ישראל אף פעם לא הייתה אי קטן בלב האוקיאנוס השקט, איזו פיג'י או מיקרונזיה שלוות, היכן שקוקוס הנוחת על ראשו של אדם חסר מזל פותח את מהדורות החדשות במשך מספר ימים. ובכל זאת, השבוע העניינים יצאו משליטה.
להלן 24 שעות אקראיות במחולל המציאות ששמו ישראל, תוכנית ריאליטי נטולת עורך שבה כל פרק הוא "קטעים נבחרים". זה התחיל עם ההתפתחות המינורית - ככה, בקטנה - של ראש ממשלה המתעתד לפטר את שר הביטחון שלו לטובת מי שהתחזה למשך תקופה לאחד ממתנגדיו הפוליטיים הערכיים ביותר. זה נמשך בשעות אחר הצהריים עם יום הדין של הביפרים במסגרתו התפוצצו אלפי מכשירים של פעילי חיזבאללה בלבנון ובסוריה. לשיאם הטרגי הגיעו הדברים בהודעה על נפילתם של ארבעה חיילים ברצועת עזה.
זו הייתה יממה סמלית למה שבקרוב תהיה שנה שלמה מחיינו. זה מתחיל בפוליטיזציה של המצב והכפפת האינטרס הלאומי לטובת זה האישי, ממשיך בניפוח חזה נוכח עוד תחבולה מודיעינית מרשימה שמותירה את אויבנו המומים, ומסתיים באמת שאי-אפשר לברוח ממנה - לא עם שר ביטחון חדש ולא עם תעלול המיוחס ליחידות כמו 8200 - על עוד ועוד צעירים ישראלים מתים במלחמה שתכליתה העיקרית היא להימשך. גם ההתפתחויות הבדיוניות ביותר - סער בצל קורתו של נתניהו, הפקת ג'יימס בונד בלב ביירות - לא ממלטות אותנו מהריאליזם הקר של תל סולטאן. החיים בישראל יכולים להגיע לפסגות יצירתיות בבוקר ואחר הצהריים, רק כדי להתכנס בסופו של דבר תחת "הותר לפרסום" נוסף.
הצרה הגדולה ביותר של מלחמה שאין לה סוף, שמתרגלים אליה. עם כל יום שחולף מבלי שהיא תחלוף, הלא נורמלי מנורמל. סף הזעזוע מטפס עוד קצת למעלה, עד שלבסוף כבר אי-אפשר יהיה להגיע אליו. אולי אנחנו כבר שם. זעזוע הוא מה שמוביל לשינוי. תחושה שכך אי-אפשר להמשיך היא הכרח כדי שדבר לא יימשך. בכל יום שעובר, ישראל מתרחקת מהתחושה הזאת, משום שעוד ועוד דברים קורים, והכל נמשך. השלב הבא הוא המחשבה - הטבעית, אחרי קרוב לשנה - שכך הדברים חייבים להיות, שאין אפשרות אחרת, שכמו שחם בקיץ זה אולי לא נוח, אבל ככה זה.
בניגוד להיגיון המקובל, שלפיו ככל שחולף הזמן מתקרבים לסוף ומתרחקים מההתחלה, ביחס למלחמה בעזה ובגבול הצפון ההפך הוא הנכון. ככל שמתקדמים רק מתרחקים מהסוף ומתקרבים להתחלה
בניגוד להיגיון המקובל, שלפיו ככל שחולף הזמן מתקרבים לסוף ומתרחקים מההתחלה, ביחס למלחמה בעזה ובגבול הצפון ההפך הוא הנכון. ככל שמתקדמים רק מתרחקים מהסוף ומתקרבים להתחלה. הזמן הופך מקו ישר ללולאה, ואנו כלואים בתוכה, נעים במעגלים ומגיעים לשום מקום. לכל היותר, אחת לתקופה מתרחש אירוע יוצא מגדר הרגיל ומתפוצץ ווקי-טוקי בצידון או מתלקח מכשיר קשר בצור, ונוצרת אשליה שמשהו השתנה, שהמעגל נפרץ.
פורסם לראשונה: 00:29, 19.09.24
