המיגונית בבסיס נחל עוז, 2 בינואר 2023. ארבע תצפיתניות עומדות על כיסאות כתר פלסטיק מול קיר בטון עירום, אוחזות במכחולים. חברתן מתעדת את הרגע. בעוד כמה שעות יהיה הקיר מלא שורות מתוך שירים, משפטי מוטיבציה והווי פנימי, שמות ותאריכים. כיתוב אחד גדול מהאחרים, בצבע גואש ורוד: "תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה". לצידו איור של פיה.
אותו מקום בדיוק, 7 באוקטובר 2023. כמה נערות בפיג'מות ובטרנינגים נשענות אל קיר הבטון של המיגונית, כפותות באזיקונים, פניהן חבולות. סביבן עשרות מחבלים. ומעליהן, אותה כתובת בצבע גואש ורוד. בעוד כמה שעות יהיו הנערות בעומק רצועת עזה. חמש מהן עדיין שם, כבר כמעט שנה. אחת נרצחה בשבי. רק אחת שוחררה.
ושוב, אותה מיגונית, השבוע. על הקיר מדבקות לזכר התצפיתניות שנרצחו כאן. שתיים מהן, נועה פרייס ז"ל ושחף ניסני ז"ל, היו חלק מהחבורה שציירה על הקיר. שתיהן מופיעות בתמונה ההיא, עם המכחולים. בהוראת הצבא נאלצו לצבוע את הקיר ולכסות את מה שציירו. רק את הכתובת הגדולה הרשו להן להשאיר. אחרי השבת הארורה, מישהו בצה"ל החליט לצבוע בלבן את קיר המיגונית. גם הפעם הכתובת בוורוד שרדה.
הפיה של רוני
לפני מספר שבועות החל צוות משחזרים של יד בן צבי במלאכה העדינה והמורכבת של חשיפת הכתובות מתחת לשתי שכבות הצבע. הפרויקט עדיין בשלב הטסט, כפי שקוראות לזה נשות המקצוע. מהמשפט "הכול לטובה (: ‑ 28 יום ריתוק", שכתבה שחף ניסני, כבר חשפו המשחזרים את המילים "הכול לטובה 28" ואת הסמיילי. מהמשפט "אפשר למות פה מרוב ההיגיון" (מתוך "בסוף כל יום" של נעם חורב), נחשפו עד כה ארבע אותיות. מהכיתוב "תתבגרי!" נחשפה האות ת'. המשפט "הכול יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח", שציירה נועה פרייס בהשראת השיר "הכול יהיה בסדר" (מופע הארנבות של ד"ר קספר), עדיין מסתתר מתחת לשכבות הצבע הלבן.
6 צפייה בגלריה
ינואר 2023 : שחף (מימין), הודיה, נועה ודפנה מציירות על קיר המיגונית
(| צילום: רוני ליפשיץ)
רוני ליפשיץ, ששירתה כאן כתצפיתנית, מספרת כיצד נולדה היוזמה. "רציתי שיהיו קצת צבעוניות ושמחה, כי כל הבסיס הזה שחור ואפור. הבאתי מהבית צבעי גואש ומכחולים, קראתי לנועה, לשחף ולעוד כמה חברות, נכנסנו למיגונית והתחלנו לצייר. כל אחת רשמה כמה משפטים ואחרי זה כתבנו ליד את השמות ותאריכי הגיוס שלנו".
רוני היא גם זו שהגתה וציירה את הכתובת המרכזית ואת הפיה. "יום אחד ישבנו כמה בנות על הדשא בקיבוץ נחל עוז ועברה מולנו אישה מבוגרת, סבתא כזו, על קלנועית. ואז זרקתי את המשפט הזה, 'תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה'". בתחקיר שערכה מנהלת פרויקט השיקום, ד"ר נירית שלו כליפא, אמרה לה סיגל, אמה של נועה: "אני מאוד שמחה שלפחות את המשפט הזה הם השאירו, כי בשביל זה הן שירתו כאן: כדי להגן על נחל עוז ועל שאר יישובי האזור. תושבי נחל עוז ידעו שעזה שם, אבל חיו בשלווה. הייתה תפיסה שהכול יהיה בסדר".
אבל לא רק התושבים חשבו שיהיה בסדר. גם אלה שאמורים היו להגן עליהם: הצבא והממשלה. וכשהתצפיתניות בנחל עוז התריעו, איש לא הקשיב להן. "שחף ידעה שתפרוץ מלחמה", מספרת אילנה ניסני, אמה של שחף. "אמרתי לה, 'את לא חוששת?' אז היא אומרת לי: 'אמא, הסבירו לנו שהמלחמה תהיה מעבר לגדר ושהם לא ייכנסו אלינו לבסיס. יכול להיות שיהיו כמה חיילים חטופים בגדר, אבל הצבא יתגבר על זה'".
בערב שמחת תורה הגיעה משפחת ניסני לפריסה שערכה שחף בכניסה לחמ"ל לקראת שחרורה. "צחקנו עליה: 'נו, מה עם המלחמה?'” נזכרת אילנה. “אז היא אמרה: 'מה אכפת לי? אני כבר אהיה בבית'".
אלא שגם המקום הזה היה להן סוג של בית, כפי שמעידה הכתובת על קיר המגן בכניסה לחמ"ל השרוף: "נח"ל עוז זה הבית". מה שהפך אותו לבית היה הקשר המיוחד בין החיילות. בפריסת השחרור, במקום שיהפוך תוך פחות מיממה לגיהינום, אמרה שחף: "נכון, זה לא התפקיד הכי נחשק, אבל מה שדומיננטי בשירות אלה הבנות. הבנות זה הכול: החברות, המשפחה, הבן זוג והפסיכולוג".
שתיים מהן - הודיה גנון ודפנה פיין – מופיעות בתמונה לצד נועה ושחף. שתיהן השתחררו לפני 7 באוקטובר. "שחף הגיעה חודשיים אחריי", מספרת דפנה. "היא הייתה אחד האנשים המצחיקים שהכרתי ותמיד דאגה לכולן. אם מישהי קצת חלשה צריכה שמישהי תדבר בשבילה מול המפקדות, שחף תעשה את זה בלי שיבקשו ממנה. נועה הגיעה חצי שנה אחריי. הילדה הכי טובה שאיכשהו מסתבכת בקטע מצחיק. היה ידוע שאם יושבים במשמרת עם נועה, מכריחים אותה לספר סיפורים מצחיקים וככה המשמרת טסה במהירות. כמו שחף, גם נועה הייתה ילדה של צדק. התאהבנו בשתיהן".
הודיה אמרה כי "שחף הייתה ילדה מצחיקה בטירוף, מלאה שמחת חיים. נועה הייתה ילדה חכמה, תמיד שמחה, תמיד מספרת סיפורים. בהתחלה לא היינו חברות בכלל, אבל ברגע שהיא נפתחה, לא זזתי ממנה".
אילנה אמרה כי "המשפט ששחף כתבה על הקיר כל כך מתאים לה. 'הכול לטובה'. וגם '28 יום ריתוק' עם הסמיילי. כמה פעמים איימו עליה בריתוק, אבל היא ראתה את הטוב בכל דבר".
מחשבות, שאיפות
כשד"ר כליפא מדברת על פרויקט שחזור הכתובות, מרגישים שהיא עושה את זה באהבה גדולה. הפרויקט נולד בעקבות פנייה של ארז פרייס, אבא של נועה, והוא חלק ממיזם תיעוד ושימור רחב היקף של יד בן צבי ברחבי העוטף, בשיתוף מינהלת תקומה, משרד המורשת ורשות העתיקות.
"דרך הכתובות אתה לומד על ההווי שלהן, על המחשבות שלהן, על השאיפות שלהן", אומרת כליפא. "כשאתה מחבר את כל מה שהן כותבות שם, יש לך ממש מניפסט שמשקף את העולם של הבנות האלה. הן ממש אצרו את התערוכה שלהן, ואנחנו מתייחסים לזה כאל יצירה מקורית לכל דבר. גם לציור של הפיה יש משמעות: הן כמו הפיות שמפזרות אבקת קסם. כתצפיתניות הן עושות המון, אבל לא באמת רואים אותן. אני מקווה שהמיגונית והחמ"ל יהפכו לאתר מורשת, שאנשים יבואו לראות ולשמוע את הסיפור של הנערות האלה. בעיניי, המקום הזה הוא קודש הקודשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.24
