באולפני החדשות כבר הגדירו השבוע את הלחימה בעזה כ"זירה משנית" בעקבות ההתלקחות האחרונה בגזרה הצפונית. הציבור בהחלט מבין כי אין מנוס מלטפל בחיזבאללה, וש"מבצע הביפרים" שהוריד למחבלי הארגון את האף (וכנראה לא רק) ומבצע מכשירי הקשר יובילו לתגובה חריפה, שתוביל לתגובה חריפה נוספת, שתצריך תגובה כלשהי, תהא אשר תהא. נסתרות הן דרכי המלחמה המתמשכת, אך אחת מאדוותיה היא נרמול הטירוף. ההבנה ש"ככה זה", ש"אין מה לעשות", שצריך לתעדף מטרות, ובטח לא להתקטנן או להתעכב על טרמינולוגיה.
למשל: הבחירה במילה "טפטופים" כדי לתאר את שני העשורים האחרונים, שבהם אזרחים ואזרחיות במדינת ישראל מופקרים כדרך קבע כשהם מופגזים מצפון ומהרצועה כדרך חיים. "טפטופים", מילה מתוקה שלוקחת את המחשבות לגשם הראשון, לנחליאלי המבשר על בוא הסתיו, לכתמי קרטיב דובדבן על חולצת גן. היא מחליקה בגרון יותר מ"סכנת מוות" או "הזנחה פושעת" - צירופי מילים שקצת מחבלים בשגרה היומית, שמאיימים על השכחה.
בחזרה לאולפני החדשות השבוע. הגדרת הלחימה בעזה כ"זירה משנית" היא רק צורה מנומסת לומר שסוגיית החטופים הישראלים הוכרעה. שהם משניים לאירוע, שאמנם החל בעקבות חטיפתם לרצועה, אך הסלים עד לכדי אובדן שליטה במקרה הטוב, ואובדן ערכים וצלם אנוש במקרה הרע. עכשיו הם וחיות האדם שמצמידים להם נשק לרקה כבר כמעט שנה (כמעט שנה!) פחות נוגעים לסדר היום הציבורי. אולי אפילו קצת מפריעים. אל תאמרו "הפקרה נוספת", אל תאמרו "אובדן דרך", אל תאמרו "כיליון ערכי ומוסרי". אמרו "זירה משנית". זה משאיר טעם אחר בפה, כאילו מדובר בפרזנטציה משרדית עם כיבוד קל.
לא כאילו מדובר בחיים של אזרחים, זקנים, נשים, תינוקות. חיים שהפסקת המאבק עליהם תשפיע על חיי כולנו, ותשנה את פניה של המדינה לנצח. לא עוד מדינה חפצת חיים, לא עוד כל ישראל ערבים זה לזה. סתם מקום שבו הכאוס שולט, מכתיב סדרי עולם, משכתב ערכים בדם.
המחשבה על כך שמישהו או מישהי מהם שמעו השבוע שעזה הפכה ל"זירה משנית" כואבת מדי, שוברת לב. רק מזה אפשר למות
אין עוררין על כך שיש להכריע את אויבינו מצפון. להחזיר את העקורים והפליטים לבתיהם, לערים היפות שעומדות נטושות, חבולות. אך אין בכך כדי להסיט את המבט מעזה. מהאחים והאחיות שלנו שנחטפו לפני כמעט שנה (כמעט שנה!), ושורדים מתוך אמונה שישובו הביתה. המחשבה על כך שמישהו או מישהי מהם שמעו השבוע שעזה הפכה ל"זירה משנית" כואבת מדי, שוברת לב. רק מזה אפשר למות.
אם יש משהו שלמדנו השנה, זה שטרמינולוגיה יוצרת אדישות, שיוצרת נרמול, שיוצר סכנה, שהורגת. עזה אינה זירה משנית, כי בלי החטופים אין תקומה. מילים יפות לא ילחימו את השבר שיכה בחברה הישראלית אם יוותרו עליהם. לא ימחקו את הקלון, לא ימתיקו את החרפה.
פורסם לראשונה: 00:29, 19.09.24
