להעיר את הילדים. אחרי רבע שעה שמע דיווח על חדירת מחבלים. "ואז כבר ראיתי בלייב את ההודעות בקבוצות של הקיבוץ", הוא אומר. "ב-10:30 אבא סימס לי, 'יובי אנחנו בצרות גדולות. נקווה שנצא מזה, אוהבים אותך'. שאלתי אם נכנסו אליהם, והוא ענה, 'מסתגרים'. ואז היה וי אחד אצל כולם".
"אין לנו מושג למה את כולם חטפו ואת אבא רצחו, אני רק יודע שאבא לא יצא מהקיבוץ", אומר הרן. "הבנתי אחר כך שכולם היו בממ"ד, כשאבא וטל מחזיקים את הדלת והחלון. אחרי הרבה זמן שירו עליהם, המחבלים הביאו דחפור והתחילו לפרק את החלון של הממ"ד. כשזה קרה הם נכנעו. את כל הנשים והילדים לקחו לאוטו אחד, את טל לקחו לאוטו עם אלון גת.
"הצבא יודע איך מצאו את אבא שלי, אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אנחנו עוד לא שם בכל מה שקשור לשכול. אני כל הזמן בוכה על אבא, על מה בדיוק קרה לו ברגעיו האחרונים. אני לא מסוגל לנסות להבין. בשבוע וחצי הראשונים הוא הוגדר חטוף, כמו הדודים שלי, תרי ולילך. ואז הגיעו ההודעות (שאישרו את הירצחם) ואתה אומר, אני שם את זה בצד ומתמקד במה שאני יכול להשפיע: להחזיר את מי שאפשר. רק אז נוכל להתמודד".
כשאמו, אחותו ואחייניו חזרו מהשבי בעסקה, הוא חווה את האושר הכי גדול. אבל גם הוא היה קצר מדי. "אחרי יומיים של שמחה משוגעת אתה מבין שטל לא חוזר, כי הוא גבר. ואתה שם את השמחה בצד ומתמקד שוב בחטוף האחד שלנו. מבחינתנו אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר. אחרי זה נתחיל להתמודד עם האובדן של אבא ודודה ודוד, ועוד מאה אנשים שהכרתי כל חיי".
"בעצם כולנו התייתמנו יחד"
"הייתה הרגשה שכל איש לנפשו", משחזר אורי חוטר-ישי את השעות שבהן הסתתר בממ"ד עם אמו סמדר, מהניצולות היחידות מתושבי השכונה. "נטע, הבת של יוסי אפטלון, שלחה בתשע, 'הם אצל אבא בבית, אל תצאו מהממ"ד'. אחרי חצי שעה דיווחתי שדופקים לנו על הדלת. ברבע לשש חולצנו מחלון הממ"ד שפונה לבית של עפרה קידר, ראיתי את הקומה השנייה בוערת, כמו הבתים של נח ומעיינה וויויאן סילבר".
בשנה האחרונה סמדר חוטר-ישי גרה במלון בתל-אביב. "יהודית יצחקי, אחת החברות הכי טובות שלה מהשכונה, נרצחה", אומר הבן אורי. "ומאז אמא שלי כמעט לא מדברת. לא מספרת ולא משתפת".
"זה אובדן של דור, דור ההורים שלנו", אומר יונתן, בנה של ויויאן סילבר. "לא מזמן ישבתי עם שתי חברות שלי מהקיבוץ, ואמרנו: 'איך זה ייתכן שאנחנו יושבים פה בלי אמהות?' כל כך הרבה מהדור שלי בקיבוץ נשארו בלי הורה אחד או שניים. אלון גת, יובל הרן, וגל של תמי סוכמן – כולם שכבה מעליי. למדנו יחד באותו בניין ביסודי הישן של בארי. זה לא טבעי. זו מחיקה של דור".
יש בקרב צאצאי הנרצחים תחושה של שותפות גורל, אומרת גם מיקה, בתה של רותם קלדרון, שנרצחה שבוע לפני יום הולדתה ה-67. מאביה התייתמה כשהייתה בת 14, אחרי שנהרג בתאונת דרכים, והיא עברה עם אמה לשכונת הזיתים. היום יש על הבית הזה שלט גדול, עם שמה ותמונתה של אמה, והמילים "כאן נרצחה".
הן היו בקשר מ-6:30 בבוקר, וב-11:40 רותם קלדרון הודיעה לבתה שהמחבלים בתוך הבית. "היא כתבה שירו דרך הדלת של הממ"ד, שהיא נפצעה ביד, שהיא מדממת ושכואב לה מאוד", אומרת הבת מיקה. "שאלתי, 'מה יעזור לך, את רוצה שנמשיך לדבר?' וב-12:00 נגמרה לה הסוללה ואני לא יודעת מה קרה. היא הוגדרה נעדרת עשרה ימים עד שהודיעו לנו רשמית שנרצחה. ההשערה שלי היא שהוציאו אותה מהחלון ורצחו אותה במקום אחר, לא התעניינתי איפה, ואני לא בטוחה שיש תשובות. אחרי חודש קיבלתי את התכשיטים שהיו עליה, אז כנראה שהיא הייתה שלמה. זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה, הטבעות".
"רוב ההורים של החברים שלי גרים בשכונה הזו", אומרת קלדרון. "לכן כולנו בעצם התייתמנו יחד. אור, אח של כרמל גת, ובר גודארד, הבת של מני ואיילת, ונוי, הבת של יובל ומעיין בר, ושקד הרן, הבת של אבשל ושושן, וזיו, הבן של מרסל פרייליך. תמיד היינו חברים מאוד טובים, אבל ברור שעכשיו אף אחד אחר לא יבין את מה שאנחנו עוברים".
"בעיקרון", היא מנסה להסביר, "מאז האסון אין לי כוח לבני אדם, וזה עוזר שיש כאלה שמבינים אותך בלי שתסבירי להם הרבה. ההורים שלנו עברו אותו סיפור, רוב הבתים שלנו שרופים ולא נשארו לנו תמונות ילדות או זיכרונות פיזיים. זה מאוד קשה. קשה לראות את הבתים ככה עם השלטים של האנשים שנרצחו, שזה כל האנשים שגדלתי איתם, החברים של אמא שלי. דור שנעלם".
האימה שעברה על תושבי השכונה אינה מניחה לילדיהם של הנרצחים. ההתמודדות עם מידע שישפוך אור או ממצאים שיסגרו מעגל מידע, מציפה את חוסר האונים הבלתי מתקבל על הדעת. כך קרה עם ליאור אבני-בר, בתו של דוד קרול. אביה גר בשורה הראשונה הפונה לגדר, שכנם של עליזה וצחי גד ושל עפרה קידר, שיצאה להליכת בוקר ונרצחה.
"חודשיים אחרי ההלוויה של אבא", אומרת אבני-בר, "התחיל להציק לי שאני לא יודעת מה קרה לו. עליזה גד ראתה מחריץ חלון הממ"ד שרצפת הדק שלו עולה באש ומחבלים נכנסים ויוצאים מהבית, בעלה ראה יד זורקת אבוקה לכיוון. ידעתי שמצאו אותו לא בבית, אלא במדרכה שמובילה אליו. בשלב מסוים הבנתי שיש בלהב 433 תיק ותמונות, שם הוסיפו לי מידע ואמרו, 'לא התעללו בו, אבל הוא היה ירוי בראש'. לאבא הייתה נטייה לא להתרגש, או להיכנס לממ"ד". ב-8:13 בבוקר כתב דוד קרול לבתו, “נעול בבית”. זו ההודעה האחרונה שהיא קיבלה ממנו.
סיירת מטכ"ל מצאה את אימא בשיחים
רוב הנרצחים בשכונת הזיתים זוהו אחרי עשרה ימים. גם משום שגופותיהם נאספו במרוכז למחנה שורה, שם נוצר עומס במלאכת הזיהוי בימים הראשונים שאחרי הטבח בעוטף. כך למשל במקרה של איילת גודארד, שבתה משוכנעת שאת רציחתה אפשר היה למנוע.
"בשמונה בבוקר אמא התקשרה להגיד ששרפו להם את הבית", אומרת מור השרוני, בתה של גודארד. "היא אמרה שהם ברחו החוצה ושירו באבא. 'הוא מת! הוא מת!' היא צעקה, והוסיפה, 'ואני לא יודעת לאן ללכת'. אמרתי לה ללכת לישראל השכן, והיא ענתה, 'אני לא יכולה, אני נכנסת לשיחים'. היא התחבאה שם בטרסה ליד הבית של ישראל, והייתה איתנו בקשר עד 12:30 בערך, כשנגמרה לה הסוללה.
"ממה שאנחנו יודעים, סיירת מטכ"ל הגיעה לשם ב-14:30, ומצאה את אמא בשיחים, לא בחיים. אם היו מגיעים בזמן היא הייתה חיה. יש אכזבה וכעס, תחושה של הפקרות ושהם הקריבו את חייהם כדי לשמור עלינו, ושאם היו צריכים לבחור שוב, היו עושים אותו דבר, כדי שנישאר בחיים. במשפחה שלי קיבלנו את כל הקלפים: אנחנו משפחת חטופים, אנחנו יתומים, היינו בממ"ד ופינו אותנו מהבית".
גם אלעד קידר הוא בן בארי, אבל מתגורר עם אשתו וילדיו בשכונה אחרת. כך גם אביו, סמי, שנרצח. בזיתים התגוררה אמו עפרה, בת 70 בהירצחה, אם לשלושה וסבתא לשבעה. מאז יצאה לפנסיה עבדה בפינת החי של הקיבוץ. בבוקר 7 באוקטובר נורתה מחוץ לקיבוץ וגופתה נחטפה.
בביתה של קידר שהתה בתה יעל, ילדה עם צרכים מיוחדים שבאה לבקר מהמוסד החינוכי שלה. יעל הסתתרה בבית ומחלון הממ”ד, שלא היה סגור, ראתה את המחבלים יורים בשכן. בערב חולצה על ידי חיילים. "ראיתי את הבית שבוע אחרי", מספר קידר, "כבר בשער הצהוב של הבית חשתי מועקה. כמו סלע ענק על החזה. הייתי רק לדקה-שתיים ולא יכולתי להישאר. ירדו לי דמעות, כאב לי בפנים מזה שאני תמיד בא לבית ואמא תמיד שם, או כשאני פותח את הדלת, הסלון מול העיניים ואמא על הספה, קוראת עיתון, או מקבלת את הנכדים בחיבוק. ועכשיו, כשהכל שרוף, כל החיים נשרפו לי. כל החוויות. הכל הושמד. זה לא סתם 'הבית השרוף', זה כל החוויות וההתרגשויות והאירועים המשפחתיים. הרבה ככה מהשכונה, גם הבת של יוסי אפטלון, הילדים של וייס. כולנו באותו מחזור".
גופתה של עפרה קידר עדיין בעזה. "אני מאמין שהצבא עושה הכל להחזיר את החטופים. צריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם. עבורי יש סוג של נחמה שהיא לא סבלה. שהיא מתה ברגע שנותקנו, שהיא לא במנהרות עם רעב ועינויים".
"זו הייתה שכונה מהאגדות"
הרבה דמיון היה בין התושבים, וגם ייחודיות שמאפיינת כל אחד ואחת מהם. דוד קרול, למשל, אהב מאוד את יוון וסחף אחריו כמה מנשות הקיבוץ לטיולים בחו"ל. "קראו להם 'השמינייה'", עליזה גד מספרת. "הייתי שומעת אצלו מהבוקר את פוליקר מתנגן". קרול ושש מהנשים - כנרת גת, פסי כהן, מרסל פרייליך, איילת גודארד, מזי בכר ויונה כהן - נרצחו.
אם קרול אהב את יוון, הרי שטל בירה, רווק בן 62, אהב את התרבות הפרסית. השכנים ששרדו מספרים שבירה טיפח מאוד את הגינה שלו ואת זו של השכנים שרי ואבנר גת, ואהבתו הגדולה הייתה בישול. "הוא אהב מאוד אוכל פרסי", מספרת אחותו בתיה, "וכשהוא אהב משהו, הוא לא הסתפק במידע שטחי, אלא חפר לעומק, למד את התרבות וההיסטוריה וגם את השפה הפרסית, ואף ניהל קבוצת פייסבוק של יוצאי פרס". "כשנכנסנו לבית שלו", מספרת אחותו, "הכל היה פרוץ. הכל נלקח. נשארו עשרות קופסאות ריקות". בתיה איבדה שניים משלושת אחיה באותו יום, מלבד טל נרצח גם אחיה אורון, עם אשתו ושניים משלושת ילדיהם. אחיין אחד נותר לה.
גם איילת גודארד הייתה דומיננטית בחיי הקהילה בשכונה, לרבות ערבי שירה שאירגנה וגם טיולים לחבורת נשים מהשכונה. "היו בקבוצה מתי וייס, מעיין בר, רותם קלדרון ומעיינה הרשקוביץ. כולן לא בחיים", אומרת מור השרוני, בתם המיותמת של איילת ומני גודארד, שגופתו בעזה. "ההורים שלי היו מארגנים ערבי שירה בבית העם. השכן שלהם, ישראל נטע, משורר ידוע, אפילו כתב עליהם שיר. עמיר וייס שר באירוע שאמא אירגנה לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, כמה ימים אחר כך הוא נרצח".
"מני היה שחקן כדורגל, מלך השערים של הפועל בארי, ואחר כך אימן בנוער", אומר חברו ושכנו, צחי גד. השניים חלקו אהבה משותפת להפועל תל-אביב ונסעו יחד למשחקי הקבוצה באצטדיון בלומפילד. "כשהייתי יורד מחדר האוכל, אחרים היו עולים והיינו נעצרים ומדברים. יוסי אפטלון היה הולך עם הכלב שלו, אלביס", אומר גד. "היום אף אחד לא עוצר אותי. וזה עצוב. מפריע שאנחנו לא יודעים מה קרה לאנשים, איך הם מתו".
37 שניות. זהו אורך הסרטון שהתקבל לפני חודשיים בקבוצת הווטסאפ המשפחתית של משפחת בר, ומתעד את רגעיהם האחרונים של ההורים, יובל ומעיין. "חמאס צילם אותו בבית של ההורים שלי", אומרת תום גורביץ, הבכורה מבין ארבעה אחים. במשך 30 שניות מהסרטון רואים את הוריה, אבל היא לא הייתה מוכנה לצפות בזה עד עכשיו.
"לא היה לי פשוט. חודשיים שזה אצלי בטלפון ולא פתחתי עד אתמול", היא אומרת. "הייתי במקום כל כך נמוך, שאמרתי לעצמי, 'את גם ככה למטה. תראי'. שמעתי את ההקלטה של החוקר, שמספר מה רואים, אחרי שהמחבלים התקינו מתקן חבלה על דלת הממ"ד. כשהם נכנסו אליו לא היה את מי להרוג. שני ההורים שלי היו שכובים בממ"ד מתים, ומעריכים שזה קרה מההדף".
אחרי האסון המריאה גורביץ עם בעלה ושלושת ילדיהם להודו. משם המשיכו לפורטוגל, אז תפסה אותה בשורת האיוב על הירצחה של חברתה לכיתה, כרמל גת. "המוות של מֶלי", כך היא מכנה אותה, "לא עובר לי בגרון. היא הייתה סמל לאופטימיות שלי, גם בגלל האישיות החזקה שלה וגם כי היא אישה, שהיו לה הסיכויים הכי גדולים לשוב. עוד לא לגמרי הצלחתי להתאבל על כולם. זו הייתה שכונה מהאגדות".
"כששמעתי על כרמל הייתי בשוק", אומרת דפנה גרסטנר-חדד, בתו של מאיר חדד, תושב השכונה ששרד. "הרגשתי שהיא בחיים ואז את חוטפת כאפה. ההרגשה שהיא שרדה את חמאס ולא את נתניהו". אביה מושתל כליה בן 75, שיצא ללא פגע עם המטפלת שלו, בינג. במלון בים המלח, אליו פונו חברי הקיבוץ, הוא מבהיר שאין לו שום רצון לראות מה קרה לבית היפה עם הגינה המטופחת שלו. "זה לא פשוט לו, גם לי זה קשה", אומרת גרסטנר-חדד. "כל המקום הזה מחולל בעיניי. שיהרסו את הבית".
כשנעמי אלון הגיעה בנערותה לבארי, עזה עדיין נראתה לא מאיימת. "היינו מבלים שם, קונים רהיטים, נוסעים לשתות קפה. זה הפסיק באינתיפאדה הראשונה", היא אומרת. ב-2005 עברה עם בעלה, דניאל, להזיתים. ביתם נמצא בחזית, צמוד לזוג החברים, כנרת ואשל גת. "כל החיים אנחנו איתם", אומרת אלון על הזוג גת. "דניאל ואשל גדלו יחד בכיתה, כנרת ואני הפכנו חברות, וגם הילדים שלנו. כרמל והבן שלי למדו יחד. הגינה של כנרת הייתה הכי יפה, עם הצעצועים של הנכדים פזורים בחצר. גם אצלנו. היום כל המשחקים מחוררים מיריות".
כשהחלו היריות בשכונה, שתי החברות הטובות מיהרו להתכתב. "כתבתי לה שאני כל כך שמחה שאלון (בנם של כנרת ואשל – א"א) עזב את הקיבוץ, והיא ענתה לי, 'אלון כאן עם ירדן וגפן, וגם כרמל. ממש 'חגיגה'’. כתבתי לה כמה אני פוחדת, והיא ענתה, 'יהיה בסדר, סגרי את דלת הממ"ד'. כשהפסיקה לענות, אמרתי לדניאל שינסה לתקשר עם אשל, ואשל הגיב לו: 'אני לבדי נעול בבית, האחרים כנראה נלקחו עם הרעים'".
19 שעות ישבו בני הזוג אלון בממ"ד, ב-15 מתוכן הסתובבו מחבלים ברחבי הבית, מנסים מדי פעם לפתוח את הדלת שנעמי החזיקה, בעוד דניאל אוחז בסכין. כמה ימים קודם לכן הם עוד ישבו בסוכה עם הזוגות אשל וכנרת גת, ונח ומעיינה הרשקוביץ. "מעיינה הייתה עם המון ידע בכל מיני תחומים, נח בעלה היה איש בניין", אומרת אלון, שתיכננה אז שיפוץ קטן, ומי האיש הנכון לייעץ בארוחה ההיא, אם לא נח. "ערב כיפי שבו היינו שישה ובסופו נשארנו שלושה".
כשהתחילו היריות, ניסתה נעמי אלון לדבר גם עם מעיינה הרשקוביץ. "אבל היא לא ענתה לי", היא אומרת. "אני לא הבנתי שהם מתים. אני חולמת על כולם הרבה, כל הזמן רואה אנשים שדומים להם. מתגעגעת לשמחת החיים שהייתה, לראות את יוסי עם הכלב, את עפרה חוזרת מהבריכה כל בוקר, את קרול שבא תמיד לפטפט על משהו, את מרסל שהייתה מנטורית תזונה, את איילת שאצלה תמיד היו מפגשים כיפיים. אני יודעת שכשנחזור לבארי כבר לא נגור לפי קבוצת גיל וחברים, כי מקבוצת הגיל שלנו הרבה נרצחו. זה יהיה שונה לגמרי. אבל תהיה שכונה, עם ילדים וצחוקים ושמחה. כך אני מקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
