שתי מטרות ברורות הוגדרו במלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר: השבת החטופים ומיטוט חמאס. תמיד אמרו לנו שהמטרות האלו לא מתנגשות – אז מתברר שהן כן מתנגשות. בגלל זה עדיין יש 101 חטופים שמחכים לחזור הביתה.
הרכב הממשלה הנוכחי לא מאפשר את החזרת החטופים. זו האמת הפשוטה
הרכב הממשלה הנוכחי לא מאפשר את החזרת החטופים. זו האמת הפשוטה. אנחנו יודעים שהסכם חטופים היה מוביל להסכם אזורי כולל, בין היתר עם ארגון הטרור חיזבאללה, שבאופן מובהק קשור להמשך הלחימה בעזה. ההסכם האזורי יכול להביא שקט. במקום זה מתבצעת בחירה מודעת בהמשך הלחימה.
אנחנו מבינים שהממשלה בהרכבה הנוכחי לא מסוגלת לסיים את המלחמה ולצאת מעזה – גם בתמורה לקבלת כל החטופים. רוצים להמשיך להילחם, עד שתושג המטרה של מיטוט שלטון חמאס. מטרת המלחמה המיידית, השבת החטופים, נזנחת, משום שהיא אינה נראית באופק. ערך פדיון השבויים נזנח. שעון החול של החטופים המוחזקים בגיהינום השבי אוזל – הם לא יכולים יותר לחכות. זה פיקוח נפש. כל יום שעובר מסכן אותם. התוודענו לכך בראשית החודש, עם רצח ששת החטופים שיכלו לחזור בחיים: הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי זכרם לברכה.
בימים האחרונים נודע לכולנו שמטרת מלחמה חדשה נוספה ליעדי הצבא: החזרת תושבי הצפון לבתיהם. לצד החשיבות הברורה למהלך הזה, התחושה היא שהמטרה הראשונית של החזרת החטופים לביתם – נזנחה. החטופים מופקרים. שוב. מבחינת הקבינט יש זמן, אין דחיפות לעסקה. איך זה ייתכן? זו המטרה המוסרית, האנושית, הערכית ביותר – והיא ננטשה. הצפון מקבל עכשיו עדיפות כשעוד יש חטופים חיים המוחזקים במנהרות בעזה. הם מחכים שיצילו אותם, שיגאלו אותם מהסבל הנורא.
כאזרחית במדינת ישראל וכאמא לחייל חטוף שמוחזק בשבי, התחושה היא שאין שום תוכנית סדורה מבחינה מדינית-צבאית. המלחמה הפכה להיות המטרה ולא אמצעי להשגת ביטחון ושקט. במקום לשאוף להשבת החטופים לבתיהם והשגת ביטחון בכלל הגזרות, מחליטים על גזרת לחימה נוספת. אין הסתכלות על היום שאחרי, על שיקום העורף והחוסן של התושבים במדינה. אנחנו מבינים עכשיו, יותר מתמיד, שאין שום תוכניות לסיום המלחמה. איך תיראה עזה ביום שאחרי ההסדר? איך ייראו החיים במדינה בסיומה של המלחמה?
הלוחמים והלוחמות פועלים בעזה בשם מטרה עליונה – השבת החטופים. לפני הנקמה בארגון הטרור הרצחני חמאס, הם רוצים להציל את האחים שלהם. אפשר לממש את ההישגים של הלוחמים והלוחמות שנהרגו ונפצעו בשם המטרה, אבל הדרג המדיני לא מאפשר להגיע לזה. הממשלה עוסקת בסיסמאות במקום בפתרונות. בינתיים, אנחנו סופגים עוד אבדות של לוחמים ולוחמות שמסכנים את חייהם בכל יום שהם שם, כשאין לחימה בפועל.
מתן נפצע בקרב והיה ברשימת הפצועים. גילינו מהעיתונות שהמדינה גרעה אותו מהפעימה ההומניטרית. מתן שם משיקולים פוליטיים. הדרג הביטחוני מפציר ללכת לעסקה, אבל הדרג המדיני כבול בידי בן גביר וסמוטריץ' שמאיימים לפרק את הממשלה.
לאורך השנה יותר חטופים נהרגו מהלחימה ומהלחץ הצבאי מאשר חולצו בחיים. עמדות הממשלה הולכות ומקצינות. אני מרגישה שמתן, הבן שלי, לחם כדי להציל חיים. והממשלה הזו לא עסוקה באיך להציל אותו. הממשלה מנרמלת את ההפקרה וההקרבה שלו ושל יתר החטופים. העובדות מדברות בפני עצמן.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
