החיכוך הצבאי ההולך ומתעצם למול חיזבאללה שב ומעלה על סדר היום את שאלת אחריותה של המדינה הלבנונית למלחמה, על נגזרותיה כבדות המשקל. לפי מדדי האו"ם, לבנון הינה "מדינה כושלת" (Failed State) המתקשה לאכוף את ריבונותה. בהתאם, הציפייה מהממשלה הבלתי מתפקדת בביירות להוציא את הערמונים מן האש, ולמנוע את התהוותה של מלחמת לבנון השלישית, איננה ריאלית. הגם שכך, נכון לשמר את העיסוק בשאלת אחריותה של המדינה הלבנונית להידרדרות הביטחונית בשלושה פרמטרים מרכזיים. שניים מביניהם נשענים על אדנים בינלאומיים, ואחד מהם נתון לפרשנות ישראלית ישירה.
בהתבוננות ממעוף הציפור ניכר כי לאור מעשיה ומחדליה של הקהילה הבינלאומית, מנגנוני הביטחון שנקבעו בהחלטת מועצת הביטחון 1701 קורסים לנגד עינינו. היעדר האפקטיביות של כוח יוניפי"ל מאז שנת 2009 ועד ימינו, כמו גם העיסוק הבינלאומי הדל במפעל הברחות האמל"ח האיראני המתועש ללבנון, הניחו את היסודות להתעצמות המפלצתית של חיזבאללה. העובדה כי לאורך שנים הקהילה הבינלאומית (ובמידה מסוימת גם ממשלות ישראל ב-15 השנים האחרונות) העדיפה לעצום עין ולמסמס את אכיפת החלטה 1701, הדוחקת את חיזבאללה אל מעבר לנהר הליטאני, איננה מותירה מקום של ממש לביקורת בינלאומית ביחס לעליית המדרגה הניכרת ברף הפעולות הישראליות בלבנון. אך, שאלת אחריות ממשלת לבנון למצב איננה מסתיימת בגלגול האחריות למצב לפתחה של הקהילה הבינלאומית, אלא נדרשת גם לבחינת אחריותה של מדינה, שיש לה צבא (מוגבל ביכולותיו), למנוע ירי מסיבי ושיטתי בידי ארגון טרור אימתני משטחה.
בשקלול סך ההיבטים, נכון ששאלת תקיפת תשתיות המדינה הלבנונית תיוותר על שולחן מקבלי ההחלטות, כל עוד גובה הלהבות עולה וחיזבאללה איננו חודל את האש
לפי קריטריונים מקובלים של המשפט הבינלאומי ודיני הלחימה, מדינת לבנון נושאת באחריות למתחולל משטחה - ומשכך גם חבה במשמעויות הנגזרות מכך, לרבות חשיפת צבא לבנון ותשתיות המדינה לאיום צבאי. מבלי להידרש לקוצו של יוד, שאלת חוקיות תקיפת תשתיות אזרחיות הינה מורכבת, אך במכחול גס ניתן לטעון כי כל עוד חיזבאללה מסתייע בתשתיות אזרחיות של המדינה (דוגמת תחנות כוח, מפעלי ייצור וגשרים) - הבסיס המשפטי לפעולה כאמור, על אף הסלידה והביקורת שפעולה זו תעורר, קיים.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראלא שמעבר לבסיס הפורמלי, חונה שאלת המדיניות הישראלית: בניגוד לתקיפת נמל ח'ודיידה בתימן המזוהה עם החות'ים, תקיפת תשתיות בלבנון תעורר זעם בינלאומי, בפרט נוכח מצבה הרעוע של הכלכלה הלבנונית. זאת, לצד ההבנה כי שיקום תשתיות שנפגעו עשוי להימשך כשני עשורים ויותר והטענה כי תקיפת התשתיות משולה להטלת עונש קולקטיבי על כלל הציבור הלבנוני. הגם שכך, בשקלול סך ההיבטים, נכון ששאלת תקיפת תשתיות המדינה הלבנונית תיוותר על שולחן מקבלי ההחלטות, כל עוד גובה הלהבות עולה וחיזבאללה איננו חודל את האש, באופן שיהווה מנוף לקיצור משמעותי של שעון הלחימה, ולניתוק הזיקה של חיזבאללה למתחולל בעזה. משכך, שימור רעיוני, דקלרטיבי ואופרטיבי של חלופת הפגיעה בתשתיות מדינתיות, כרכיב משלים בסל הכלים הצבאי ובמדרגות ההסלמה המתוכננות, צפוי לפגוע בתדמית חיזבאללה בציבוריות הלבנונית - עניין המהווה אינטרס יסוד ישראלי בעיצוב הזירה הצפונית שנים קדימה, כחלק מהמאבק הצפוי בתמנון האיראני רב-הזרועות. מעבר לאלה, המשך עיסוק ישראלי, לרבות במישור הפומבי, בשאלת האחריות המדינתית של לבנון להסלמה בצפון, יאותת לקהילה הבינלאומית כי "ביום שאחרי" המלחמה תידרש מעורבות בהיקף ובסדר גודל אחר, כדי למנוע הידרדרות מחודשת ומהירה להסלמה שעשויה להצית מלחמה אזורית ולערער היציבות העולמית.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.09.24
