במשך חודשים דוחפת ארצות-הברית את ישראל לחתור לעסקה עם חיזבאללה. רה"מ נתניהו, שר הביטחון גלנט ואפילו הרמטכ"ל הלוי חלמו עליה, והעדיפו להימנע מהמלחמה בצפון. כך, הם עדיין בוחרים כל יום מחדש בחרפה. מזה 347 ימים מנסים המדינאים ובכירי הצבא לברוח מהכרעה, לברוח מהברור מאליו – ואת המחיר משלמת אומה שלמה, שקיבלה חרפה ותקבל גם מלחמה.
אחרי השבר הגדול של 7 באוקטובר התבלבלו עטורי הדרגות, ראשי קבינט המלחמה והפרשנים לחשוב שאת משבר האמון העצום שנפער בין האזרח לחייל שאמור להגן עליו אפשר יהיה לפתור בעוד חומה, ובעוד דברי רהב על הרתעה שאבדה. מאז פתחו בחיזבאללה באש לעבר יישובי הצפון, והחריבו אלפי בתים, מבנים, כלי רכב, בסיסים ותשתיות. הם עומדים ביעדים שהציבו לעצמם: התשה וסבלנות. הם מתישים אותנו – מתישים קרוב ל-80 אלף עקורים מבתיהם, ומתישים מאות אלפים שחייהם הפכו לסיוט תחת אש וכוננות המתנה כמעט יומיומית לכלי הטיס התוקפים מלבנון ולמטחי הרקטות עתירות המשקל. והם גם עומדים ביעד הסבלנות – ורואים את מנהיגי האומה הציונית יושבים נבוכים, ומלבד הצהרות נבובות לא עושים שום דבר אסטרטגי לשינוי המציאות ולהשבת הביטחון לחיינו. חיזבאללה יודעים היטב שהסבלנות הזו יעילה מול הפגיעות הטקטיות שבהן צה"ל מצטיין כל כך. אפילו הפגיעה ברמטכ"ל הארגון לא הכאיבה להם, כמו שהם נהנים מתשוקת ההתשה.
הדרישה להכרעה ולמכת אש נגדית בדרום לבנון היא כבר הרבה יותר מביטחונית גרידא. לאחר שנים של הפקרה במדדי התעסוקה, הבריאות, החינוך והתרבות, תושבי הצפון לא מוכנים עוד לשאת גם בהפקרה לידי חסדי חיזבאללה וההסכמים מולו
הדרישה להכרעה ולמכת אש נגדית בדרום לבנון היא כבר הרבה יותר מביטחונית גרידא. לאחר שנים של הפקרה במדדי התעסוקה, הבריאות, החינוך והתרבות, תושבי הצפון לא מוכנים עוד לשאת גם בהפקרה לידי חסדי חיזבאללה וההסכמים מולו, שמגובים בערבויות חסרות עמוד שדרה של העולם – הפקרה שתסכן גם את החיים עצמם.
לקציני הצבא הבכירים בחטיבות ובאוגדות הצפוניות, אלו שחיים את התושבים – חיים איתנו – ברור כי המחיר להשבת הביטחון הוא עם "מגפיים על הקרקע" מעבר לגדר ועבודה סיזיפית, קשה ועצימה כדי להשיב את חירותנו. לשם זה התגייסו לצבא, ולשם זה עמדו וביקשו לכרות עימנו ברית חדשה כשהופקרנו – רגע לפני שהירי לעבר הצפון הפך נורמלי. שגרתי.
המחיר בעקירה ששילמו עשרות אלפי תושבים, ובהם ילדים קטנים וקשישים, יתורגם רק בהכרעה ביטחונית ובשידוד מערכות המדינה לכתיבת הסיפור החדש של הצפון: מרחב שאינו מאוים עוד בכיבוש לבנוני, ובו חיים משגשגים של חינוך, בריאות, תעשייה ותרבות. את כל זה אי-אפשר אפילו להתחיל ולדמיין בלי אבן היסוד לכל זה, והיא ביטחון קיום החיים עצמם. מזה 11 חודשים האבן הזאת הולכת ונסדקת ומתפוררת, ואיתה גם מתפורר עתידו של האזור. אם מדינת ישראל חפצת חיים, יבינו ראשיה כי הדרישה הגורפת למערכה צבאית בלבנון היא קיומית לעתידנו ולחיינו כאן. הגענו לדרך ללא מוצא אחר.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.09.24
