זו הפעם השלישית שרס"ר אביעד ישראלי (37) זומן למילואים כחובש בגבעתי מאז פרצה המלחמה. הוא מרגיש על בשרו את הפגיעה במוטיבציה של חבריו המילואימניקים. "אתמול בלילה הייתי במעצרים בשכם עד 5:00 בבוקר, אחרי ארבע שעות כבר הייתי באירוע שבו עבדתי. אלו החיים שלי בתור משרת מילואים ועצמאי - אני עושה הכל כדי להצליח להתקיים" תיאר. "אצלנו בגדוד היה 120 אחוז התייצבות ב-7 באוקטובר, הייתה תחושת שליחות וחשיבות. עכשיו אנחנו על 60 אחוז התייצבות, ובפעם הבאה נהיה על 30".
ישראלי נשוי לאביבה, אב לארבעה ומנהל את חברת הקייטרינג "בייגל פלייס". בתור עצמאי הוא חווה קושי כלכלי. "זו בושה וחרפה", תיאר את אטימות המערכת. "העובדה שהייתי צריך לאתר רואה חשבון שיעזור לי בהתנדבות להגיש את המסמכים הנחוצים לקבלת הפיצויים היא מבישה. שלושה חודשים לא משכתי כסף הביתה בכלל. הפיצויים מגיעים כל פעם באיחור של חצי שנה".
הוא סיפר על ההתמודדות עם קשיים בירוקרטיים שהגופים מעמידים בפני מילואימניקים עצמאים: "יש לי ארבעה ילדים, ואני לא בבית כדי להיות איתם. בשביל לקבל החזרים על הבייביסיטריות העברתי את כל האסמכתאות שמוכיחות ששילמתי להן לצד ראיות שהתכתבתי איתן, בנוסף להוכחה שהייתי בימים אלו במילואים. התחושה היא שימשיכו לקרוא לנו למילואים עד אין קץ. אשתי תמשיך להישאר לבד בבית עם הילדים, העסק שלי יקרוס - אבל המדינה תמשיך לשגע אותי ולייצר מסמכים שאין בהם צורך עד שאתייאש ואוותר על הכסף שמגיע לי".
המרחק מהמשפחה קשה לא פחות. "אני נעלם מהבית לפרקים, יורד מזמינות, רוב העומס הוא על אשתי", הוסיף. "כשיש לה תמיכה מסביב אז קל לי יותר בלחימה, אבל כשקשה לה הראש טרוד במצב בבית. בשנים הקרובות ברור לכולנו שנידרש להמון מילואים. אם הם חושבים שאנשים יוכלו להמשיך להגיע כשככה מתייחסים אליהם – הם לא מחוברים למציאות. אם המדינה לא תתעשת זריז ותדאג לנו – זו סכנה לביטחון האזרחים במדינה".
רס"ל יוחאי כהן (34) ממושב טפחות שבגליל, מגויס בימים אלו בפעם הרביעית מפרוץ המלחמה כלוחם בגדוד 450, תחת חטיבת ביסל"ח. הוא תיאר את הקושי הנפשי של המלחמה וסיפר על החברים שאיבד בלחימה: "מאור לביא תמיד היה עם חיוך מאיר פנים. הוא היה מהראשונים לקבל אותי לפלוגה, אדם עם לב ענק. את מיכאל גל שאיבדנו הכרתי קצת לפני שהתחילה המלחמה ובמהלכה התחברנו. אדם שאהב את החופש, לטייל ולחוות את החיים במלואם. בכור סויד שירת איתי בסדיר בגדוד שקד של גבעתי. הוא נהרג כשנלחם כחלק מכיתת הכוננות של מושב שובה".
כהן עבד באדריכלות אך כרגע הוא מובטל. "היו לי הצעות עבודה - אבל ביקשו ממני ליצור קשר רק אחרי שאני מסיים לגמרי את שירות המילואים", סיפר על האתגר בלמצוא עבודה בצל המלחמה. בינתיים, הוא נאלץ לחתום אבטלה, ונתמך בבני משפחתו. "המצב מתסכל. התחושה הקבועה של אי-ודאות. אבל המצב במדינה לא פשוט ואנחנו נדרשים להתמודד עם מה שמזמנים לנו. אני מקווה שנסיים את המלחמה לתמיד ושהדור הבא לא יצטרך לחווות מה שאנחנו חווים", אמר.
סרן תומר פרץ (33), שמשרת בתור לוחם בפלוגת התצפיות של גולני, חי בדקת קריאה מאז תחילת המלחמה. הוא הוקפץ ביום חמישי בשל המתיחות בצפון, ושוחרר בתחילת השבוע. ב–7 באוקטובר עזב את אשתו עדיטל ואת שני ילדיו והצטרף ללחימה. "לא היה ספק שאני יוצא לשטח, זה היה מובן מאליו. אשתי רק ילדה והייתה צריכה לתפקד לגמרי לבד עם שני ילדים. היא האלופה האמיתית", ציין.
"אין לי תשובות להרבה מהשאלות של הילדים, כמו לאן אני הולך ומתי אני חוזר", הוסיף. "בהקפצה בחמישי חששתי שאני נפרד מהם להרבה זמן. חשבנו שמתחילה הלחימה בצפון, שאליה אנחנו נערכים תקופה ארוכה".
פרץ מכיר גם הוא את הכאב שבלאבד חברים בקרב. "חייל שפיקדתי עליו נהרג ב–7 באוקטובר, רס"ן מוטי שמיר. הוא יצא ללימודים מטעם הצבא, ובבוקר השבת השחורה יצא מביתו באופן עצמאי עם נשק ושתי מחסניות. הוא מהגיבורים שהבינו את המצב עוד לפני שהמערכת התאפסה ודהרו דרומה להציל חיים. מפקדים שונים שפיקדו עליי לאורך השירות נהרגו גם, ההתמודדות לא פשוטה.
"אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו כלוחמים בשטח הוא איך אנחנו מצליחים להביא את האחדות והלכידות שבנינו בשדה הקרב הביתה, לחברה הישראלית", הוסיף. "בעורף חייבים ללמוד להגיע פשרות ולחיות יחד כדי שנהיה ראויים לכל מי שנפל ונפצע בלחימה. האחדות היא לא מותרות - היא אבן יסוד בחיים שלנו פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.09.24
