לפני למעלה משנה פנו אליי בבקשה לשקול לייצג את הממשלה בבג"ץ הסבירות; הופעה בדיון ייחודי וראשוני כזה, בפני הרכבו המלא של בג"ץ, יכולה להיחשב פסגת השאיפות המקצועית של עורך דין העוסק במשפט ציבורי. עם זאת, השבתי שאוכל לייצג עמדה לפיה לבג"ץ אין בדין הקיים סמכות לביטול חוקי יסוד, רק אם במקביל אייצג גם את חלקה השני של עמדתי ולפיו נוסח החוק שעבר גורף ומסוכן, ויש לתקנו, כאשר תיקון כזה צריך להיעשות בכנסת ולא בבית המשפט.
הממשלה העדיפה ללכת "אול-אין", לטעון גם שאין דופי בחוק, ודרכינו נפרדו עוד בטרם הצטלבו. ההמשך ידוע, בג"ץ ביטל את התיקון שביקש לאיין כמעט לחלוטין את השימוש בעילת הסבירות, וכך נותרנו עם עילת סבירות במתכונתה הנוכחית והרחבה עד מאוד.
וכך, כמו בכל שיח הקצוות השולט במחוזותינו, המטוטלת שנעה מקצה אחד - סבירות רחבה עד בלי די - הוזזה באבחה אחת לקצה השני, של איון למעשה של עילת הסבירות, ואז שבה וחזרה בחדות לקצה הראשון; לא הצלחנו לכווננה למקום מאוזן וראוי (שלא לומר "סביר").
נזכרתי בכך השבוע, כששמעתי וקראתי נשות ואנשי משפט, המהגגים באפשרות - שלא לומר מציעים - כי בג"ץ יידרש לשאלת פיטוריו האפשריים של שר הביטחון, ולשאלת אי פיטוריו של השר לביטחון לאומי. הבסיס המשפטי לכך נמצא, לדידם, בפסק דין מלפני כעשרים שנה שעסק בעתירה נגד החלטת ראש הממשלה דאז, שרון, לפטר שני שרים שהתנגדו להתנתקות. בג"ץ דחה את העתירה, אך קבע שבמקרים של "חוסר סבירות קיצונית" בהחלטת ראש ממשלה לפטר שר, בית המשפט יוכל להתערב.
על בסיס זה, היו השבוע משפטנים שהתפלפלו באבחנות שונות והגיעו למסקנה שפיטורי שר ביטחון יהיו בלתי סבירים באופן קיצוני, ומנגד במקרה של השר לביטחון לאומי, דווקא אי פיטוריו יהיה בלתי סביר באופן קיצוני.
אדגיש: כאזרח, אני חושב שלא ראוי לפטר שר ביטחון בעיצומה של מלחמה רב זירתית; כאזרח, אני גם משוכנע שהיה ראוי לפטר מזמן את השר לביטחון לאומי. אמרתי וכתבתי במספר הזדמנויות - כולל מעל דפים אלו - עד כמה מסוכנת התנהלותו המתריסה במכוון נגד שלטון החוק, ופגיעתו הקשה באמון הציבור במשטרה, גוף חיוני בדמוקרטיה שחייב להיות ממלכתי ונקי מכל מראית עין של פוליטיזציה.
ועדיין, כמשפטן – אני משוכנע שהעברת ההכרעה בשאלות אלו מהזירה הפוליטית והציבורית לזו המשפטית היא מסוכנת והרת אסון. ההקצנה בפעולות של הדרג הפוליטי לא יכולה להצדיק ריאקציה של משפטנים, שאמנם גישתם גם קודם לא היתה ממש שמרנית, אך כעת בלהט הקרב בין המערכת המשפטית והפוליטית הם הופכים, במודע או מבלי משים, לאקטיביסטים על סטרואידים. ישנן סוגיות שליבתן משפטית, בהן יש לעילת הסבירות מקום ראוי, אך קשה לחלוק על כך ששאלת פיטורים או אי פיטורים של שרים היא שאלה הנטועה עמוק בשדה הפוליטי. כך הווה וכך היה מקדמא דנא במשטר דמוקרטי.
הגדרת הסבירות הרחבה – שבנסיבות כאלו היא כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר - מביאה משפטנים להתפתות ולהיכנס לשדה הפוליטי. נאה אנו דורשים ומבקשים מהמערכת הפוליטית שלא להסיג את גבולה של המערכת המשפטית; ראוי שגם נאה נקיים ולא נסיג גבולה של המערכת הפוליטית.
הסגת גבול שכזו, אף אם תיעשה במעטפת של מילים יפות, תבסס את הטענות על המערכת המשפטית הנוהגת לא פעם כ"גמל שאינו רואה את דבשתו", ותשמש כשמן בגלגלי מרכבותיהם של אלו המבקשים לדרוס אותה
הסגת גבול שכזו, אף אם תיעשה במעטפת של מילים יפות, תבסס את הטענות על המערכת המשפטית הנוהגת לא פעם כ"גמל שאינו רואה את דבשתו", ותשמש כשמן בגלגלי מרכבותיהם של אלו המבקשים לדרוס את המערכת המשפטית. אני, לפחות, נמנה על אלו הסבורים שיש לתקן משמעותית את המערכת ולא להורסה, ובמסגרת זו גם למצוא את נקודת האיזון הנכונה לשימוש מושכל וראוי בעילת הסבירות; איזון שימנע את טשטוש הגבולות בין הסבירות המשפטית לסבירות הפוליטית.
עד שזה יקרה, נקווה ש"נטורי קרתא" של המערכת המשפטית לא יתנו עוד סיבה ותירוץ לאלו המבקשים את רעתה ויהפכו את הסבירות המשפטית לכלי נשק פוליטי.
עו"ד רז נזרי כיהן בעבר כמשנה הבכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וכיום עומד בראש מחלקת משפט ציבורי, רגולציה וניהול משברים במשרד עו"ד פירון
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
