מה לעזאזל רוצים סינוואר ונסראללה? אם סינוואר היה רוצה שישראל תניח לו לשלוט בעזה, הוא לא היה מתכנן את הטבח של 7 באוקטובר - מעשה תוקפנות יזום שהמיט את האסון הגדול ביותר על העם הפלסטיני מ-1948. ומה רוצה נסראללה הדוחף את הארגון שלו, שאינו פלסטיני, לעימות מתמשך עם ישראל? לטענתו, המניע הוא מפגן של סולידריות עם סינוואר; הסולידריות התוקפנית הזו כבר עלתה בחייהם של מאות בכירים בחיזבאללה, בפציעתם של אלפים ובהרס עצום של מדינת לבנון. לשני ארגוני הטרור אין אפוא מטרה מדינית - רק חזון אימים משותף של מחיקת מדינת ישראל.
כותב שורות אלו לא חוסך את ביקורתו מממשלת נתניהו ומנתניהו האיש, אבל עכשיו איני שותף לטענה לפיה אין לממשלה אסטרטגיה במלחמתה בחמאס וחיזבאללה. דווקא יש לה: כאשר ניצב מולה אויב אי-רציונלי קיצוני, מה יכול להיות המענה האסטרטגי של ישראל חוץ מלהכות בו עוד ועוד, עד שיוותר על שאיפת ההרס שישראל לא יכולה לחיות בצילה?
אלא שאסטרטגיה זו אינה מספקת; חובה להוסיף לכוח את המוח. בלי להפסיק את מסע העונשין הצבאי נגד חמאס וחיזבאללה, ישראל צריכה לפעול לחיזוק הרשות הפלסטינית כנציגה לגיטימית יחידה של העם הפלסטיני ושאיפותיו. רק הרשות מסוגלת לשמש חלופה לסינוואר ולנסראללה. לא אידיאלית, כן סבירה.
לראש פת"ח יאסר ערפאת הייתה, אחרי גירושו מביירות ב-1982, תוכנית מדינית: הקמת מדינה פלסטינית ריבונית על השטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים, תוך תיקוני גבול הדדיים, הבטחת נוכחות פלסטינית בירושלים ופתרון של "בעיית הפליטים" – למעשה צאצאי-צאצאים של פליטים – שעזבו את פלשתינה המנדטורית. חלקים מהתוכנית שימשו אבני יסוד להסכמי אוסלו ב-1993, שבהם הכיר פת"ח בישראל ובזכותה לשלום וביטחון והתחייב לזנוח את הטרור. ישראל מצידה הסכימה להסדר קבע עתידי שמשמעותו כינון מדינה פלסטינית שגבולותיה לא סומנו מראש.
ערפאת כשל כמנהיג באינתיפאדה השנייה וסיים את חייו במתחם הממשל הפלסטיני ברמאללה, אך הסכמי אוסלו לא מתו איתו. אימץ אותם מחליפו אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, שכמו ערפאת סולד מארגוני קצה איסלאמיים הרבה יותר ממה שהוא סולד מישראל. אנחנו מאוד לא אוהבים את פניותיו למוסדות בינלאומיים בהצעות לגינוי ישראל והצרת צעדיה, אך אין בכך הכרזת מלחמה ואין נסיגה מהסכמים שנחתמו בקהיר ועל מדשאות הבית הלבן.
בשיחות עם אנשים המעורבים בגיבוש פתרונות ל"יום אחרי" בעזה שמעתי חד-משמעית: אף גורם ערבי רציני לא יסכים לממן את שיקומה של רצועת עזה, קל וחומר להשתתף בכוח שיטור בה, בלי שהיא תחזור לשליטתה האזרחית של הרשות הפלסטינית
בשיחות עם אנשים המעורבים בגיבוש פתרונות ל"יום אחרי" בעזה שמעתי חד-משמעית: אף גורם ערבי רציני לא יסכים לממן את שיקומה של רצועת עזה, קל וחומר להשתתף בכוח שיטור בה, בלי שהיא תחזור לשליטתה האזרחית של הרשות הפלסטינית. מי שרוצה לנתק את עזה מרמאללה רוצה, ביודעין או לא, להנציח את קיומו ומאבקו של חמאס ואת מלחמת הטרור הסולידרית של חיזבאללה. לנסראללה כבר לא אכפת להיכנס להיסטוריה כמחריב לבנון, כפי שלסינוואר לא אכפת להיזכר כמחריב עזה. נכון לעכשיו לא ניתן לנהל עם השניים הללו שיח על הסדר מדיני, אותו הסדר שפת"ח חויב לו. אלא שבמקום לעודד את אבו מאזן לבקר ברצועת עזה, ישראל הרשמית דחתה את בקשתו. דוגמה למה שקורה כשהכוח מנטרל את המוח.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.09.24
