המניין הרשמי של החטופים והחטופות בעזה הוא 101, ואתמול טען נתניהו שמחציתם בחיים. אבל מה אם חס וחלילה יש יותר מ-101? להלן, למשל, תרחיש מזעזע אך בסך הכל ריאלי למרבה הצער והאימה: נניח שאחת החטופות נאנסה והרתה בתחילת הסיוט הבלתי נתפס שעובר עליה ועל שאר הנשים במנהרות של עזה. נניח שאיכשהו ההיריון נשמר עד שלב מתקדם, שבו העובר כבר נחשב לנפש חיה גם לפי ההגדרות הליברליות והפרוגרסיביות ביותר. ונניח שאפילו התקיימה לידה, בתנאים המפחידים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בשלב מתקדם, תלוי בגישה, כבר אין ספק שבעזה אין 101 חטופים וחטופות מתים או חיים, אלא יותר.
אם החטוף ה-102 חי (או חיה), לפחות נחסכה ממנו בתוך כל הסבל המודעות להבין שהוא לא עומד להכיר עולם שבו תינוקות כמוהו אמורים לשהות. במקום "ניצחון מוחלט" בשדה הקרב ישנו כרגע קיפאון מוחלט בכל הקשור להשגת הסכם להפסקת אש והשבת החטופים והחטופות. כשראש הממשלה מדבר בוועדת החוץ והביטחון על "הצעה אישית" של גל הירש, אישיות שאין לה שום סמכות בצוות המשא ומתן, הוא למעשה ממשיך בהתחמקות מפני אמירת האמת לציבור: החטופים והחטופות לא רק יסגרו שנה בגיהינום של עזה; חלקם ייאלצו לתהות אם כבר הגיע חנוכה ואחרים כבר לא יוטרדו בשאלה הזאת, או בכל שאלה אחרת.
אולם "הצעת הירש" זניחה ושולית לעומת האירוע הביטחוני של הסלמת העימות עם חיזבאללה והאירוע הפוליטי שהוא הכוונה שהייתה ולא נעלמה להחליף את שר הביטחון גלנט (שדרש הסכם בעזה תחילה) בח"כ גדעון סער (שמתנגד להסכם בעזה בתנאים שהוצגו עד הנה). גם בארה"ב, מקורם של יותר מדי דיווחים על "אופטימיות", תדרכו בסוף השבוע שאין ממש היתכנות להסכם עד לבחירות במדינה, בעוד כחודש וחצי.
משפחות החטופים והחטופות ואלה שניצבים לצידן באש ובמים, נותרו לבד בתום השנה הנוראית מכולן ומתפקדים כשק חבטות של מכונות רעל, קורבן של אופוזיציה נטולת יכולות, ובעיקר הנזק הלא-אגבי של חברה עייפה ומותשת
מן הסתם, הנטייה היא לחשוב שכותרת כה דרמטית, שפירושה עלול להיות גזר דין מוות לכמה וכמה בני ובנות אדם, הייתה מטלטלת הרבה יותר אלמלא ישראל הייתה (שוב) על סף מלחמה אזורית (או סתם מלחמה שלא ידענו כמותה). אבל ייתכן שגם זאת משאלת לב, ומשפחות החטופים והחטופות ואלה שניצבים לצידן באש ובמים, נותרו לבד בתום השנה הנוראית מכולן ומתפקדים כשק חבטות של מכונות רעל, קורבן של אופוזיציה נטולת יכולות, ובעיקר הנזק הלא-אגבי של חברה עייפה ומותשת, שלא הצליחה אפילו לייסד קונצנזוס סביב הערך הבסיסי ביותר: התשובה להפקרה לא יכולה להיות הפקרה בחזקת מאה.
וכך, למעשה, המשבר הביטחוני, האזרחי והמוסרי של החטופים והחטופות לא רק שאינו מתקדם לעבר פתרון, הוא הולך ונסוג ואף הולך ונמוג מהשיח הציבורי. בעזה, כך מודים בעלי ובעלות הראייה המתפקדת, אין אפילו "לחץ צבאי" שממילא כשל ביצירת תנאים להשבת החטופים והחטופות ובמקרים האיומים ביותר אף הביא למותם, כך שאפילו המנטרה נטולת הכיסוי ("רק לחץ צבאי יביא חטופים") התפוגגה. המחאה הייתה נון-פקטור פוליטי גם לפני החרדה מפני ארסנל הטילים המדויקים של חיזבאללה, ועכשיו היא גם נון-אייטם, שכן נדמה כי רוב בציבור רוצה בפעולה רחבה להסרת האיום בצפון, עם או בלי להודות במשמעות שלה מבחינת הסיכוי להשיב חטופים וחטופות. מן הידוע הוא שיום הכיפורים לא עוזר כשמדובר בעבירות שבין אדם לחברו: אם כך מה יש לומר על עבירות שבין אדם לחטוף ה-102?
פורסם לראשונה: 00:00, 23.09.24
