השבוע שעבר היה אחד המוצלחים מבחינה צבאית עבור ישראל מתחילת המלחמה, כשבמוקד אירוע הביפרים המיוחס לה וחיסול איברהים עקיל בביירות. מהלכים אלה פוגעים תדמיתית ומעשית באויב המאיים ביותר מבחינת ישראל כיום, ובמידה רבה מסייעים לשיקום ההרתעה שנפגעה ב-7 באוקטובר.
עם זאת, מבעד להישגים מתחדד מלכוד המאפיין עימותים רבים בין גורמים מערביים ללא-מערביים. העליונות הטכנולוגית מאפשרת פגיעה קשה באויב, אבל צבר ההישגים לא מצליח לרוב להיתרגם לתפנית דרמטית. הדבר נובע מחוסר הבנה לגבי מאפייניו הייחודיים של האויב, אך בעיקר מהיעדר אסטרטגיה סדורה לטווח הארוך.
מאז 7 באוקטובר נתונה ישראל בבלבול דוקטרינרי. היא מנהלת מערכות צבאיות רחבות, אך פועלת לאור היגיון המב"ם (המערכה שבין המלחמות), כלומר חתירה להבסת האויבים באמצעות פגיעה מתמשכת ב"נקודות כובד" – בעיקר מפקדים ותשתיות – שנועדה לגרוע מכוחם ומהמוטיבציה שלהם, ובמקרה של חמאס – להביא למיטוט מלא. זוהי החלטה מודעת בהתשה, שנובעת בחלקה מתפיסת מציאות מוטעית של מקבלי ההחלטות ובחלקה משיקולים פוליטיים.
לגבי עזה, אימצה ישראל בראשית 2024 את "אסטרטגיית השלב השלישי", כלומר התמקדות בתקיפות נקודתיות ובפשיטות. בעקבות כך, חמאס אמנם סופג פגיעות חסרות תקדים (בעיקר חיסול מנהיגים, ובראשם דף), אבל שורד, ממשיך לשמר כוח צבאי – ומהווה את גורם הכוח הדומיננטי בעזה.
בלבנון היעד אינו מיטוט האויב כמו ברצועה, אבל המציאות דומה: חיסול נרחב של מפקדים לצד הרג מאות פעילים פוגעים קשות בחיזבאללה ומציבים בפניו דילמות חריפות בנוגע לתגובה נגד ישראל, אך לא גורעים משמעותית מיכולותיו הצבאיות, ובוודאי שלא דוחקים בו להניף דגל לבן
בלבנון היעד אינו מיטוט האויב כמו ברצועה, אבל המציאות דומה: חיסול נרחב של מפקדים לצד הרג מאות פעילים פוגעים קשות בחיזבאללה ומציבים בפניו דילמות חריפות בנוגע לתגובה נגד ישראל, אך לא גורעים משמעותית מיכולותיו הצבאיות, ובוודאי שלא דוחקים בו להניף דגל לבן. באיו"ש מתבסס בהדרגה מצב דומה: ישראל קוצרת הישגים מרשימים נגד תשתיות הטרור, אך האיום הבסיסי גובר ומחייב מבצעים תכופים ורחבים יותר.
מבט על ההיסטוריה מסייע ללמוד כי מדובר בתפיסה "מחוררת" מיסודה. כך למשל המאבק הממושך נגד תוכנית הגרעין האיראנית בעשורים האחרונים, שכלל חיסול בכירים בפרויקט (בראשם פח'רי-זאדה, ראש התוכנית הצבאית), השתלטות על ארכיון הפרויקט, ואף הרס מסתורי של אלפי צנטריפוגות – הם כולם מהלכים מרשימים, אך הם לא מנעו את התקרבות איראן למעמד של מדינת סף גרעינית. ביטוי ותיק יותר לאותו מלכוד משתקף במלחמת ההתשה ובשני העשורים של שהיית צה"ל בלבנון, מערכות שהיו רוויות הצלחות צבאיות, אבל נעדרו תכלית ברורה והסתיימו ללא הכרעה.
שנה לאחר תחילת המלחמה החריגה בתולדות ישראל, ממשיכה ישראל להישען על שיטות ועל תפיסות עבר שלא תואמות את טבע האויב והמערכה כיום. גורמי ההתנגדות שעימם נלחמת ישראל רכשו עוצמה של צבאות סדירים, אבל מתנהגים אחרת, ומפגינים יכולת השתנות וספיגה ממושכת. לא ניתן להכריע אותם באמצעות דגם הלחימה הקיים, אלא על-ידי כיבוש כל תא השטח שעליו הם חולשים, תרחיש שלא נראה כי לישראל יש כרגע יכולת או רצון לממש. ואולם גם אז, כפי שלמדו האמריקנים בעיראק וישראל עצמה בלבנון ב-1982, מומלץ להימנע מפנטזיות לגבי יצירת מציאות חדשה וטובה, אלא להיערך להתפתחות של איומים חדשים.
ישראל מתבוססת במערכות שעלולות לגבות מחיר כבד ולהעמיק את המתח הפנימי. כדי להיחלץ מאותה ביצה טובענית – חייבים לגבש אסטרטגיה סדורה
ישראל מתבוססת במערכות התשה שעלולות לגבות מחיר ביטחוני, מדיני וכלכלי כבד ולהעמיק את המתח הפנימי העמוק גם כך בתוך החברה. כדי להיחלץ מאותה ביצה טובענית חייבים לגבש אסטרטגיה סדורה, יעד שעליו אחראי הדרג המדיני. הפער בנושא גם ממחיש מדוע חיוני לקדם תחקיר רחב ונוקב. זאת, לא כ"עמוד קלון" המכוון לעבר האחראים למחדל 7 באוקטובר, אלא ככלי לאומי לבירור ליקויי תפיסות, דבר שיאפשר תחילת תיקון פנימי רב-ממדי. בלי מהלכים כאלה, תמשיך ישראל לנהל את מלחמות ההווה לפי שיטות העבר ולקצור הישגים צבאיים – אבל לשקוע במערכות התשה הרסניות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.24
