דנה סילברמן סיטון מצאה שהדרך היחידה לשרוד - אחרי שהוריה נרצחו ב-7 באוקטובר בביתם בקיבוץ ניר עוז ואחותה היחידה שירי ביבס ושני בניה המתוקים, אריאל וכפיר, נחטפו ומאז אין קצה חוט - היא לסגור את הסיפור בינה לבינה. להפוך את סימן השאלה לנקודה. "אחרי שיחות רבות עם גורמים שונים, הבנתי שההערכה היא ששירי והילדים לא בחיים. זה יהיה נס גדול מאוד אם הם יחזרו".
9 צפייה בגלריה
"האמון שלי בצבא ובממשלה התנפץ לרסיסים". דנה סילברמן סיטון ותמונות משפחת ביבס
(צילום: הרצל יוסף)
זו אמירה מרחיקת לכת.
"אין מידע היכן שירי והילדים נמצאים, יש רק השערות מי לקח אותם, לאן, וכמה ידיים הם עברו. הטיים-ליין עדיין מתגבש. גם אין שום ממצא ביולוגי ואין תמונות שיכולות להוכיח שמתו. כל שמועה שרצה מגיעה אלינו, ומפריכים לנו את זה. לא מצאו במנהרות בגדים מגואלים בדם ולא מצאו שום בקבוק של תינוק. אין דגימות דנ"א שהגיעו לארץ. אלה שטויות. הדבר היחידי הממשי שיש זה סרטון של ירדן מהשבי, נסער, מבקש שיחזירו את שירי והילדים לקבורה בישראל. יצרתי לי מנגנון הגנה: כיוון שאני לא יכולה יותר לחיות בחוסר ודאות, הוא מטמטם את הדעת, הוא מטריף, הוא הרבה יותר קשה מהידיעה הכי נוראית שיש ואני צריכה להחזיק את הנפש שלי ואת המשפחה שלי, אני חיה בידיעה ששירי והילדים מתו".
זה משהו ששמרת בבטן בחודשים האחרונים, או שסיפרת לסביבה שלך?
"ביום שהסרטון עם ירדן יצא, אמרתי לילדים הגדולים שלי ששירי, אריאל וכפיר נהרגו. בגלל שהם הפכו להיות סמל שכולם מכירים, פחדתי נורא שהילדים שלי ישמעו את זה מילדים אחרים, שמישהו יפלוט משהו. אחרי שסיפרתי להם הייתה תקופה, שהבת שלי כל יום הייתה באה אלי ושואלת אותי ‘שירי וכפיר ואריאל באמת מתים?’. היא באה לוודא. הייתי עונה לה שכן והיא הייתה ממשיכה הלאה ביום שלה. אני אומרת לעצמי שבמקרה הטוב, אני אבוא אליהם ואגיד 'הייתה טעות, הם חיים'".
זה אומר שוויתרת על כך שהשמות שלהם ייכללו ברשימה של החטופים החיים שישראל מעבירה במשא ומתן?
"בכל פעם שאני נפגשת עם שרים או כל מיני בעלי תפקידים, המשפט היחיד שיוצא לי מהפה הוא 'כל עוד אין הוכחה ודאית ששירי והילדים נהרגו, אני מבקשת שהם יהיו בכל רשימה של עסקה'. עונים לי שכך הם עושים. אבל אין להם לתת לי שום מידע חדש. אני נכנסת לשיחה קלולס ויוצאת קלולס. מ-7 באוקטובר, האמון שלי בצבא ובממשלה התנפץ לרסיסים. למרות שאני יודעת שיש אנשים שעובדים מאוד קשה להשיג פיסות מידע, אין בי תחושת אמון. אני מטילה ספק בכל דבר. יש לי תחושה שלא מספרים לנו הכל".
התאבלת על שירי והילדים?
"מצד אחד, אני מקבלת את זה שזה מה שקרה. מצד שני, בגלל שזה מאוד מעורפל, אני עדיין לא יכולה להתאבל ממש. אני עוד מחכה לאישור הסופי שיבוא".
9 צפייה בגלריה
“אני מטילה ספק בכל דבר”. דנה סילברמן סיטון והילדים עם תמונות משפחת ביבס
(צילום: הרצל יוסף)
× × ×
אנחנו יושבות בחצר ביתה החדש במושב ישע, מרחק של עשר דקות נסיעה בלבד מקיבוץ ניר עוז. מדי פעם אנחנו שומעות בום חזק שמפלח את האוויר. מזכיר שיש מלחמה מאוד קרוב לפה. "זה יום חלש היום", היא אומרת, "יש ימים שהחלונות רועדים מהבומים".
סילברמן (36) היא אחותה הבכורה של שירי, שנחטפה כשהייתה בת 32, עם ילדיה, אריאל שהיה בן ארבע וכפיר, התינוק בן תשעת החודשים. בן זוגה של שירי, ירדן בן ה-34, נחטף בנפרד מהם.
עד 7 באוקטובר סילברמן עבדה במשק המשפחתי עם בעלה אלעד (39), שבו הם מגדלים עגבניות, מלפפונים, חצילים ועוד. אבל מאז השבת השחורה לא חזרה לעבוד. רק בתחילת יולי, היא ושלושת ילדיהם (בת 9, בן 7 ובן 3) עזבו את השרון וחזרו לחבל צוחר בעוטף, לבית שבנו וכמעט לא הספיקו ליהנות ממנו. מאז שחזרו הביתה יש להם טקס קבוע. בשישי, היא והילדים עולים לבקר את סבא וסבתא בבית העלמין. "אנחנו מביאים פרחים, שוטפים את הקברים, מדברים איתם. זה נשמע דפוק, אבל הפכתי את זה למקום מפגש נעים כזה. אני רוצה שהקשר שלהם עם סבא וסבתא ימשיך".
ביום שישי, רגע לפני האסון, אירחה את הוריה ואת שירי, ירדן והילדים לארוחת חג. "עד לפני שנה גרנו בבית פצפון. חיכיתי לרגע שאוכל לארח את כל המשפחה ביחד. ישבנו פה בדיוק, בשולחן בחצר. תמיד מצחיק אצלנו, אבא שלי הוא שטותניק אמיתי. כל בני הדודים שיחקו ביחד, ראו טלוויזיה. הייתה אווירה כיפית של משפחה. מאז 7 באוקטובר יש לי בלק-אאוט. אלעד הזכיר לי שהבת שלי, ליה, ביקשה ללכת לישון אצל סבא וסבתא, לחזור איתם לקיבוץ. אמא שלי הייתה חולה בפרקינסון, ולא היה להם כוח באותו ערב, אז שיכנענו את ליה להישאר בבית. כשאלעד הזכיר לי, אמרתי, 'פאק, זה היה יכול להיגמר אחרת'".
סילברמן הייתה צריכה במשך חודשים לחבר את הפאזל של 7 באוקטובר. עד היום, יש דברים שהיא לא זוכרת מאותו היום. היא ומשפחתה התבצרו בממ"ד. מחוץ למושב היו קרבות עזים, ובמרחק של עשר דקות נסיעה משפחתה עברה תופת. "אלעד ואני התעוררנו בשש וחצי מפיצוץ מטורף. ברוב תמימותי, אמרתי לו שאלו בטח רעמים. הוא הציץ בחלון ואמר לי 'דנה, זה צבע אדום'. זינקנו מהמיטה, אספנו את הילדים ונכנסנו לממ"ד. בשבע בערך סימסתי לאבא שלי שייכנס לממ"ד. הוא אדיש מאוד, אמא שלי צריכה למשוך אותו בכוח. הוא אמר לי שהם נכנסו. שאלתי אם הכל בסדר, הוא ענה 'כן מאמי. הכל בסדר'".
מתי אתם מבינה שכלום לא בסדר?
"אני מחוברת לאפליקציה המקומית של הקיבוץ. בשבע וחצי, שגיא דקל חן (היום חטוף בעזה) מודיע שיש בחוץ מחבלים שמחופשים לחיילים. שלחתי הודעה לשירי, שאלתי אותה אם ראתה את מה ששגיא כותב. היא אמרה לי שבטח שחר (בטלר, רבש"ץ הקיבוץ) מטפל בזה. לא הבנו עדיין את גודל האירוע. שירי מעדכנת אותי שדודה עידית, אחות של אבא שלנו, הזמינה את כולנו להרצליה. אמרתי לה 'על מה את מדברת, אי-אפשר לצאת מהבית. כל האזור מפוצץ במחבלים'. כבר הכל היה בטלגרם. כביש 232 שחוצה את כל המועצה היה עמוס בטנדרים ואופנועים של מחבלים. שירי ענתה לי 'בסדר, רק שתדעי שהיא הזמינה אותנו'".
בתשע בבוקר לוע הגיהינום נפתח על אנשי ניר עוז. "הודעות מתחילות לרוץ. 'אני שומע צעקות בערבית', 'הרגו את זה ואת זה', אישה כותבת על בעלה 'הוא נרצח', שמות של אנשים שאני מכירה, משפחות כותבות 'אנחנו נחנקים בממ"ד, שמישהו יעזור'. מיליון הודעות של 'שורפים עלינו את הבית', 'הצילו, איפה הצבא?' 'למה אף אחד לא מגיע?' אני מבינה שיש שואה, אבל עדיין לא מבינה את סדרי הגודל. ניר עוז הותקף בגלים. מאות מחבלים הגיעו לשם. כשהמחבלים של חמאס סיימו, הגיעו האזרחים העזתים.
"אני נקרעת. אני מנסה לשמור על הילדים שלי, כי גם פה מסוכן, ותוך כדי, מנסה להבין מה קורה בקיבוץ. ההורים לא עונים לי. אני כותבת 'בבקשה תענו' והם לא רואים את ההודעות. אני כותבת לשירי 'אמא ואבא לא עונים לי, בבקשה תעני לי את'. גם היא לא עונה".
ואז סילברמן מקבלת הודעה מאחות של ירדן, עופרי, עם סרטון החטיפה של שירי והילדים. "עופרי כותבת לי 'תאשרי לי שזו שירי'. כמובן שזו שירי. אני צועקת לאלעד 'חטפו את שירי והילדים! היא בעזה'. הבת שלי בת התשע אומרת לי, 'מי חטף אותם? תראי לי'”.
אין שום סיכוי להסתיר מידע ביום כזה.
"כדי שהם יהיו בשקט בממ"ד, אמרנו להם שיש אנשים רעים שהגיעו למושב ורוצים לפגוע בנו. כשהם שאלו מי אלו האנשים הרעים, ענינו שזה הצבא הרע של עזה. זה לא מושג חדש בשבילם, בכל פעם שהיה צבע אדום או מבצע, אמרנו להם שהצבא של עזה שולח טילים".
בחזרה לאירועי היום, סיטון לא יודעת את נפשה. "אני בכאוס מטורף. אני יוצאת מהממ"ד, התריסים מוגפים, ואני מסתובבת בכל הבית. לא מצליחה להישאר במקום אחד. שאלתי לא מזמן את אלעד איך הייתי באותו יום. הוא ענה שהייתי מוטרפת לגמרי. אני שולחת ווטסאפים לשכנים של ההורים. הם עונים לי שהם סגורים בממ"ד והם לא יודעים כלום. אני נכנסת לטלגרם לראות אם גם הם נחטפו, ולא רואה אותם. אני שואלת את אלעד 'מה אתה חושב שקרה עם ההורים', הוא אומר לי 'תביני לבד'".
× × ×
סילברמן, שהלכה מצד לצד בסלון כארי בסוגר, לא ידעה שגם מחוץ לביתה יש מחבלים. "הייתה אצלנו במושב חוליה של מחבלים בודדים, שירו קצת ועברו למבטחים, למושב הסמוך", היא מצביעה אל עבר שורת בתים קרובה. "כיתת הכוננות של מבטחים ביקשה עזרה וכיתת הכוננות של ישע, שמכילה שלושה חברים בלבד, נסעה לשם להילחם. במהלך היום, אלעד אומר לי שיש שמועה שטל (ממן) וליאור (בן יעקב) נרצחו. טל זה החבר הכי טוב שלו, שגר במבטחים, וליאור חבר בכיתת הכוננות שלנו. לא הבנתי מה הוא אומר לי. כל כולי הייתי במה קורה בקיבוץ שלי. הנפש לא יכלה להכיל את כל הזירות".
ואז מגיע הערב. "התקשרתי לוותיקים בקיבוץ. אני זוכרת שהדס קלדרון ענתה לי. אמרתי לה, את יודעת משהו על ההורים? היא אמרה לי 'דנה, הם נעדרים. גם עופר והילדים שלי נעדרים'. הבנתי שהצבא עבר בית-בית, הוציא את הניצולים, ריכז אותם בגן ילדים והעלה אותם על אוטובוסים לאילת. הבנתי שאין יותר את מי לשאול. יש לי אחות ואחיינים בעזה שאני לא יודעת מה איתם, ההורים נעדרים; זה התחלף לחרדה קיומית, איך אני שומרת על הילדים שלי. אלעד והילדים נרדמו בממ"ד ואני כל הלילה ישבתי ערה על הרצפה, עם הפנים לדלת הממ"ד, לא ממצמצת, מנסה לשמוע אם מישהו מנסה לפתוח את הדלת, ורק חושבת איפה אני מחביאה את הילדים שלי אם נכנסים אלינו".
ביום ראשון, בשלוש בצהריים, המושב פונה על ידי הצבא. האוטובוסים נסעו דרך דרכי עפר. כביש 232 עדיין לא טוהר ממחבלים. "אלעד נשאר במושב עם הפועלים התאילנדים. הם כמו משפחה שלנו, הוא לא יכול להפקיר אותם. אחד הפועלים שלנו גם נחטף. הוא לקח מלגזה והלך לעזור לחברים שלו. בסוף הוא חזר בעסקה.
"אני נסעתי עם הילדים לדודה שלי, עידית. אז גם הבנתי שירדן ושירי נחטפו בנפרד. אני לא יכולה לתאר לך את הרגשות שהיו לי באותו רגע, כשהבנתי ששירי לבד עם הילדים".
את זוכרת משהו מאותו שבוע?
"בת הדודה שלי יפעת (זיילר) לא עזבה אותי לשנייה, השאירה בבית בעל ושני ילדים, היינו ערות במשך שבוע וניסינו להבין מה עושים מפה. רק אחרי שבוע, קרסתי לשינה. הגיע אלינו קצין קשר מטעם הצבא עם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית. מילאתי טפסים עם השמות והגילים של כולם. הצבא לא ידע כלום לגבי המשפחה שלי. וכל הזמן הזה אני מתפקדת, מטפלת בילדים. מה שעזר לי זו הידיעה שאני לא יכולתי לעשות שום דבר באותו יום כדי להציל את בני המשפחה שלי. שום דבר לא היה בשליטתי. זה מה שגורם לי להישאר שפויה".
רק אחרי שבועיים מגיעים להודיע לדנה שהוריה מתים. "ביקשו ממני להגיע לתת דגימת דנ"א וכל הזמן דחיתי את זה. ידעתי שברגע שתהיה את הדגימה שלי, יודיעו לי שההורים מתים. כך היה. הגיעו אליי לקחת ממני דגימה, ויומיים אחרי הודיעו שהם זוהו.
"כשהגיעה הבשורה פשוט התפרקתי. גם לא קיבלתי את זה שאומרים לי 'נרצחו וביי'. רציתי לדעת איך הם נרצחו, ואיפה. הקצין שצה"ל הצמיד לי הוא מתנה משמיים. התחלנו חקירה והגענו לבן אדם שאסף אותם מהבית. הוא הגיע אליי וסיפר לי שמצאו אותם בכניסה לבית, באזור המטבח. שהם נשרפו עם הבית. שאלתי אותו אם ירו בהם לפני, אבל הוא אמר לי שאי-אפשר לדעת בגלל מצב הגופות".
× × ×
חודשיים אחר כך, ב-24 בנובמבר, יצאה לדרך עסקת החטופים. במשך שבעה ימים, יום אחרי יום, סילברמן חיכתה בלב מתפקע ובמתח אין קץ לראות אם שירי והילדים נמצאים ברשימות. יום-יום נשבר לה הלב מחדש. "ככל שהימים חלפו הנמכתי ציפיות, כדי לא להתאכזב. כל יום מתקשר אליי איש הקשר מהצבא ואומר לי, 'הם לא ברשימה'. כשהגיע היום האחרון והם לא חזרו, הודיעו לנו שחמאס לא יודע איפה הם. יש בעזה אינספור ארגונים פנימיים. חמולה קטנה שלא בקשר עם חמאס לקחה אותם".
מישהו מהממשלה היה בקשר רציף איתך?
"היחיד שליווה אותי, שמר על קשר רצוף והגיע המון לבקר, היה חילי טרופר. הוא הגיע לבד, בלי מצלמות, נטו להיות כתף ולשאול לשלומי. אבל גם לו לא היה משהו חדש להגיד לי".
וראש הממשלה, הרים טלפון?
סילברמן מגלגלת עיניים: "פגשתי אותו בטעות. הייתי בכיכר החטופים ואמרו לי, 'בואי עכשיו להיפגש עם שרה'. אמרתי שאני לא רוצה להיות איתה באותו חדר, אבל נגררתי לפגישה שלא מרצוני. נכנסנו לחדר, ורק אז גילינו שזו בעצם פגישה עם ביבי. גם צחי הנגבי היה שם. מישהו שם הצביע עליי ואמר לביבי 'אתה יודע שמעבר לשירי, שני הוריה נרצחו?' ביבי ענה, 'אני יודע'. זהו. כל הפגישה ראיתי שפתיים נעות. לא עניין אותי מה הוא אומר. הכל זה שטויות. רק ישבתי וחיכיתי שיתנצל. שיגיד, 'אני מצטער. סליחה על מה שקרה'. זה לא היה. שום לקיחת אחריות. הסתכלתי עליו ואמרתי: האפס הזה הוא ראש הממשלה שלי".
התנצלות הייתה מרככת משהו? עוזרת במשהו?
"זה לא היה גורם לי לחשוב עליו טובות, אבל לפחות זה היה עושה לי הרגשה קטנה שהוא רואה אותי".
תגידי, איך את לא…
"מה, מאושפזת באברבנאל?" היא משלימה לי את המשפט, "יש סביבי קבוצה קטנה של אנשים שתומכת. אני לא בן אדם שיודע לבקש עזרה, אבל עצם זה שאני יודעת שהם פה בשבילי לכל דבר, זה מאוד מחזק. ניתקתי את עצמי לגמרי. אני לא הולכת לדברים של מטה החטופים ולא הולכת להפגנות יותר. אני חיה פה, בבית, באיזה עולם דמיוני, באיזו בועה שיצרתי לעצמי. הבנתי שאני צריכה לחיות בלה לה לנד, בעולם שכולו טוב, אחרת אני אשתגע לגמרי".
זה מתקבל בהבנה, הניתוק שלך מהפעילות להחזרת החטופים?
"אני נמצאת בסיטואציה שאף אחד אחר לא נמצא בה. ביום אחד איבדתי את כל המשפחה הגרעינית שלי. אנשים איבדו אדם, שניים. אני איבדתי חמישה אנשים. אז לא מעניין אותי ולא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי. אני עושה רק מה שנכון וטוב לי".
תוכנית הבריחה מהמציאות מצליחה לך?
"זה מכה בי כל הזמן. אני מרגישה את החסר כל שנייה. נסענו עם הילדים עכשיו לחופשה. הילדים נהנו, רצו והשתוללו יום שלם. חזרנו למלון וישבנו במרפסת, ואז הבן שלי תפס את הראש ואמר לי 'אני לא מרגיש טוב'. שאלתי אותו, מה קרה? הוא ענה 'זה לא פייר מה שקרה לסבא וסבתא. הם היו אנשים כאלה טובים, לא היו צריכים לעשות להם את זה'. זה היה חץ בלב, תזכורת שכמה שאנסה להרחיק אותם, לא נצליח להתנתק, זה חי בנו, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה".
מה עושים עם הכעס?
“אני מנסה להשקיט אותו כדי להצליח לחיות חיים נורמליים. בימים הקשים שלי, יש לי פחות אנרגיות ופחות סבלנות. אבל אז יש איזה כוח שפשוט דוחף אותי למעלה. אני שומעת את הקול של אבא שלי, שלוחש לי באוזן ‘קומי, תתאפסי על עצמך’’”, היא דומעת.
× × ×
ואם יש משהו שאי אפשר לגעת בו, לקחת ממנה, הם זיכרונות הילדות התמימים והקסומים מקיבוץ ניר עוז. הבית. חלקת אלוהים קטנה. רוב השיחה סילברמן מאופקת, אסופה. ספק מדחיקה, ספק משלימה עם העובדה שהיא שארית הפליטה היחידה ממשפחתה הגרעינית, אבל כשחוזרים איתה לילדות, הבכי מוצא את דרכו החוצה. "אבא שלי, יוסי, עלה מארגנטינה בגיל 18 עם הוריו ואחותו. הוא הגיע ממשפחה חילונית לגמרי ומאוד ציונית. ההורים התיישבו בהרצליה ואבא הצטרף לקיבוץ כרמים בצפון הנגב, לא רחוק מבאר-שבע. אמא שלי, מרגיט, עלתה מפרו עם משפחתה בגיל 11. הם הגיעו באונייה לחיפה, והתגוררו בקריית-ביאליק. כשאמא שלי באה לבקר חברה בקיבוץ, הם הכירו. הם התחתנו לפני 37 שנה ונשארו לגור בקיבוץ כרמים כחברי קיבוץ. שם אני ושירי נולדנו".
מתי המשפחה עברה לקיבוץ ניר עוז?
"כשהייתי בת שלוש ושירי בת שנה עברנו לניר עוז. כרמים היה קיבוץ מאוד קטן, בלי הרבה ילדים. בשכבה שלי ושל שירי לא היו עוד ילדים. ההחלטה נבעה נטו מזה שתהיה לנו, לילדות, חברה. זה לא שניר עוז גדול הרבה יותר, אבל בשכבה שלי היינו חמישה, ובשכבה של שירי הם היו שלושה. היינו בלינה משותפת מגיל שלוש. כשהתעוררתי באמצע הלילה, הייתי נעמדת מול הקיר שעליו יש אינטרקום וקוראת 'שומרת, שומרת, בואי לגן תות!' גם ליד כל מיטה היה דף עם מספר טלפון של הבית, ואם היינו צריכים היינו מתקשרים להורים מהטלפון של הגן. בילינו עם ההורים מארבע עד שמונה ואחרי ארוחת ערב משפחתית, חזרנו לישון בגן. גם הייתה תורנות של הורים, בכל פעם הורה אחר הגיע להקריא לנו סיפור.
"אני יודעת שלקיבוצניקים יש זיכרונות מורכבים מהלינה המשותפת. היו ילדים שהיו הולכים באמצע הלילה להורים, כשמישהו בכה, כולנו התעוררנו והיינו מסתובבים לנו בגן. אבל בשבילי זו הייתה תקופה מדהימה וכיפית. אהבתי את הלינה המשותפת מאוד-מאוד", סילברמן מחייכת חיוך נוסטלגי, "כשעליתי לכיתה א', הקיבוץ החליט להפסיק עם זה".
איך היה לחזור הביתה? זה בעצם להתארגן מחדש כמשפחה.
"כשחזרנו הביתה הדירות של הקיבוץ עוד היו קטנות מאוד, חדר וחצי. במשך כמה שנים שירי ואני ישנו ביחד בספה נפתחת בסלון. זה היה החדר שלנו. התכסחנו מלא. אני הייתי מחרחרת ריבים, מציקנית כזו. היא סבלה ממני לא מעט. יש לי תמונה בראש ששירי מנסה לנקות את שולחן האוכל ואני נשפכת עליו, לא נותנת לה לנקות. היינו צוחקות על זה שהיא אף פעם לא מחזירה לי. היא הייתה אומרת 'חכי, חכי שאני אהיה גדולה, אני אחזיר לך'. אני זוכרת עץ גדול מחוץ לבית שאבא שלי משקה אותו עם צינור ושירי ואני משחקות בבוץ. ההורים היו קולים לגמרי, נתנו לנו לשחק ולחזור מטונפות הביתה. ילדות בקיבוץ זה רוב הזמן בחוץ. היינו רוכבות על האופניים, מסתובבות עם החברים. חוזרות רק כשמחשיך. זה היה לפני הטפטופים, והייתה תחושת ביטחון מטורפת. גדלתי בגן עדן עלי אדמות".
במה ההורים עסקו?
"אמא שלי הייתה גננת באשכול הגנים בקיבוץ, הייתה גם תקופה שהיא הייתה מורה לאמנות בבית הספר היסודי. אבא שלי עבד במוסך של הקיבוץ עד יומו האחרון והיה גם אמן (תמונה שצייר תלויה בסלון ביתה של סילברמן - ת.ב). ההורים דיברו ספרדית בבית. אמא שלי הייתה הדבר הכי עדין בעולם. היא הייתה שקטה ומופנמת, שירי הייתה דומה לה באופי, רק כשהתבגרה יותר נפתחה. אבא שלי היה ג'ינג'י אמיתי, כמו אריאל וכפיר, טמפרמנטי, דעתן, עקשן וחרד מאוד לשירי ולי. הייתי יותר פרועה ודומה לו. בתיכון גרתי בדירה בשכונת נעורים, זה הכי סדום ועמורה בעולם. מתנדבים, כל הכיף. התחלתי אז לעשן ויום אחד, כשהגעתי להורים, החבאתי במרפסת שלהם את החפיסה ונכנסתי הביתה. אבא שלי אמר לי 'תביאי לי סיגריה אחת'. התחלתי לגמגם, מה, למה ממני, אני לא מעשנת, הוא אמר לי, 'דנה, אני יודע שאת מעשנת. תביאי סיגריה, נשב בחוץ'".
סילברמן הכירה את בעלה אלעד כשהייתה בת 25, דרך חברה משותפת. שניהם למדו במכללת ספיר. בשנה הראשונה לזוגיות עוד התגוררו בשכונת הצעירים בניר עוז. "לקח לי שנה להבשיל לזה שאני רוצה לראות משהו קצת אחר. תל-אביב מעולם לא קרצה לי. עברנו לגור ביחידת דיור בישע, אצל ההורים של אלעד. אמרתי לעצמי שזה בסך הכל עשר דקות נסיעה מניר עוז. להורים היה קשה עם זה שאני עוזבת את הקיבוץ, אבל הם לא הראו. הם נתנו את ברכתם. זמן קצר אחרי זה התחתנו, ובגיל 27 כבר הייתי אמא".
את שלושת ילדיה שלחה למסגרות החינוך של ניר עוז. עוד עדות לקושי לנתק את החוטים המחברים בינה לבין קיבוץ ילדותה. "כשעזבתי את הקיבוץ רציתי ולא רציתי לעזוב. זה היה אוהבת, לא אוהבת. הייתי נוכחת בכל החגים והאירועים שקשורים לקיבוץ. היה לי ברור שהילדים שלי יתחנכו רק שם. הייתי מביאה את הילדים בבוקר לגנים של הקיבוץ ובדרך, היינו רואים את אבא שלי נוסע על אופניים למוסך. הוא היה פותח את הדלתות, מחבק ומסניף אותם, וממשיך לעבודה. אם לא היינו נתקלים בו, הוא היה מתקשר אליי 'כל הילדים בעבודה?' ככה הוא היה קורא לזה, 'אתם באים אחרי הצהריים?' הילדים המשיכו לבית הספר האזורי שילדי ניר עוז לומדים בו, והיו חוזרים בהסעה לקיבוץ, הולכים לבית הילדים, ומשם, על אופניים, להורים שלי. מצמרר לחשוב שב-5 באוקטובר הילדים שלי עוד היו בבית הילדים בקיבוץ.
"זה היה קשר מאוד אינטנסיבי. הנכדים היו עולם ומלואו בשביל ההורים שלי. והפוך, סבא וסבתא היו עולם ומלואו בשבילם. אבא שלי, כסבא, היה עוד יותר חרדתי. כשהבן שלי רצה לקפוץ מהספה, הוא היה שולח ידיים לתפוס אותו. שירי ואני צחקנו עליו שאנחנו היינו קופצות מעצים בקיבוץ והוא לא היה מבוהל ככה".
איך היה הקשר עם שירי?
"הקשר הפך מקשר של אחיות לקשר של החברות הכי טובות, כשהילדים הגיעו. כשהבת הבכורה שלי נולדה, שירי הפכה לדודה מספר אחת. הגיע לה גביע. בהריון הראשון שלי, ראיתי אותה מרחוק, במקרה, בתחנת אוטובוס, קראתי לה והוצאתי מהתיק את בדיקת ההיריון שעשיתי באותו בוקר. שתינו השתוללנו וצרחנו מהתרגשות. היא עבדה בהנהלת חשבונות בקיבוץ וכשהייתה עוברת ליד הגנים, והילדים שלי היו בחצר, היא הייתה מגיעה לתת להם נשיקה וחיבוק. היה לה קשר מדהים איתם".
שירי וירדן הכירו כל החיים, אך היו צריכים פוש קטן כדי להפוך לזוג. לפני שש שנים הם התחתנו. "ירדן, בן קיבוץ צאלים, למד איתנו בבית הספר האזורי נופי הבשור. הוא היה שכבה מתחתיי. כולם מכירים את כולם, אבל אף פעם לא היה ביניהם דיבור. מי שהכירו ביניהם היו דוד ואיתן קוניו (דוד ואחיו הצעיר, אריאל, חטופים בעזה, ת”ב), שהם כמו אחים שלנו. המשפחות שלנו היו חלק מקליקה ארגנטינאית בקיבוץ. דוד ואריאל חברים מאוד טובים של ירדן. הייתה תקופה שירדן עבד במשק אצל בעלי, ואז עבר לעבוד בצאלים כרתך במוסך. שירי למדה חינוך לגיל הרך ועבדה בזה קצת, לפני שעברה לעבוד בהנהלת חשבונות. ירדן בחור קליל, מצחיקול, ציני. הייתה להם זוגיות מהממת".
והיה גם קטע חמוד שאבא יוסי היה עושה בקביעות. "חודש אחרי ששירי או אני ילדנו, הוא היה לוחש לנו באוזן בספרדית 'מה עם עוד נסיך' או 'עוד פרינססה'? כשילדתי את הבן השני שלי, אמרתי לו ‘אבא, עכשיו זה התור שלי שירי’. כשנולד אריאל הוא הציק לה, 'מה עם עוד?' היא צחקה ואמרה לו, 'התור של דנה'".
בני משפחה סיפרו בראיונות ששירי וירדן בכלל תיכננו לעזוב את הקיבוץ.
"אחרי שנולדו להם הילדים נמאס להם מהמתיחות שכרוכה במקום הזה. מצד אחד, את הופכת למשהו שבין שאננה לאדישה בכל פעם שקורה משהו - בלוני תבערה, עזתים על הגדרות, אז חשבנו שהם מטרילים, היום אנחנו יודעים שהם בדקו אותנו. מצד שני, את כל הזמן דרוכה. יש נפילות עוד לפני ששומעים צבע אדום. וכשיש מבצעים, צריך לארוז ולנסוע עם הילדים עד שנרגע. עופרי, אחותו של ירדן, גרה בצפון, והם חשבו לעבור לגור לידה. הם חיפשו אופציות, אבל בסוף מה שהשאיר את שירי בקיבוץ היה המחלה של אמא. שירי לא רצתה להתרחק. שתינו עזרנו בכל הבירוקרטיות שכרוכות בטיפול במחלה".
בדבר אחד סילברמן בטוחה: "אני יודעת שאני כבר לא אחזור לניר עוז. וגם אם שירי חוזרת, על גופתי המתה ("בלי הומור שחור לא הייתי שורדת", היא אומרת) היא שבה לניר עוז. את ההורים קברנו בבית הקברות האזורי שנמצא מאחורי מושב מבטחים בלוויה מצומצמת, כי האזור עדיין לא זוכה לגמרי. הרגשתי לגמרי לבד, כי שירי לא שם. אני פאקינג קוברת את ההורים שלנו לבד".
ואז, חודש לאחר מכן, בתוך החושך הגדול, הגיעה לסילברמן דרישת שלום לא צפויה. "באה שוטרת ומסרה לי תכשיט של אמא שמצאו", היא נזכרת, "זו הייתה שרשרת שהכנתי לה ליום הולדת, עם עלים שעל כל אחד מהם חרוט שם של נכד. השרשרת הייתה שרופה ושחורה לגמרי. הבאתי אותה לחברה תכשיטנית שהייתה בשוק, היא אמרה לי שהשרשרת עשויה מחומר שהיה אמור להיות מותך כליל. אני מרגישה שזה משהו שאמא שלי השאירה לי".
"כשאין אישור מאבא, ירד לי הביטחון בציור"
ציור של שדות ניר עוז של דנה סילברמן סיטון ישתתף בתערוכה בעוטף עזה. לעבודה היא קראה 6.10. היא חוזרת בציור לשדות ילדותה, הפרושים הרחק, לפני שחוללו.
שדות ניר עוז צוירו אחרי השבעה באוקטובר, והדימוי יוצג בתערוכה "השמש לא עמד דום" שתיפתח בקיבוץ יד מדרכי בעוטף עזה, ובו יארחו אמנים מהעוטף עבודות של אמנים ממרכז הארץ. "לקח לי זמן להחליט שאני מעוניינת להשתתף בתערוכה", מספרת סיטון, "בעיקר מפני שבעבר הייתי שולחת את הציורים שלי לאבא שלי לריג'קטים. הוא היחיד שבאמת סמכתי על דעתו וידעתי שהיא כנה. היום שאין לי את האישור הזה שלו, הביטחון שלי ירד מאוד".
tiabarak@gmail.com
