מעולם, צריך להודות, לא היו רבים כל כך רמוסים כל כך על ידי מעטים כל כך. הרבים הם אנחנו. הרוב הלאומי, הציוני, מימין ומשמאל. חילונים ודתיים. אנחנו רמוסים משום שכל ההחלטות שמתקבלות בשנתיים האחרונות מקרבות אותנו לקריסה טוטלית. בשנה האחרונה זה הולך ומחמיר. ישראלים רבים, כנראה רוב הישראלים, תולשים את השערות מתדהמה ומחרדה. למה הם נגדנו? והמעטים שנגדנו הם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואולי עוד אדם אחד או שניים מבני ביתו. על פיהם יישק דבר. אין ממשלה. אין קבינט. יש את נתניהו, שהוביל את ישראל מהתמיכה המדינית הגבוהה ביותר אי פעם, לשפל המדיני החמור אי פעם. נתניהו נכשל בדרום. טפטוף הרקטות נמשך, חמאס לא הובס והחטופים גוססים ולא ברור כמה מהם חיים. הוא נכשל בצפון. ישראל נמצאת בעידן המשפיל ביותר בתולדותיה.
1 צפייה בגלריה
נתניהו, גלנט ונסראללה
(צילום: רויטרס / REUTERS / Aziz Taher / shutterstock / Ronen Zvulun / AFP)
ומה עושה אותו ראש ממשלה? הוא מתכוון לסלק את האיש האחרון בצמרת הפוליטית שעדיין זוכה לקצת יותר אמון גם בישראל וגם בעולם. יואב גלנט הוא למעשה איש הקשר החשוב ביותר לממשל האמריקאי. הוא זוכה לאמון. אפשר להניח שזה בדיוק מה שמרגיז את נתניהו. זה טוב לישראל. ונדמה שכל מה שטוב לישראל רע לנתניהו.
לא רק נתניהו נכשל. צמרת שלמה נכשלה. אבל יש אחד שניצב מעל כולם. מר ביטחון. מר אסטרטגיה. האיש שנמצא בראש הפירמידה. נכון שכבר חודשים פועלת מכונת תעמולה כדי לומר שכולם אשמים והוא נפלא. הוא לא שמע, לא ידע ולא ראה. ויש מי שקונים את הסחורה הפגומה הזאת. הרי מדובר בשמש העמים.
כך שצריך להזכיר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר נתניהו לאהוד אולמרט: "ראש הממשלה, אתה היית צריך לבדוק את מוכנות הצבא, הפעלת הצבא, הגנת העורף. גלגול כזה של אחריות לא ראיתי מימיי. כשהכישלון כל כך רחב, הצעד המתבקש הוא החלפת ראש הממשלה שכשל... אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת. כשהכישלון במלחמה הוא כל כל רחב, כל כך יסודי, כשחלקים של הארץ נתונים יום-יום באש טילים, הצעד ההכרחי המתבקש הוא החלפתו של ראש הממשלה שכשל". אותה מלחמה מצטיירת היום כמו ניצחון היסטורי לעומת מה שקורה בימים הללו. אבל נתניהו? גם לעצמו הוא לא מקשיב.
אם נתניהו חושב שזה הזמן להחליף את שר הביטחון, אז יתכבד ויתפטר בעצמו, או יעמיד את עצמו לבחירה מחודשת
גלנט, פה ושם, חולק על נתניהו. זה לא ברור עמדתו של מי נכונה יותר. אבל זה ברור שבמצב שבו נמצאת ישראל יש צורך בדעות שונות בצמרת מקבלי ההחלטות. בוודאי שכך כאשר ייתכן, רק ייתכן, שישראל נכנסת למערכה הקשה בתולדותיה. מלחמה עם חיזבאללה היא מלחמה אזורית. זו מלחמה שמחייבת אמון מקסימלי בהנהגה. עבור חלק משמעותי בציבור, זה שאיבד אמון בנתניהו, זה ששותף למחאה, גלנט הוא האחרון שמעניק את שאריות האמון בהנהגה. זה ציבור שיש לו משקל לא קטן בין משרתי המילואים. זה ציבור שכולל חלק גדול מבכירי מערכת הביטחון לשעבר. זה ציבור שנושא את המשק הישראלי על הכתפיים שלו. לא רק הוא. בוודאי שלא. אבל זה ציבור שהתרומה שלו לישראל אדירה. ומה עושה נתניהו? בועט בציבור הזה. האם הוא מתכוון לתת עוד בעיטה דווקא עכשיו? בשעת חירום? הוא לא מסתפק בעשר המכות שהוא כבר הכה את ישראל. הוא רוצה עוד. פיטורי גלנט הם מתנה לציר הרשע. הרי נתניהו יודע שמאות אלפים ייצאו לרחובות. כבר היינו בסרט הזה. ישראל רעדה. גדעון סער עצמו אמר אז שמדובר ב"מעשה של טירוף". נתניהו התקפל. אבל אז לא היינו רגע לפני מלחמה אזורית. עכשיו זה טירוף הרבה יותר גדול. ואם נתניהו חושב שזה הזמן להחליף את שר הביטחון, אז יתכבד ויתפטר בעצמו, או יעמיד את עצמו לבחירה מחודשת.
תעלולים פוליטיים הם לא בעיטה בגלנט. זו בעיטה בישראל. איך נתניהו ממנה לתפקיד שר ביטחון, באמצע מלחמה, אדם שאין לו מושג בביטחון. ואיך סער מוכן לקחת על עצמו תפקיד כזה, שמחייב לפחות 100 ימי לימוד. שניהם מוציאים שם רע לציניות. גם השוויון בנטל על השולחן. החרדים מאיימים לפרק את הממשלה ללא חוק שיעניק להם, הלכה למעשה, את המשך הפטור. גלנט עומד בעניין הזה כמו חומה בצורה. סער יכול להכחיש אלף ואחת פעמים, אבל הוא כנראה מוכן לפשרה, שתספק את החרדים. זו התודה לנושאים בנטל? כך ישראל תהיה מגובשת יותר? כך תעלה המוטיבציה של הלוחמים? די. מספיק. אם הייתה בישראל מערכת משפט קצת יותר חכמה, היא הייתה מעניקה אות אביר השלטון לנתניהו, בתנאי שיניח לנו. זו תהיה המתנה הטובה למדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל אותה.
