לא יודעת מה יותר מביך: זה שסער מוכן למכור את העקרונות שלו תמורת תיק בממשלה בידיעה שנתניהו משתמש בו למטרות פוליטיות, או שהוא עושה את זה כי הוא באמת מאמין שהוא, סער, זה שיושיע את מדינת ישראל בתקופה הכי קשה שלה, במלחמה על קיומה. כמה יוהרה יש במחשבה הזאת, איזה חוסר מודעות עצמית.
בקשר לאפשרות הראשונה אין לדעת, אבל אפשר לנחש: לא יכול להיות שהוא לא מבין מהי המוטיבציה של נתניהו. לא יכול להיות שאחד האנשים המתוחכמים, המפוכחים והמנוסים במערכת הפוליטית, שמכיר את נתניהו יותר טוב מכל אחד אחר, לא מבין שנתניהו צריך אותו בגלל המכשול שעומד בדרכו עכשיו, חוק ההשתמטות, ומול האיום של גולדקנופף שאם לא יהיה חוק גיוס עד לחגים – הם לא יצביעו בעד התקציב.
ולא ייתכן, שכמי שעוקב קבוע אחרי סקרים, סער לא מבין שהיוזמה לצרף אותו לממשלה מגלמת בתוכה גם את ההיסטריה של נתניהו מעלייתו המטאורית של בנט והשאיפה של ראש הממשלה לפצל את מחנה הימין. סער, שעמדותיו בעניין עסקת חטופים ידועות, מתנדב עכשיו להיות שותף למחדל הכי הגדול של נתניהו. אם החטופים לא יחזרו בגלל הגיבוי שייתן שר הביטחון החדש לנתניהו – גם בו יידבק כתם ההפקרה הכי גדולה בהיסטוריה. וזה בדיוק מה שנתניהו מחפש. שותף ל"פשע".
ובעניין האפשרות השנייה, שסער בטוח שהוא האדם המתאים לעמוד היום בראש משרד הביטחון, האיש שבשבילו מעיפים בעיצומה של מלחמה ורגע לפני פתיחת מערכה קשה עם חיזבאללה, שר ביטחון מכהן, אפשר להתייחס לדברים שאמר סער בעקבות "ליל גלנט" הראשון: "החלטת נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט היא מעשה של טירוף, המעידה על היעדר מוחלט של שיקול דעת... נתניהו נחוש לדרדר את ישראל לתהום. כל יום בו מכהן נתניהו בתפקידו מסכן את ישראל ועתידה".
אין טעם להרבות בציטוטים של סער על נתניהו. הארכיון מפוצץ מהם. גם הארכיונים הפרטיים של אנשי תקשורת רבים. על נתניהו, על שרי הליכוד הסמרטוטים ועל חברי הכנסת האפסים של הליכוד. סער לא ראה עצמו אחד מהם. הוא ראה עצמו שייך למחנה הולך ונכחד של הליכוד, המחנה הממלכתי. הליברלי. מה לו ולאמסלם. לגוטליב. אפילו לכ"ץ ולברקת. כל זה יכול להסביר את הזעם, התדהמה והבוז שליוו אמש את המעשה של סער. תחושה של גועל ממעשה שנתפס כאופורטוניסטי, שנועד להציל את סער מהצלילה הפוליטית שלו, ומתקופה ארוכה שבה הוא נמצא עמוק מתחת לאחוז החסימה.
לסער היו שתי אפשרויות: להיעלם אל תהום הנשייה, אחרי שהבין שגם באופוזיציה לא מחכים לו בזרועות פתוחות ושהוא נתפס שם כנטל יותר מאשר נכס. או למכור את ערכיו, לעבור תקופה של צליבה ציבורית על הזגזוג ועל הערכים המזויפים שהצליח למכור לנו - אבל להיות שר ביטחון.
במהלך השנים הרבה סער להתגאות ביכולת שלו לוותר על הפוליטיקה ולחזור בלי שום בעיה לביתו. הפוליטיקה, היה אומר, היא אופציה, לא אובססיה. הוא גם הוכיח לא פעם שזה נכון: גם הלך הביתה כדי לראות את דויד גדל, וגם ויתר על תפקידים בכירים שהוצעו לו. כמה הוא אוהב לספר איך ויתר על ראשות הממשלה ברוטציה שנתניהו הציע לו.
כנראה שהאופציה של סער הפכה אובססיה. זה גם שופך אור על סירובה של שרה נתניהו לכניסתו לממשלה. אולי היא צודקת? עם כל המגרעות שלה, נראה שהגברת נתניהו מריחה למרחוק את הצביעות
כנראה שהאופציה הפכה אובססיה. סער בחר. זה גם שופך אור חדש על סירובה של שרה נתניהו לכניסתו לממשלה. אולי היא צודקת? עם כל המגרעות שלה, ויש לה, נראה שהגברת נתניהו מריחה למרחוק את הצביעות, ומזהה את היכולת של הנחש להשיל את עורו כדי להיות גמיש יותר. מה יש לומר, היידה שרה.
הדברים האלה נכתבים בעצב. בצער. אפילו בייאוש. נכון, סער הוא איש ימין הרבה יותר מאנשי ימין אחרים, אפילו יותר מנתניהו. עמדותיו הימניות רחוקות מעמדותיהם של רבים ממחנה המרכז וזו לא תהיה הגזמה להגיד שגם מלא מעט אנשי ליכוד. אבל היה נדמה שהוא איש עקרונות. האמנתי לו. לראות איך הוא איבד את הבושה זה כואב. הוא ואלקין היו האדריכלים של ממשלת בנט-לפיד. הם אלה שחיברו את כל הקצוות. הוא זה שהביא את גלי בהרב-מיארה לשמש כיועצת משפטית לממשלה, ואמר אז שמה שחשוב יותר במשרה ציבורית זה לא הידע לנהל משרד כזה. מה שחשוב שזה יהיה אדם עם עמוד שדרה, מישהו שיוכל לעמוד בלחצים של נתניהו ושל ממשלתו. מיארה עדיין עומדת בלחצים. סער כנראה כבר לא.
עכשיו יש לנו בממשלה לא אדם אחד שמוכן למכור הכל תמורת הישרדותו. עכשיו יש לנו שניים.
