איתמר בן גביר הוא עבריין מורשע ושור מועד. הקריירה שלו - אם אפשר לקרוא לה כך - הייתה ממוקדת במשחק על הקו האפור בין חוקי ולא חוקי, הסתה ופרובוקציות. עצם מינויו לתפקיד השר האחראי על המשטרה היה צריך להוביל את הציבור לליל גלנט כפול עשר.
אך בן גביר עבר תהליך של נרמול ולגיטימציה מתמשך שהעצים את כוחו. הוא הפך אותו לעובדת חיים פוליטית. לטובת התהליך הזה חברו שני כוחות שונים לגמרי: בנימין נתניהו, שזנח את יומרותיו להחרים את הכהניסטים, יומרות שהיו מאוד תקיפות עד לפני כשלוש שנים. למען שלטון וכוח, נתניהו ריסק עיקרון יסודי של הימין הליכודי והרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי - שפטריוטיות לא חוברת לגזענות.
הכוח השני הוא כמובן התקשורת הישראלית; בשם סנסציוניות ופחדנות חנפה, בן גביר, אדם שהיה צריך להיות מוכתם מחמת עבריינות, הפך למרואיין אולטימטיבי. זה לא הזיק שהוא חילק סיפורים לכתבים כמו חול. חמורה הרבה יותר ההתגייסות של רוב הקולות המשמעותיים בשיח בימין הישראלי, כולל עיתונאים וקולות אידיאולוגיים, כדי לגונן על בן גביר בכל מחיר, בכל תירוץ והשוואה עקומה. והכל למען מה? הבסת היריב. מחנה שידע להחרים את כהנא, ומוכן כעת להיות להקת מעודדות עבור השטחי והציני מבין תלמידיו.
בשם סנסציוניות ופחדנות חנפה, בן גביר, אדם שהיה צריך להיות מוכתם מחמת עבריינות, הפך למרואיין אולטימטיבי. זה לא הזיק שהוא חילק סיפורים לכתבים כמו חול
והנה אנחנו, כמעט שנתיים אחרי: בן גביר עושה בדיוק מה שמצופה ממנו. המשטרה, ארגון שהוחלש בעקביות בידי ממשלות נתניהו, הפכה למגרש המשחקים של נער גבעות על ספידים. בן גביר המחיש כיצד הוא יכול לקחת שוטרים וקציני משטרה החשודים בעבירות משמעתיות ולקדם. הוא הדגים כיצד לקחת ניצב-משנה ולהקפיץ אותו במהירות לתפקיד ניצב. המשטרה נפלה, אומרים במסדרונות משרד המשפטים. המשטרה איננה, לוחשים בשב"כ.
כך משטרים דמוקרטיים נופלים בדרך כלל: בתחילה, באמצעות מינויים. במובן הזה, בן גביר חכם בהרבה מיריב לוין ומשמחה רוטמן. הם ניסו לכוון לחיסול הדמוקרטיה הליברלית באמצעות שינויים חוקתיים חפוזים, ברוטליים. אך הדרך הנכונה והיעילה, בפרט בישראל הקטנה, היא להביא את האנשים הנכונים למשטר החדש. האנשים האלה צריכים להיות בעלי תכונה אחת מרכזית: נאמנות כלבית. ככל שיהיו מקצועיים וטובים יותר, כך הם יאיימו יותר על המשטר; לכן מקצועיות נסוגה תמידית אל מול נאמנות. כל החלטה היא פוליטית וכל מינוי הוא ג'וב. המשטר כולו הוא תוכנית פירמידה אחת גדולה. התרמית ביסודה היא שאנשים לא נבחרים בגלל יכולותיהם כלל. הם יודעים את זה, ומכסים האחד על השני. התוצאה המתבקשת היא לא רק משטרה שמשרתת את השלטון, אלא הידרדרות בשירותים לאזרח עד כדי חוסר תפקוד.
הסיפור על מעצר הנשים בגלל עלונים בבית הכנסת הוא בדיוק מודל הפעולה של מעצרים בכיכר האדומה במוסקבה. מגיעים כמה מפגינים, מחלקים ניירות או צועקים סיסמה, ונעצרים כמעט מיד. בין המעצר ובין החוק אין שום דבר; לכאורה החוקה הרוסית מאפשרת חופש ביטוי. באורח מעשי, המשטרה והשירות החשאי הם מיליציות פוטיניסטיות הפועלות ללא חוק. השוטרים וקציני המשטרה פועלים למען שביעות רצון הממונה עליהם, והוא למען הממונה עליו, כל הדרך למנהיג.
תמונת הראי היא הדרך שבה המשטרה לא ביצעה מעצרים כאשר חמושים מהימין הקיצוני פרצו למחנות צה"ל. במצב אחד אין ככל הנראה עבירה בכלל (הנחת עלונים בבית כנסת, שאין בהם כל שטנה או הסתה). במצב השני, עבירות חמורות ומסוכנות בעת מלחמה. עניין אחד מוביל למעצר ברוטלי ובלתי חוקי. עניין אחר וחמור באמת לא מוביל למעצרים. זו הדגמה למשטרה שלא מתפקדת. מה כן? בן גביר מגיע להצטלם בפשיטה משטרתית על מתחם ג'ואריש בלוד. לאיש פוליטי אסור להשתתף באירועים כאלה, כמובן, והשתתפותו היא הצגה. אבל התקשורת משתפת פעולה.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיבמשטרה יש אנשים טובים ומסורים ובלעדיה, כגוף, אין מדינה. צריך לבקש מהשוטרים והקצינים האלה לא לעזוב ולהמשיך לשרת באמונה כשהתמונה סביבם מחשיכה. ההתנגדות בשירות הציבורי כולו היא להישאר, למרות הכל, ואם צריך, לתעד היטב את מעשי הפרת החוק והשחיתות. יש סיבה לתקווה: אנשים כבן גביר עושים עבודה כה גרועה, ומיילדים התנהלות כה בלתי מתפקדת, שבדרך כלל הווירוס הלאומני-פופוליסטי משמיד את עצמו פוליטית. בדרך כלל.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.09.24
