What the fuck?
זה כנראה הפתיח הכי לא פוליטיקלי קורקט, אבל גם ההולם ביותר והמדויק ביותר כדי לתחום את הרשמים שלנו מיום שישי האחרון, שאותו בילינו עם הצבא ועם התושבים בחזית הצפון. ערים, יישובים, קיבוצים, מוצבים על הגדר, מפקדות אחוריות, צמתים ומשלטים שלכולם מכנה משותף אחד – חזית שלמה, לאורך רוב גבול לבנון, ולפחות כעשרה קילומטרים משם אל תוך ישראל מתנהלים בשגרה של מוצב קדמי הספון אל מול אויב שבכל רגע יכול, ואף פועל, כדי לפוצץ ולהרוג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מראות כאלה, כשנפגשנו בהם בפעם הראשונה במבואות קייב המופצצת, בימים הראשונים שאחרי הפלישה הרוסית, הפתיעו אותנו. הם נראו שייכים לזמן אחר, למאה אחרת, לגלגול אחר, היסטוריה עתיקה שכולם היו בטוחים שלעולם לא תחזור: מערומים של שקי חול בתוך יישובים אזרחיים, קירות בטון עצומים, בנויים לוחות-לוחות, ניצבים בלב כבישים ראשיים, יוצרים ביניהם מסלול עקלתון שטוב גם כדי להאט את הרכב, אם הוא עוין, וגם להסתיר אותו ולסוכך עליו, אם הוא משלנו; פגרים של רכבים בלב יישובים נטושים; מוצבים ומשלטים על צמתים מרכזיים; שערים, מכשולים ומגננים, עמוק בתוך השטח "שלנו", הכל חלק מ"קו הגנה שני", למקרה שהטנקים של פוטין יצליחו לחצות פנימה ולהבקיע את קו ההגנה, זה שלעולם ייפרץ.
אפילו באוקראינה זה היה נראה לא מכאן, בטח לא מעכשיו, מופרך, הזוי, לא ייאמן וכל שאר המילים הגדולות הללו. כמה מאות מטרים לפני הכניסה למטולה, קצת אחרי הפנייה לתל חי, ניצבות חומות בטון ענקיות, מצד לצד, כ-15 מטר גובהן, הופכות את הכביש למסלול עקלתון שיכביד על הניסיון של מי שינסה להיכנס ליישוב, וגם יוצרות שטח נסתר מפני תצפיות האויב שעל הגבעות החולשות על האזור. כחוט השערה, כעין המחט – מי שיוצא טיפה מתחום הצל של קירות הבטון, "חשוף ועלול לחטוף מיד", אומרים במטולה.
לאורך רצועת הביטחון שבתוך ישראל, בצמתים מרכזיים וגם בעומק השטח הישראלי, פרוסים מתחמים מבוטנים, "מצדית" קוראים לזה בצבא. הם ערוכים ומוכנים לקליטת לוחמים במקרה של פלישה לתוך ישראל והעתקת המלחמה הקרקעית לשטחה. חלק אחר הוא מערך שלם של שערים צהובים, "שער גורן" קוראים להם בצבא, שמוכן להפעלה, שני חלקיו נטועים עמוק-עמוק באדמה ואפשר בקלות לסגור אותו, חסימה ולו רק לזמן מה של מעבר כוחות אויב דרומה. האמצעים האלה, ועוד רבים, הם לקח מ-7 באוקטובר, "קו ההגנה השני" שלא היה קיים אז בדרום, כשגם קו ההגנה הראשון לא היה משהו.
ברחובות מטולה, לפחות בחלק מהם, מתוחות רשתות הסוואה צבאיות לרוחב הדרך, כך שמי שרוצה לחצות מצד אחד של הכביש לצידו השני, ממדרכה למדרכה, יוכל ללכת בחסותן מבלי שעינו המצומצמת עלי כוונת של האויב החרישי האורב אי שם תוכל לאתר אותו ולטווח אותו באמצעות אחד מטילי הנ"ט המתקדמים שבידי חיזבאללה, או פשוט בירי מנשק קל.
ולא שרבים עושים שימוש ברשתות ההסוואה. הכל נטוש, וכשלא יורים עליך נ"ט או אש נק"ל, או שתותח ישראלי מחריש אוזניים ברעם יציאת פגז ארטילריה, או מיירט של כיפת ברזל יוצא לדרכו לדוג כטב"ם, השקט הוא מוחלט, גם ביום. שקט של עיר רפאים.
באמצע רחוב שבו אין רשת הסוואה, בלב מטולה, באמצע הכביש, אבל ממש באמצע, באופן שרכב אחר לא יכול לעבור בו, עומד פגר מפויח ועקום של רכב, ולידו פח אשפה, מוטל על צידו ועוד חפצים ואשפה, במקום שבו ניכרים ההזנחה והיעדר מגע יד אדם. זו עדיין לא אוקראינה, אנחנו מסכימים, אבל זה בהחלט מתחיל להתקרב.
אנחנו יושבים בגולף-קאר של שי יעקובוביץ', מפקד כיתת הכוננות של מטולה. "יושבים" זה מונח יחסי כי שלושתנו על המושב הקדמי, והדלתות או החבלים או המוטות שהיו אמורים לקבע את מיקומם של הנוסעים בתוך הרכב נעקרו ממקומם. שי נוסע במהירות מטורפת, דוהר בין הבתים, מסתחרר בזיגזגים, סולל סלאלומים, ובכל פנייה חדה צריך מי שיושב בצד הימני לאחוז בכוח רב במוטות השלדה כדי לא לעוף. "אין מה לעשות", הוא אומר, "תחזיק ואל תעזוב. אני לא מאט. זה עניין של סכנת חיים", אמירה שיכולנו להזדהות איתה, אבל הוא התכוון למשהו שונה, "לפני כמה שבועות אחד מאיתנו נסע לאט מדי וזה עלה לו בפציעה קשה מאוד".
העובדה שהוא מפקד כיתת הכוננות, ושהוא נמצא כאן מאז תחילת המלחמה, נדמית כתיקוף די משמעותי לחששות שלו, של אדם שחזותו שלווה, כמעט אדישה, אבל כשהוא הולך ברחוב במקביל לשדרת בניינים, וחולף על פני אזור שבין בתים, אז ההליכה הרגילה-אדישה שלו הופכת לריצת כפיר יעלים, וכשאחד מאיתנו לא עובר לספרינט ברווחים שבין בית לבית הוא מביט עליו כאילו השתגע או שיש לו משאלת מוות. הוא דוהר בין הבתים ועוצר בחריקה ליד אחד שחטף לא מעט טילי נ"ט, ומגיע איתנו לפוזיציה עם זווית צילום טובה. בדרך הוא מקפיד לפתוח דלת של ממ"ד, "שיהיה מוכן למקרה שיירו ונוכל ישר לרוץ פנימה". ואז מורה לזיו "רק כמה שניות" בעמדת הצילום, שלא יזהו אותנו.
אחרי הפציעה של הסגן שלו, שבא לסייע למשפחה להיכנס ולצאת מהר מהבית שלה כי נגמרו להם הבגדים במקום שאליו פונו, הכניסות לאזורים של המושבה החשופים לירי מהעיירות השיעיות שממול הפכו נדירות עד בלתי קיימות.
המחשבה שבתוך ישראל, באזור אזרחי לחלוטין, "במועצה מקומית ומושבה" כהגדרתה החוקית של מטולה, שהיא גם פנינה היסטורית, גם מקור גאווה ציונית, גם מורשת חלוצית לתפארת וגם אתר תיירות ופנאי, כולל מלונות ומתקני אירוח והחלקה על הקרח, כל תזוזה מחוץ לבית, וגם בתוך הבית – אם יש לו חלון גדול הפונה אל כפר כילא שמעבר לגבול – מחייבת תכנון, תיאום וריצה מלווה בפחד מתמיד, צריכה להרתיח את דמו של כל ישראלי.
לגג המצודה אנחנו כבר עולים לבד, בלי שי. "שם אף אחד לא היה מתחילת המלחמה", הוא מציין. ואכן, המקום גם נראה, וגם מריח, כאילו יד או רגל או סמרטוט בקצה של יד אדם לא ביקרו בו מזמן. באמצע שנות ה-30 התנגשו כוחות בריטיים עם כוחות פלסטיניים, חלקם הגדול בהנהגתו של שייח' עז א-דין אל-קסאם, שעל שמו הזרוע הצבאית של חמאס. הוא נהרג, אבל יורשיו המשיכו להילחם במנדט ולנסות לפגוע ביישוב היהודי ובעלייה. הבריטים שלחו לארץ ישראל את סר צ'ארלס טיגארט, מומחה ללוחמה בטרור ולדיכוי מרידות, לאו דווקא בסדר הזה. כחלק מתפיסת הגנה כוללת הוא הקים שבע מצודות בשלושה קווי הגנה בצפון על פי דגם סטנדרטי שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע עם חרכי ירי הצופה לכל הכיוונים. בהמשך הוקמו עוד 77 מבנים, רובם לטובת המשטרה, חלקם הגדול משמש את המשטרה עד היום. מטולה היא המצודה הצפונית ביותר, ובהמשך שימש המבנה את המפקדה האחורית של יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ניסיון של צה"ל לטפל בנושאים צבאיים ואזרחיים באזור הביטחון בדרום לבנון. עכשיו, לעומת זאת, נמצא המבנה עמוק באזור הביטחון של ישראל מול חיזבאללה. "המבנה לא זז. רצועת הביטחון היא זו שעשתה רילוקשיין מ-30 ק"מ בתוך שטח לבנון לעשרה קילומטרים בתוך שטח ישראל", אומר גורם צבאי בכיר במילואים שחי ומשרת בגזרה שנים רבות.
בשנות ה-30, מתחמי מצודה היו אולי הדרך היעילה ביותר להילחם בטרור. כשלא היו טילי נ"ט מתקדמים לטווחים של שמונה קילומטרים, או רחפנים, או טילי קרקע-קרקע, זה כנראה עבד. בעת הנוכחית, ובלי לקחת סיכון גדול מדי, גם מאחורי גדר האבן שעל גג המצודה, אפשר להציץ בכל פעם קצת, ממש קצת, כי אחרת יש מישהו שעלול לשגר עליך.
במצודת הטיגרט הראשונה בחגורת ההגנה שהוקמה אז, בנבי יושע, הלא היא מצודת כח, כבר לא הייתה שאלה אם מטווחים אותנו. עמדנו עם קצין בכיר בפיקוד הצפון והוא הקפיד כל זמן קצר לשנות פוזיציה ולעבור עם החפ"ק שלו ועם האורחים ממקום למקום.
ואכן, אחרי כמה דקות מבשרים מיחידות הבקרה האווירית בקשר המוצפן שמספר כטב"מים מתאבדים נמצאים בדרכם אלינו, ייתכן בגלל טיווח מדויק של הקבוצה הזו, הגנרל והמאבטחים שלו. מה עושים? מוצאים מקום נסתר ושוכבים על הקרקע, ידיים מעל הקסדה, ומחכים עד יעבר זעם. הקול במוצפן יודע להגיד בדיוק איפה הם ומתי חצו קו כחול, ומשגר אליהם מיירטים ואמצעי השמדה נוספים. האירוע נגמר תוך חמש דקות אבל המחשבה שהוא התרחש בתוך תחומי מדינת ישראל, אינה מרפה.
מצודות טיגרט נועדו לבסס שליטה, גם סמלית וגם פיזית, שתעמוד מול התקפות פורעים על סוסים ותוכל להם, ובשורה התחתונה – תפיסת הגנה שעסקה בעיקר בהגנה. "אבל צבא, בטח הצבא שלנו, לא בנוי לקרבות הגנה, קרבות שהוא חוטף בהם, בשטח שלו, ויכול להגיב באופן מוגבל, שלא לדבר על לא לקחת את היוזמה", אומר הקצין הבכיר במילואים, "זה כמו פקעת שרירים לכודה בלי יכולת לשגר אגרוף לתוך שטח האויב, לפעול שם, לפגוע שם בול בפוני.
"איך יכול להיות שכמעט שנה אנחנו חוטפים פה ושום דבר לא זז קדימה, והעולם מסתכל עלינו ולא מבין מה עובר עלינו. אנחנו גם מחטיפים, ובזה הולך לנו לא רע, אבל רק במדיניות של הגנה ותגובה, ולא משנה כמה התגובה תהיה מוצלחת, לא נביא לשינוי מציאות, בטח לא להחזרת השקט וליצירת ביטחון לתושבים כדי שיוכלו לחזור".
הגישה התקיפה הזו, הדוגלת במעבר מהגנה להתקפה מול חיזבאללה, אכן משותפת לקצינים רבים בפיקוד, אם לא לכולם. היא מתחילה באמירה ביקורתית על כל מה שהיה עד עכשיו. בהתחשב בכך שבינתיים לפחות אין החלטה לצאת למלחמה בלבנון, "צריך לייצר הגנה שהיא כמה שיותר התקפית", אומר אל"ם אבי מרציאנו, מפקד חטיבה 769 (עוצבת חירם). "בשביל לייצר הגנה שהיא התקפית ובעצם להיות הכי בחזית שאנחנו יכולים להיות נכון להיום, ביחס למציאות המבצעית (כלומר, שאין אישור לתקוף – ר"ב, ז"ק) החלטנו ללכת על גישה של לשבת כמה שיותר מקדימה ולפעול כמה שיותר מקדימה". מרציאנו אומר כי "חלק משינוי המציאות הביטחונית אחרי 7 באוקטובר הוא להרגיל את כוחות הצבא לעשות דברים שאולי לא היו רגילים להם גם בעבר, ואני מדבר על כל הדרגים, ולדעתי הם הולכים ומתרגלים. מה שצריך להיות הוא שבין מטולה או איילת השחר לבין חיזבאללה יהיה צבא שיפריד ויגן".
ולכן, אומר מרציאנו, "הנחת העבודה היא שצריך לשבת מעבר לגבול, כלומר – לצאת לתמרון קרקעי בלבנון. ובינתיים אנחנו יושבים הכי קרוב שאנחנו יכולים לשם. זה הנחת העבודה, לפחות ב-769. אני מח"ט, אני לא מדבר לא בשם האלוף, לא בשם האל, לא בשם ראש ממשלה. זאת הנחת העבודה שלנו ברובד הטקטי. אין שום יכולת להביא ביטחון והגנה טובה כשאתה לא עובד עם מרחב אבטחה. זה כמו לשחק כדורגל וכל ההגנה עומדת על הקו של השער. זה לא עובד".
הגישה של הקצונה הבכירה בפיקוד הצפון דוגלת במהלך קרקעי נרחב, ניצול ההזדמנות ההיסטורית כדי לסגור פעם אחת ולתמיד את העניין עם חיזבאללה. קצינים בפיקוד חושבים שזו הייתה טעות לפנות את רוב היישובים, אם לא את כולם, ושהפינוי איפשר לחיזבאללה לירות ללא הפרעה על יישובים ריקים ולהחריב חלקים גדולים מהם. אמנם "יש מקומות שגם לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים אם לא היינו מפנים אותם", אומר קצין בפיקוד ומתייחס ליכולת לפעול ללא הפרעה בלי להתחשב באזרחים שיכולים אולי לחטוף את התגובה הקשה, "אבל אני חושב שלפנות יישובים באופן עקרוני זה בכלל לא עניין צבאי, אלא עניין שצריך להיבחן דרך משקפיים של ערכים, וככזה, הוא לא ציוני".
כמו מרציאנו, כך בשרשרת הפיקוד למעלה, דרך מפקד אוגדה 91, תא"ל שי קלפר, בואכה האלוף אורי גורדין, כולם מחזיקים בגישה אגרסיבית מאוד, זו שבוודאי מצייתת לפקודות המטה הכללי, אבל גם מאמינה כי "צריך להרגיל את כל הדרגים" למציאות הביטחונית החדשה. שרשרת הפיקוד הזו הייתה בטוחה ב-7 באוקטובר שתכף חיזבאללה יתחיל במהלך מקביל לחמאס, והיא הורתה על הזזת הכוחות המעטים יחסית שהיו בפיקוד לעמדות לקראת תקיפה או מלחמה והבאת כל כוח מילואים שהצליחו לגייס כמה שיותר קרוב לגבול, כמה שיותר גלוי לחיזבאללה. עד היום לא ברור לגמרי האם ובאיזו רמה היה התיאום המוקדם בין חמאס לבין חיזבאללה ואיראן לקראת מתקפת הפתע בשבת הארורה. לפי אחת הסברות, זו שרווחת בפיקוד הצפון, זו שמחמיאה להתנהלות הנחושה של הפיקוד, וזו "שלא המתינה תמיד למטה בתל אביב שנמצא בפאודה ביום המטורף בתולדות המטכ"ל, לחתום על כל נייר" כדברי קצין המילואים הבכיר, גיוס המילואים המהיר והעברת הכוחות קדימה הם שהרתיעו את נסראללה מלתקוף, כשהבין שפגה האפשרות להפתעה.
קצינים בכירים בפיקוד היו בטוחים בזמן אמת שהסכנה לא חלפה ושנסראללה עדיין נחוש להוציא לפעול את תוכנית רדואן לכיבוש הגליל, משהו שהיה עסוק בו באובססיביות המשתווה רק לזו שבה פעל נגד השימוש בטלפונים סלולריים אצל אנשיו, כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה. בפיקוד יש ויכוח מחויך, שמזכיר רגעים שונים משירותו הצבאי פורק העול של אריאל שרון, על השאלה מי ירה ראשון אחרי מתקפת חמאס – חיזבאללה, ככל הידוע, או שהייתה זו ישראל שפגעה באיש חיזבאללה שחצה את הקו הכחול. חיזבאללה כבר חצה את הקו פעמים רבות, חלק ממדיניות הכירסום שלו בכל הסכמה והסכם על הסגת כוחותיו לאחור. אבל אחרי 7 באוקטובר, ניסו בפיקוד הצפון גישה אחרת. וברגע שאיש חיזבאללה עבר, הוא נורה למוות, חיזבאללה ירה בתגובה, וישראל הגיבה על התגובה וכך הלאה והלאה. ההמשך ידוע, אך ללא סוף בינתיים.
המקום הכי קדמי שבו חיילי צה"ל נמצאים הוא מוצב תורמוס, שנמצא פיזית על הגבול, ולפי אחת מטענות נסראללה – על אזורים שנויים במחלוקת מעבר לגבול.
בתורמוס מקפידים להגיד שהם "מנהלים קרב הגנה" ולא בט"ש (ביטחון שוטף) או תעסוקה מבצעית. לחסידי הגישה התקיפה זה חשוב, גם בשביל המורל. מפקדים בכירים שמגיעים למוצב הזה, ולאחרים לאורך הגבול, נתקלו בחיילים שאמרו להם "ברוכים הבאים לפלוגת ברווזי הברזל", כלומר – אלו שעומדים במטווח של חיזבאללה וידיהם קשורות ללא יכולת להגיב, בניגוד למשל להיתקלויות או קרבות בעזה, שם אין כמעט כל הגבלה. כשקוראים לזה קרב הגנה, ולא תעסוקה מבצעית, ומאמצים גישה תקיפה יותר, זה עוזר, אומרים קצינים בכירים אבל עד גבול מסוים כי בסופו של דבר, אומר קצין בגזרה, "אנחנו כמו אריות ואסור לסגור אותנו בכלוב".
המחיר שצה"ל שילם על החלק הראשון של המלחמה מול חיזבאללה, תחת הטראומה של הדרום והצורך להסתגל למצב חדש, היה כבד. מפקד מוצב תורמוס נהרג מפגיעה של רקטה, ובאזור הפגיעה עוד ניכרים חלק מהסימנים שהשאירה. המוצב כולו נקי מאוד, פועל יוצא מהוראה של האוגדונר שלא להזניח את היום-יום, גם בקרב, ולהסיר מיד כל עדות לפגיעה, דם או הרס. רשתות הסוואה מסוככות עלינו, וגדרות גבוהות מפלחות את קווי הירי הישירים של האויב מהכפרים עדייסה וכילא.
הלוחמים מדלגים מעת לעת בין עמדות התצפית השונות, שוברים שגרה גם בתוך המוצב, עושים הכל כדי לא לתת הזדמנות לתצפיתנים של חיזבאללה לזהות תבנית ולהרוג בהם. אנחנו מביטים על הכפרים שממול דרך חרך צר מאוד, קני המקלעים מושחלים לתוכו.
סגן מפקד מוצב תורמוס הוא סגן נמרוד אלירז, שנלחם ב-7 באוקטובר במוצב נחל עוז, ומפקדיו אומרים עליו שאת הנוח'בה האחרון שלו נאלץ להרוג בסכין, כי נגמרה לו התחמושת. הוא עצמו מחייך בביישנות כשנשאל על מורשת הקרב, אבל זונח אותה כשנשאל על תפיסת הקרב שלו. "אנחנו פה מחכים ליום פקודה ומחכים להחזיר את התושבים הביתה בבטחה".
לוחמי גדוד 13, אומר נמרוד, עברו שינוי גדול מאוד מאז 7 באוקטובר. "עכשיו מאוד ברור פה, עד לרמת החייל, שאנחנו בסיטואציה מלחמתית. זה לא שאנחנו נשארים בבונקרים כל הזמן. אנחנו כל הלילות במוכנות ואם יש אויב, אנחנו דופקים אותו".
בכפרים ממול נותרו כוחות תצפית וארטילריה מסוימים, חלק בבתים, חלק במתחמי תת-קרקע שחיזבאללה חופר שנים ארוכות. עד עתה לא התגלה מקרה שהצליח לחצות את הגדר, אך כל כוחות הההגנה המרחבית לוקחים זאת בחשבון.
בינתיים, בתורמוס ובשאר הגזרה יוצרים הקבלה – מול היישובים בצד הישראלי שפונו, מקפידים שאף אחד מהתושבים בצד הלבנוני לא יעלה על דעתו לחזור לשם.
ואם מישהו יתחיל ללכת על השביל הזה מכיוון הכפר הלבנוני לכיווננו?
נמרוד: "הוא צריך למות מיד".
ואחר ממפקדיו מוסיף: "הדבר היחיד שנמרוד יצטרך להסביר לדרגים שמעליו יהיה למה הוא לא מת, אם יקרה דבר כזה. היו בהתחלה כאלה שניסו לרוץ לכיוון שלנו. הם חטפו. אין שום סיכוי שמישהו זולת מחבל חיזבאללה יעשה זאת".
הגישה האגרסיבית יותר של פיקוד הצפון לא התנחלה אצל רוב חברי המטה הכללי. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש אמ"ן הקודם והנוכחי וראשי אגפים נוספים סברו כי אל לה לישראל להסתבך בחזית נוספת בצפון, במיוחד לנוכח הדאגה העמוקה של צה"ל והשב"כ מפני פיצוץ ביהודה ושומרון. בפיקוד העליון סבורים, בניגוד לאלוף גורדין ולחלק ממפקדי האוגדות שלו, שיהיה קשה מאוד לישראל לנהל מלחמה מוגבלת בצפון – "מלחמה של ימי לחימה" קוראים לזה – מבלי להידרדר לעימות כולל ומוחלט כששני הצדדים עושים חרבו דרבו זה לזה. במטכ"ל סבורים שאם כבר ישראל מחויבת להיכנס לעימות כזה מול חיזבאללה, שמשמעותו פגיעה קשה בתשתיות לאומיות על ידי טילים וחפצים מעופפים אחרים שישראל לא תצליח ליירט, היא צריכה לעשות זאת בלוח הזמנים של עצמה, כשהיא מוכנה, עדיף בהפתעה, לא נגררת, ורק אחרי שסגרה עסקת חטופים ואיתה את חזית הדרום.
וכך התנהלו הדברים במשך שנה. בלי להיכנס לוויכוח מי צודק, כולם מסכימים כי מי שבעיקר שילם את המחיר, לצד הקורבנות שנפלו, אזרחים וחיילים, היו התושבים – אלה שפונו ואלה שנותרו מאחור לשמור על המעט שנותר.
המעבר בין מוצבי צה"ל, הצבא המאורגן, החזק, עתיר המשאבים, שהמורל של חייליו, כך נדמה, גבוה מאוד, "רק מחכים ליום פקודה" כלומר לנוע לתוך לבנון, שמרגישים כמו אריה שנמצא אמנם בסוגר, אבל הוא עדיין אריה, לבין היישובים והקהילות האזרחיות לאורך הגבול, הוא חד, כואב ועצוב מאוד. כך נראים פניה של ישראל שנה לתוך המלחמה. המצב מבחינתם של התושבים רק הולך ומרע, והניתוק של הממשלה רק הולך ומחריף.
מהתצפית על גדר האבן, ליד פסלו של האריה השואג בתל חי, נשקף נופו המרהיב של העמק. "דמיין את הקו שחוצה אותו במרכזו", אומר תושב קו העימות בצפון, "אלו שהמדינה נטשה אותם ואלו שהמדינה נטשה אותם עוד יותר". הקו הדמיוני הזה, שמשמעותו עצומה בעולם המציאות, עובר חמישה ק"מ מהגבול ומפלח את העמק – מי שבצד הקרוב לגבול הוא יישוב מפונה באופן רשמי ותושביו זכאים לכל סל הסיוע שהמדינה מעניקה, סל סיוע שבמקרים של חלק מהמפונים גדול יותר מהמשכורת ומהתקציב הרגילים שלהם בימי שלום, גדול מספיק כדי שתושב אחר, טייס אף-16 במילואים פעילים, שבדיוק הגיע עם הבת שלו להביא חלות ואוכל לכיתת הכוננות ביישוב שלו, כי אין להם מישהו אחר שיביא אוכל, אומר: "המדינה משחדת את המפונים בהמון כסף כדי שיסתמו את הפה ולא יתלוננו על איך זנחו אותנו, איך הפקירו, איך ממשיכים להפקיר" הוא אומר.
חברי כיתות הכוננות לאורך הגבול הם אנשי מילואים מחוילים החוששים מתגובת צה"ל ולכן לא מוזכרים כאן פרטים מזהים שלהם. יחסם לממשלה האזרחית הוא ביקורתי, בלשון המעטה. יחסם לצבא מורכב יותר. כך, למשל, הם טוענים שיש בידי הצבא הוכחות לקיומן של מנהרות חוצות גדר אך הוא אינו מודה בכך, הצבא לא מודה בכך, כי גם כשל במניעתם וגם הוא נכשל היום בלאתר אותן. מאידך, חלק מהמפקדים של האזור הפכו למנהיגים. מי שזוכה לשבחים רבים הוא תא"ל שי קלפר, מפקד אוגדה 91, שהפך לסוג של גיבור החזית, גם של החיילים וגם של האזרחים שבהם, אומרים כמה מהם, הוא מטפל במסירות גדולה.
הוא הגיע אליהם בשבועיים האחרונים כדי לעודד אותם אחרי סדרת התקפות קשות על ביתני הש"ג. בכניסה לחלק מהישובים. כמה מהתושבים שאותם פגשנו ביישובים שעל הגבול היו במצב רוח ירוד במיוחד. הייתה לכך סיבה: אלמאס, טיל של חיזבאללה שעושה דרכו למטרה בנתיב פרבולי, אינו דורש כינון ישיר ומבוסס ככל הנראה על הנדסה לאחור של הטיל הישראלי "גיל", פצע שני חברים בכיתת הכוננות של כפר יובל, אחד עדיין מורדם ומונשם, וגם חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ דן. הטיל הזה הוא אתגר משמעותי לצה"ל. הצבא הבין שחיזבאללה מטווח את הכניסות והוציא הוראה שלפיה "בהמשך להנחיות החטיבה אנו מחזירים את הכניסה והיציאה מהקיבוץ להיות באמצעות הטלפונים (כפי שהיה לפני המלחמה). חברי כיתת כוננות יהיו נוכחים בשער רק בשעות מסוימות. בשאר שעות היממה יעקבו על הכניסות ויציאות ליישוב מנקודה אחרת בקיבוץ, בסיורים ומצלמות".
כשאנחנו עומדים לרגע בכניסה לאחד מהיישובים, מיד מגיע כוח של צה"ל לפנות אותנו מהמקום. "הצרה בדבר הזה היא שהנוכחות בש"ג של אנשים עם נשק, שבודקים בקפדנות כל אחד שנכנס אלינו הייתה אחד מהדברים הטובים היחידים ומעוררי הביטחון שקרו אחרי 7 באוקטובר. ועכשיו לוקחים גם את זה", אומר אחד התושבים.
המצב האזרחי בצפון קטסטרופלי. הנה כמה פרטי טריוויה שממחישים זאת:
ב-16.10.23 החליטה המממשלה לפנות 28 יישובים בצפון. אירוע תקדימי בהיסטוריה. גם במלחמת העצמאות פונו יישובים, אבל לא בכמות כזו ולא לפרק זמן כה ארוך. בסך הכל פונו על ידי המדינה 68 אלף איש שגרים בטווח 0 עד 5 ק"מ הגבול. בחודשים האחרונים הצטרפו אליהם עוד 30 אלף איש לערך שגרים ביישובים הלא-מפונים, אבל חיים למעשה בתוך אזור מלחמה, במרחק של שישה עד תשעה ק"מ מהגבול.
עד היום שוגרו לעבר הצפון יותר מ-7,800 רקטות, בהן 1,200 טילים מדויקים (נ"ט ואלמאס) ומעל 1,350 כטב"מים. התוצאה: 800 מבנים אזרחיים הרוסים. 80 אחוז מהמבנים במנרה נפגעו או נהרסו כליל. מעל 220 אלף דונם נשרפו, פי ארבעה משטח העיר תל-אביב.
הפינוי עלה עד כה לקופת המדינה מעל תשעה מיליארד שקל. הנזק הפיזי מוערך בעוד 3.5 מיליארד שקל. התחושה בקרב התושבים היא כי בעוד שהצבא מבצע את תפקידו, המדינה עדיין לא באירוע.
"לדאוג לעצמנו" – זה המוטו של התושבים כאן. כך גם נולדה תנועת "הביתה", יוזמה של תושבי גליל עליון שמטרתה לחזק את מי שנשאר כאן בתחומי החינוך, התחזוקה ויצירת החוסן. כך למשל גייסה התנועה מדריכים ומדריכות מכל רחבי הארץ כדי לעבות את מסגרות החינוך שעוד נותרו כאן, ומנסות לייצר עבור ילדי היישובים שלא פונו איים של יציבות. דוגמה אחרת היא הירתמות של חברי "הביתה" מהיישובים הלא-מפונים לדאוג לארוחות שישי חמות עבור כיתות הכוננות".
מעל 640 מתושבי הגליל העליון התגייסו לכיתות הכוננות. מאז הם במילואים כבר 344 ימים. עזבו מקומות עבודה ומשפחות, מחזיקים את הגבול הצפוני והפכו לכוח המענה הראשוני מול חיזבאללה. התושבים שנשארו כאן נמצאים במצב בלתי נתפס. בין ייאוש גדול על ההפקרה של הממשלה לבין תקווה גדולה הנשענת על היוזמות האזרחיות מהשטח.
בהיעדר תמיכה ממשלתית נשענת ההתיישבות בגליל על הפילנתרופיה של יהדות התפוצות. גופים כמו JNF USA מגייסים ותורמים עשרות מיליונים לטובת הצרכים של הקהילות בעוד המדינה עדיין לא החליטה. "לפני 100 וקצת שנים נלחמו כאן טרומפלדור ואנשי השומר על ההתיישבות בגליל, ללא תמיכת אנשי המרכז", אומר ניסן מכפר גלעדי. "זאב ז'בוטינסקי האיץ בהם לוותר ולנטוש. אנשי תל חי והשומר לא ויתרו. כעת התושבים באותה סיטואציה. הם לא מוותרים. למרות שהמדינה מאיצה בתושבים לנטוש".
ביום שני, שלושה ימים אחרי הסיור שלנו ואחרי שנה של המלחמה, החליטה הממשלה, בלי להסביר מדוע דווקא בעת הזו, להוסיף את החזרת תושבי הצפון למטרות המלחמה. ביומיים שלאחר מכן לחצה יד נעלמה על שני כפתורים וחוללה נזק עצום לחיזבאללה. התושבים היו מרוצים מהפעולה אך כועסים: למה לא עשו יותר? השאלה האם זה יסייע להחזרת התושבים.
בצומת הטי הזאת יידעו בקרוב תושבי הצפון, ויידע העולם כולו, איזו פנייה עשתה ההיסטוריה.
