ישראל לא התכוננה למלחמה ברצועת עזה. היא התעלמה בקביעות מסימני אזהרה מהבהבים, מזעזעים, על כוונות חמאס. הדרג המדיני שיתף פעולה עם דרישות חמאס לכסף קטארי. הדרג הצבאי כשל בהיערכות מול חמאס. כולנו יודעים איך זה נגמר.
אך למטבע הזה יש שני צדדים. לאורך שנים, המיקוד היה בצפון ובאיראן. זו הייתה המלחמה שכן נערכו לה. המערכת הביטחונית הישראלית עסקה בתרגולות ותוכניות למלחמת לבנון השלישית ואולי מלחמת איראן הראשונה. המלחמה הזו כיכבה בחלומות ובסיוטים של רמטכ"לים, אלופים ובעיקר אנשי מודיעין. ובצדק. חיזבאללה העמיד בפני ישראל שני איומים אסטרטגיים ברורים: הראשון, כוונות מוצהרות לפלוש לגליל בכוח גדול, לתפוס שטח, לבצע אירוע הרג המוני וחטיפה. השני, והמורכב יותר, הוא איום הטילים המדויקים. בלילה לפני ה-7 באוקטובר, מערך המודיעין הישראלי כולו התגלה בכשלונו בדרום.
אך מודל ההתרעה מפני התקפת פתע של חיזבאללה דווקא עבד. איך יודעים? בגלל מגוון סיבות. אחת מהן היא שבבוקר התקפת חמאס, עמדות חיזבאללה היו פתוחות, חשופות. הכנות בסיסיות לקראת עימות עם ישראל לא יצאו לדרך. נסראללה הופתע מהתזמון של התקפת חמאס. זו בדיוק הסיבה שמערכת הביטחון ובראשה שר הביטחון גלנט לחצו להסתער מייד על חיזבאללה, באותו דיון מפורסם ב-11 באוקטובר. טענתם הייתה שהעימות הזה בלתי נמנע (חיזבאללה פתח באש שלושה ימים קודם לכן, והצטרף למלחמה). לכן, אמרו גלנט והרמטכ"ל הלוי, הדוקטרינה הצבאית מחייבת את הטיפול ביריב החזק – לפני היריב החלש יותר. בזמן אמת, הטיעונים של בנימין נתניהו (וגם בני גנץ וגדי איזנקוט) נראו, גם הם, מבוססים היטב: התקפת מנע רחבה על חיזבאללה הייתה מובילה למלחמה אזורית, חזונו של סינוואר, ומונעת את השמדת הזרוע הצבאית בעזה עד תום. מונעת גם את השבת החטופים.
המבצעים המבריקים שמיוחסים למוסד ולצה"ל ממחישים מדוע מערכת הביטחון רצתה ליזום מהלומה חזקה בצפון. כי היא יודעת מה היא מחזיקה בקלפים
הנה השורה התחתונה: אם אכן ישראל עומדת מאחוריהם, המבצעים המבריקים שמיוחסים למוסד וצה"ל בשבוע האחרון ממחישים מדוע מערכת הביטחון רצתה ליזום מהלומה חזקה בצפון. כי היא יודעת מה היא מחזיקה בקלפים וזה עוד לא הסוף: אפשר להניח שהמכות לחיזבאללה עלולות להיות קשות ומפתיעות. מיותר לציין שאף מבצע מזהיר לא ישנה את העובדה שהמערכים האזרחיים בישראל לא ערוכים למלחמה ממושכת עם חיזבאללה, למרות כל האזהרות לאורך השנים. הסיבה הספציפית לתזמון מבצע הביפרים ומכשירי הקשר איננה חייבת להיות קשורה למהלך אסטרטגי רחב.
כאשר ממלכדים אלפי מכשירים, יש סיכויים גבוהים לחשיפה ככל שהזמן חולף. במילים אחרות, זה מהלך עם תפוגה מוגבלת. מקורות זרים דיווחו כי נוצר חשש לחשיפה. אם אכן הייתה זו ישראל מאחורי המבצע, אני מניח כי לדרג המדיני היו שלוש אפשרויות. הראשונה, לא לעשות דבר. אפשר להבין מדוע זה ירד מייד מהפרק. העימות עם חיזבאללה מר ואכזר. לא מוותרים על כלים מעין אלה. האפשרות השנייה הייתה להשתמש בצורך לפוצץ את הביפרים כחלק ממהלומה שבה ישראל נכנסת למלחמה כוללת. על כך אפשר היה לתהות אם אכן ישראל עומדת מאחורי הפעולה: מה השתנה? אם המדיניות של ישראל לפני היוודע האירוע הייתה שלא צריך ללכת כרגע למהלך יזום (בגלל היחסים עם ארה"ב, כלכלת חימושים ועוד) - מדוע לשנות זאת בגלל מגבלה טכנית? האפשרות השלישית הייתה לפוצץ, ולעקוב אחרי ההסלמה. להיות במודעות שהפעולה יכולה להוביל למלחמה כוללת, אבל להחזיר את הכדור לנסראללה ולתת לו עוד הזדמנות לרדת מהעץ. המבצע הוא חלום מודיעיני. הישג מזהיר.
הוא ייזכר בשורה אחת עם ההצלחות הביטחוניות הגדולות ביותר של ישראל. אם אכן ישראל עומדת מאחוריו, הוא ממחיש את יכולותיה, ומתחיל לשקם את כוח ההרתעה האזורי שלה. הוא אמור לחזק את האנשים שמותקפים תמידית בידי נתניהו ושופרותיו – גלנט והרצי הלוי – שדוחפים לפעולה נועזת. דדי ברנע, שמוביל את המוסד בהישגים מרשימים, הוא מי שנתניהו מסרב לקבל את עצתו: ללכת על עסקה.
המבצעים מזהירים. במקביל, תמונת המציאות נותרת בעינה: מלחמה כוללת עם חיזבאללה יכולה להחליש אותו מאוד, אך הארגון לא יושמד
המבצעים מזהירים. במקביל, תמונת המציאות נותרת בעינה: מלחמה כוללת עם חיזבאללה יכולה להחליש אותו מאוד, אך הארגון לא יושמד. לבנון כולה לא תיכבש. איש לא יהרהר בממשל צבאי בביירות.
כאשר המלחמה תיגמר, יוסכם על הבנות חדשות עם הארגון הלבנוני. אם הצלחת ישראל תהיה ענקית, חיזבאללה ייסוג מעבר לליטני. אם ההצלחה תהיה צנועה מוגבלת יותר, הוא ייסוג ל-10 עד 15 קילומטר מהגבול. מדוע לא להגיע להבנות האלה כעת, שואל עמוס הוכשטיין מהבית הלבן, לפני ההרוגים, ולפני מאות ואלפי טילים. מעבר לכל ספין חלול, רוב הצמרת הישראלית מסכימה לנסות. עד כה, זה לא עובד; המלחמה מתקרבת.
• הטור המלא - מחר ב"ידיעות אחרונות" במוסף לשבת
פורסם לראשונה: 00:29, 19.09.24
