הוריקן קתרינה, באוגוסט 2005, חולל שמות בערי החוף בארצות-הברית. הסכרים שהגנו על ניו-אורלינס התמוטטו, ומי הים כיסו חלק גדול מהעיר. התמונה שראיתי כשהגעתי לפרבר לבן בעיר הדהימה אותי: ניידות משטרה פטרלו ברחובות הנטושים כשזוג שוטרים יושב מאחור, בבגאז' פתוח. קני הרובים שהחזיקו כוונו אל האזרחים: מי שנחשד בביזה, ברח מביתו המוצף או סתם נחשד בצבע עור לא נכון, נורה על המקום. נדהמתי משום שמשטרה נתפסה בעיניי תמיד כגוף ידידותי, מערכת שהייעוד שלה הוא לאכוף חוק ולהגן על האזרח מפשע. במשטרים לא דמוקרטיים יש לה משימות אחרות - לשרת את השליט פוליטית, להפחיד ולדכא את האזרח, לעצור חפים מפשע, להפריד, להשחית. למשטרה יש המון כוח.
בכל מה שנוגע ליחסים בין המשטרה לאזרח, החברה האמריקנית שרויה במשבר עמוק. האמריקנים מתקשים לחיות עם המשטרה שלהם, אבל לא יכולים לחיות בלעדיה. אוי לחברה שאזרחים נורמטיביים רואים במשטרה שלה אויב. אסור שתופעה דומה תתרחש כאן, בעיצומה של מלחמה. אף על פי כן, היא מתרחשת לנגד עינינו.
מי שמנרמל את בן גביר מעיד שאין לו חוש היסטורי. "חשבתי שהוא יתמתן", אמר נתניהו באחת הפעמים שבהן בן גביר התנגח בו בפומבי. אנשים מסוגו של בן גביר לא מתמתנים: הם מתנפחים
בן גביר לקח משטרה כושלת, חלשה, מבוהלת ובחלקים גדולים שלה לא מתפקדת, והפך אותה למשטרה כושלת, חלשה, אלימה ופוליטית. בהתחלה זה מצחיק: כמו לואי דה פינס בסדרת הסרטים הצרפתית "השוטר מסן טרופז", כמו לזלי נילסן בסדרת הסרטים האמריקנית "האקדח מת מצחוק", משטרת ישראל עסוקה במרדפים חסרי תוחלת אחר העבריינים הלא-נכונים. המון אנרגיה; המון עצבים; המון כוח; מעט מאוד שכל.
עד שזה מפסיק להצחיק
בשנתיים האחרונות, מול ממשלה שלא הייתה כמוה ב-76 שנות מדינה, מתרחשים במרכז המערכת הפוליטית שני תהליכים מנוגדים: האחד חותר לבלימת הממשלה ולהחלפתה; השני חותר לנרמול שלל תופעות שעד לממשלה הנוכחית נחשבו בלתי לגיטימיות, בלתי אפשריות, מוטרפות. בן גביר טיפס לצמרת לא בזכות החבורה הכהניסטית מתל רומיידה שבתוכה גדל, אלא בזכות שורה של מנרמלים מהמרכז הפוליטי. נתחיל במנרמלים שאפשרו לעבריין המורשע ללמוד משפטים ולקבל רישיון לעריכת דין; נעבור לטובי העיתונאים, ששמחו לקבל ממנו סיפור ולהעלות אותו על המרקע; נמשיך בנתניהו, שעבד איתו בסתר, גייס אותו למכונת הרעל שלו וקידם אותו לצמרת הממשלה; נסיים בבני גנץ ואחרים באופוזיציה, שחושבים שללחוץ את ידו של עבריין טרור הוא אות וסימן לממלכתיות.
לא ממלכתיות - רפיסות: מי שמנרמל את בן גביר מעיד שאין לו חוט שדרה; חשוב מזה - אין לו חוש היסטורי. "חשבתי שהוא יתמתן", אמר נתניהו באחת הפעמים שבהן בן גביר התנגח בו בפומבי. אנשים מסוגו של בן גביר לא מתמתנים: הם מתנפחים. וזה בדיוק מה שקרה במשטרה.
תיעוד זריקת החול על בן גביר - והמעצר
בתוך פחות משנתיים הוא שינה את משטרת ישראל מן היסוד. בימים האחרונים הוא סגר את המעגל, בפרישה מרצון או מאונס של רוב צמרת המשטרה ובמינוי קצינים מפוקפקים מבחינת הרקורד המקצועי שלהם, אבל נאמנים לרוח המפקד, במקומם. המשטרה הפכה לפלנגה, למיליציה, מעושה סדר למפירת סדר: מה שקרה באירופה בשנות ה-30 קורה עכשיו כאן.
תשכחו מ"השוטר אזולאי" החביב, המתוק, התמים, עם הדמעה בעין, במשחקו הנפלא של שייקה אופיר.
ההווה של המשטרה ברור. הוא מקבל את ביטויו בתרגילי סרק מטופשים כמו המעצר של שלוש הנשים שהניחו עלוני תמיכה בשחרור החטופים על כיסאות בית כנסת בהרצליה (המשטרה לא שמעה עדיין על עלוני ההסתה והשקר שמחולקים באלפי בתי כנסת בארץ); או כמו המעצר של נועה גולדנברג, שזרקה או לא זרקה חופן חול לעברו של בן גביר על שפת הים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאותי מדאיג יותר העתיד. המשטרה נמצאת עכשיו בתנופת גיוס: בן גביר סידר לה ים של כסף. מעט המידע שהתפרסם מלמד על הורדת סטנדרטים וקיצור קורסים: המשטרה צמאה לכוח אדם.
חשבו לרגע מי מתגייס ומי לא מתגייס למשטרת בן גביר: מתגייסים צעירים וצעירות שרואים בו ובתורתו מודל לחיקוי. לא השירות לציבור בראש מעייניהם אלא החופש להפעיל כוח, להתחכך באנשים בלי לשלם מחיר. אלה השוטרים של מחר והקצינים של מחרתיים. מי שכיבוד החוק בראש מעייניו לא יתגייס: זאת לא המשטרה שלו.
גם אם ניפטר איכשהו מבן גביר, הבן גביריזם ימשיך להתקיים בתוך המשטרה, ימשיך להרעיל אותה. יש דברים שאסור לנרמל; יש שרים שאסור לנרמל.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.09.24
