שירות המילואים בזיהוי החללים ב-7 באוקטובר היה תפקיד קשה ביותר. עבור שי (שם בדוי), זו כבר אינה המלחמה הראשונה בשירות המילואים – אך הדברים שראה וחווה בתחילת המלחמה הותירו אותו פצוע נפשית.
"המראות היו נוראיים", מספר שי, "כמות הגופות זה משהו שלא ראינו קודם". שי עזב חיים נוחים למדי ומשפחה, לטובת שירות מילואים שמראותיו לא מרפים ממנו עד היום. הוא אף הוכר על ידי הצבא כמי שסובל מפוסט-טראומה והגיע לשיעורי נכות גבוהים מאוד.
אלא שלצד הקושי הנפשי התפתחה גם התמודדות פיזית, שמשרד הביטחון מסרב להכיר בה: "אני מטופל בשיבא במרכז שיקום", הוא מספר. "אני נעזר בקביים, החלק השמאלי בפנים רדום לגמרי ובכלל אני לא יכול להחזיק את הגפיים בכוח. הן צונחות. אני צריך עזרה בדברים יומיומיים, כמו להתקלח".
לסירוב של משרד הביטחון להכיר בנכותו הפיזית יש השלכות רבות: "בהתחלה ביקשו ממני לקחת קביים מ'יד שרה' כי אני לא זכאי. רק בהמשך נתנו לי. כשיסתיים הטיפול בבית החולים אני לא אהיה זכאי לשום טיפול בקהילה בפגיעה הפיזית שלי, גם אם מצבי ידרדר – כי לא מכירים בעצם קיומה. רק השבוע נפלתי בבית, יש לי בעיות בזיכרון. אני לא מבקש מה שלא מגיע לי – ואני לא רוצה למצוא את עצמי מתחנן בשביל דברים ברורים מאליהם. גם ככה קשה לי עם כל המצב. זה מתיש אותי – לא רק פיזית אלא גם נפשית. התחושה הזאת שלא סופרים אותך, היא קשה לי".
עו"ד אלי סבן צילום: נתי חדד באמצעות עורך דינו אלי סבן, החליט שי לערער על החלטת הוועדה שלא הכירה בנכותו הפיזית. "החלטת הוועדה מקפחת את מרשי, ומשאירה אותו למעשה ללא המשך טיפול רפואי למרות מצבו הקשה", אמר עו"ד סבן: "אני מאמין שהערעור יתקבל על מנת לאפשר לו המשך טיפול". לדבריו, "החלטת הוועדה מהווה מסר שלילי לכל חיילי המילואים שמחרפים את נפשם במלחמה, ולבסוף עלולים למצוא את עצמם במאבקים משפטיים מיותרים".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "שי מטופל באגף השיקום בגין פגיעה נפשית ומקבל את מלוא המענים והטיפול הרפואי שלהם הוא זקוק. בקשתו הנוספת להכרה בפגיעה נוירולוגית נבחנה רפואית ולא נמצא כי קשורה לנכותו הנפשית. בקשת הערעור הנוגעת להחלטה על פגיעה נוירולוגית תיבדק בהתאם למידע שיוצג".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.09.24
