מי שמדבר בכנות, יגיד שהובסנו. הובסנו. המהומות שהתחילו לפני שנתיים, אחרי שמשמרות הצניעות רצחו את מהסא אמיני, גוועו תחת האלימות הנוראית של המשטר. ילדים בני 10 לא יודעים מה זה חופש. הם קודם כל למדים על שטן גדול, ושטן קטן, ועל פצצה גרעינית. הצעירים הליברלים באיראן נאחזו פעם בתקווה. היום, הייתי מתארת אותנו כ"חסרי תקווה לחלוטין". עזיתה, תושבת טהרן, כותבת בטור מיוחד ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" על כישלון המחאה.
המדינה שלנו תומכת בגלוי בכנופיות רצח מאורגנות כמו חמאס, וגם אותנו המשטר דיכא בברוטליות. אין כמעט צעיר שמעז אפילו לדבר או לחשוב על הפגנות נגד המשטר. מצב זכויות האדם, חופש הדיבור, הזכות להפגין, כולם קטסטרופה. מותר רק מה שהמשטר מרשה.
אבל זה לא הכל: להרבה אנשים באיראן אין מספיק כסף לחיות בכבוד או אפילו כדי לרכוש מזון מינימלי, אולם למשטר יש מספיק כסף כדי לשלם למלשינים, שיספרו לו מה תנועת המחאה מתכננת. עיקר מה שהם עושים זה לנטוע בנו חשד בין אחד לשני, לחיות חיים שלמים בלי לדעת אם את יכולה לסמוך על החברה הכי טובה שלך, על אחותך, על אבא שלך.
באיראן, אתה מפחד לעשות דברים מסוימים, כי אחרת כל המשפחה שלך עלולה להיפגע, ואתה עלול לקבל עונש. כל הקיום האיראני כקהילה קרס: פעם היה נהוג, כיוון שמאוד חם בשעות היום, לפתוח חנויות בלילה, לשבת בחוץ, לעשות פיקניק ולשחק משחקי לוח. כל זה נעלם. אין מי שרוצה לקחת חלק בהתקהלות כזו, וכיום כולם חושדים בכולם ומפחדים להתכנס.
המחאה דוכאה לגמרי. לא יעזו להפגין שוב. אולי נצטרף אם הדור הצעיר יתחיל בעוד מהפכה. התקווה היחידה היא שנתנו להם השראה, שהראינו שאפשר לחיות בלי חיג'אב
היינו נאיביים. חשבנו שיש לנו כוח ואומץ לשנות משהו. היום רובנו מסתובבים עם תחושות אשמה קשות. כמה חיים אבדו בשם המחאה התמימה הזו? כמה מראות זוועה היינו צריכים לחוות, ראשים שהתרסקו תחת אלות, גפיים שבורים, מכות רצח, בשם המהפכה הזו? אלו תמונות שלעולם לא יסורו מהזיכרון שלנו. אנשים ומשפחות איבדו את החיים שלהם בשם מהפכה קדושה - שמראש ידענו שלא היה שום סיכוי שתצליח.
לפעמים, אני מרגישה כאילו יש לי שתי נשמות בתוכי. אחת שרוצה להישאר פה, בין כל הסוכנים ששתולים בכל מקום ולנצח להיאבק במלחמה על המורשת, התרבות והמדינה שלי, אבל השנייה רוצה לברוח לחופש, לעשות ולחשוב בלי להרגיש שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כל הזמן.
"אף אחת מהדור שלי לא תעז למחות שוב"
טחנות הצדק של המשטר לוקחות את הזמן שלהן. הן רוצות שנהיה עדים לאט-לאט למשפטים, להוצאות להורג, למאסרים של המשתתפים ושל המשפחות, להודאות, למראות של אנשים שמשתחררים אחרי חודשים של עינויים. ככה עובדת ההרתעה. מדובר במומחים לדיכוי ולהרתעה של אנשים שרוצים חופש או שאינם מוכנים לקבל מרות.
פעם נשים היו יכולות להרגיש בטוחות במכוניות שלהן. עכשיו, יש למשטר טכנולוגיות לזיהוי פנים, ואנשי הביטחון יכולים לבעוט, להרביץ, לאסור נשים שמתלבשות לא לפי חוקי הצניעות גם במכוניתן. יש לפחות אישה אחת שסובלת משיתוק מלא לאחר ששוטרים ירו בה במכונית.
2 צפייה בגלריה
"פשעים נגד האנושות הם חלק מהיום-יום שלנו". שוק בטהרן, שנתיים למחאה
(צילום: AFP ,ATTA KENARE)
אנחנו לפעמים קוראות פה את הדיווחים על המלחמה בישראל. על העבירות שבהן מאשימים את ישראל. אנחנו לא יכולות להאמין. מהמשטר שלנו אין ולא הייתה לנו שום תקווה, אבל לאף אחד בעולם לא אכפת שפשעים נגד האנושות הם חלק מהחיים שלנו, יום-יום. לא הצלחנו לעורר אף אחד בעולם לעזור לנו. גייסנו רק סיפמתיה. לא הצלחנו לבנות שום אלטרנטיבה למשטר.
אנשים במערב מדברים בסיסמאות של חופש, צדק, חירות, זכויות נשים. אבל אלו דברים שקל לדבר עליהם במערב: מאיתנו נשללה הזכות למחות, בברוטליות אלימה, בעינויים נוראיים, באובדן שילווה אותנו כל חיינו. הובסנו. נכנענו. האופציה של לחיות ככה, חסרת כבוד, חסרת תקווה, חסרת חופש או חלומות עדיפה היום בעיני רבים על-פני האופציה שאותה ניסינו לפני שנתיים.
אנחנו מבינות היום שכל הזעם שהצטבר אצלנו שנים התפרץ לרחובות אחרי הרצח של אמיני, והמחאה הזו דוכאה לגמרי. אף אחת מהדור שלי לא תעז לעשות את זה שוב. אולי נצטרף אם הדור הצעיר יתחיל בעוד מהפכה. זה דור הרבה יותר עצמאי, עם יותר פתיחות לעולם ופחות נכונות להיענות לצווים ופקודות. הן יותר מרדניות. התקווה היחידה שלי היא שנתנו להן השראה, שהראינו שאפשר לצאת, ואפשר לחיות בלי חיג'אב.
בחודש שעבר הוצאו להורג יותר ממאה אזרחים, ביניהם לפחות שישה אסירים פוליטיים. המצב הכלכלי נורא, האינפלציה גבוהה, האבטלה גבוהה, אבל יש כסף כדי לספק לחמאס ולחיזבאללה נשק ולהמשיך לפתח נשק גרעיני. המשטר יודע שהדרך היחידה שלו לשרוד היא לדכא כל אופוזיציה וזה מה שהוא עשה. אני מקווה שזה לא יחזיק. אני מקווה שנחזור, למרות ההרתעה. אבל לי נראה שנחזור לרחוב רק כשהמצב יהיה ממש חמור. כשלא יהיה מה לאכול. מה, אנחנו לא יכולים לשים אורניום בצלחות של הילדים שלנו.
אנחנו חיים במדינת טרור שמפעילה עלינו טרור פיזי ובעיקר פסיכולוגי. חיילים מסתובבים ויורים ממכונות ירייה ברחובות. מהסא הייתה הסמל של המאבק שלנו, ועכשיו המאבק שלנו מת, כמו הסמל שלו.
השתתפו בהכנת הכתבה: זאב אברהמי
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.24
